באמונה עיוורת: המקרה יוצא הדופן של נתניהו

אם יש דבר שאני לא מבין בכל פרשיות נתניהו על הסתעפויותיהן, זה את הדבקות של רבים מבוחרי הימין – כולל שורה של תועמלנים במסווה של עיתונאים – באיש המפוקפק הזה. לפעמים זה נראה ממש כמו תסמונת שטוקהולם – התאהבות של הנחטף בחוטפו. אלא שלשודד הכריזמטי, שהשתלט ב־1973 על בנק בבירת שוודיה ולקח בני ערובה, היה נשק; איך נתניהו מצליח להשתלט על התודעה של כל כך הרבה אנשי ימין טובים והגונים?

הימור לא פרוע: גם ראש הממשלה שיבוא לאחר נתניהו יהיה איש ימין. אולי אפילו בעל השקפות ניציות משלו. הטענה שהמלצות המשטרה הן ניסיון "להחליף שלטון שלא דרך הקלפי" מופרכת מכל בחינה. הרי אם נתניהו היה מתפטר או מכריז על נבצרות בעקבות המלצות המשטרה, אין שום סיבה שהממשלה היתה נופלת. הקואליציה היתה יכולה להכריז על ממלא מקום – לא חסרים מועמדים שחושקים בתפקיד – ולקראת הבחירות הבאות להציג מתמודדים ראויים לראשות הממשלה. המשטרה הרי לא המליצה על העמדתם לדין של הליכוד או הממשלה, אלא של בנימין נתניהו. ברור למה הוא ואנשיו מדקלמים מתוך דף המסרים את מקבץ הסיסמאות השקריות שניסחו; אבל למה כל כך הרבה אנשים קונים את הקשקוש הזה?

נתניהו. שומר על הבייס | צילום: shutterstock

בואו ניקח רגע לריאות חומר חזק במיוחד ונדמיין שזהבה גלאון, או אחד מיורשיה בהנהגת מרצ, הם ראש הממשלה. מישהו יכול לתאר לעצמו מצב שבו תלויים נגדם חשדות כבדים ללקיחת שוחד, מבלי שבוחריהם יבעטו אותם מהתפקיד לכל הרוחות? הם היו הולכים הביתה שנות אור לפני השלב שבו חקירות נתניהו נמצאות עכשיו. למעשה, יש לזה תקדים היסטורי: קוראים לו יצחק רבין, והוא התפטר ב־1977 בגלל פרשת חשבון הדולרים בלי לנהל מלחמה מלוכלכת נגד רשויות אכיפת החוק ובלי להמתין לכתב אישום. מצד שני, ב־1977 מכבי תל אביב גם זכתה בגביע אירופה וחודשים ספורים אחר כך כבש יזהר כהן בסערה את האירוויזיון, ותראו מה מצבנו עכשיו בשתי הזירות האלה.
  
לא קלה

לציבור הישראלי יש יחס אמביוולנטי כלפי הרכבת: מצד אחד הוא מרבה להתלונן על איכות השירות, האיחורים התכופים והצפיפות בקרונות בשעות העומס; באותה נשימה הוא נאבק על שירותיה בכל הכוח. מול הפקקים המייאשים בכביש, הפקק בתור למכונות התיקוף נראה כמו חלופה מרעננת.

לנוכח הביקושים הגואים, הרכבת מתמרנת בתוך מיטת סדום לוחצת במיוחד, כשרבים מנסים למשוך את השמיכה הקצרה אליהם. המערכה הנוכחית מתרחשת בראשון לציון, וליתר דיוק בתחנת הראשונים שמשרתת את תושבי מרכז ומזרח העיר. אלפים מהם עולים מדי בוקר על הרכבת – שיוצאת מהתחנה פעם בשעה – ויורדים כעבור 30 דקות בדרכם למקום העבודה בתל אביב.

אלא שכעת, בגלל אילוצים שנגרמים מהעבודות על הקו החדש לירושלים, מרחפת עננה מעל ראשם של הראשל"צים: הרכבות שייצאו מתחנת הראשונים יסיימו את דרכן בתחנה בלוד. שם הנוסעים יצטרכו לרדת ולהחליף רכבת כדי להגיע לתל אביב. מותר לשער שרבים מהם יעדיפו לחזור למכונית הפרטית ולפקק. המחאה הולכת ומתפשטת, ונכון לשעת כתיבת השורות האלה, משרד התחבורה הודיע ש"הנושא נמצא בבחינה".

חשוב להבין ששורשי הבעיה הנוכחית טמונים עשרות שנים לאחור, בכישלון ההיסטורי של התחבורה הציבורית בישראל: בכל מטרופולין מודרני בעולם ההגעה מעיר פרברית גדולה כמו ראשל"צ למרכז המטרופולין נעשית באמצעות רשת של רכבות תחתיות וקלות. בישראל הרכבת הכבדה צריכה למלא גם את תפקידה המקורי – הסעת רכבות מהירות על מסילות בינעירוניות – וגם לשמש כרכבת פרברית שמשנעת נוסעים בתוך גוש דן. בהינתן המצב הזה, כל החלטה שיקבל מנכ"ל הרכבת תהיה, במקרה הטוב, הרע במיעוטו. אחרי יותר מחצי מאה של טעויות, חלופות טובות לא נמצאות על הפרק.

ולנו יש כרישים

בילדותי נהגנו לשיר בשיעורי זימרה את "לנו אין", שכתבה והלחינה נעמי שמר. השיר מנה את פלאי הטבע הנשגבים שלא קיימים בישראל ("לנו אין נהרות אדירים וגשם בקיץ, לנו אין יערות אפלים שלכת ענבר"), אבל הזכיר שגם לנו יש כמה נכסים – צנועים אמנם – שאפשר לשמוח בהם: שמש כל השנה, למשל.

אבל מתברר שגם לנו יש. כמויות הכרישים (בעיקר כרישות) שמצטופפים בחורפים האחרונים בשפך של נחל חדרה, למרגלות תחנת הכוח של חברת החשמל, מוגדרות על ידי המומחים כפלא טבע בקנה מידה עולמי. יש מעט מקומות שבהם ניתן לצפות במרחק נגיעה מהחוף בעשרות כרישים. ישראלים מרחיקים עד אוסטרליה כדי לעבור חוויית צלילה כזו; כאן היא ממתינה ממש מתחת לאף.

שורשי התופעה לא לגמרי ברורים, וכמה חוקרים עובדים במרץ כדי לברר את מסלול הנדידה של הכרישות מזן "עפרורי" – כשלושה מטרים אורך, משקל 300 ק"ג – שמתקבצות כאן מדי חורף. הן מגיעות בגלל "אורות רבין": חברת החשמל שואבת מי ים כדי לצנן את הטורבינות הלוהטות של התחנה הפחמית, ומזרימה אותם בחזרה לים כשהם חמימים. הכרישות אוהבות את החמימות הזו, והצוללים אוהבים את הכרישות. שפך נחל חדרה הפך לאתר פופולרי מאוד בקרב צוללים, ומי שלא צולל, נעמד על המסלעה שעל קו המים ומנסה לתצפת.

הבעיה: הצלילה במקום מסוכנת – לא בגלל הכרישים, בגלל חוטי הדיג והקרסים שעל הקרקעית והזרם החזק שנפלט מהטורבינות – וגם הדרך אל המסלעה לא בטוחה ומטונפת למדי. הפתרון: הסדרה של אתר טבע/תיירות עם גישה נוחה, כללי בטיחות והתנהגות ברורים ומדריכים שינצלו את ההזדמנות לנתץ את המיתוס שכרישים מסוכנים ועל הדרך גם ימנעו מעם ישראל לחלוק איתם את שאריות העוף מארוחת הצהריים. שוחרי הטבע והכרישים מנסים לקדם את הפרויקט זה זמן, אבל עד לאחרונה הרשויות הרלוונטיות – בעיקר עיריית חדרה – לא הפגינו התלהבות. בשבועות האחרונים נראה שהאסימון נפל, בעירייה הבינו איזה אוצר נפל להם ליד, והדברים מתחילים להתקדם. אז מי אמר ש"לנו אין"? לנו יש כרישים, ועכשיו רק כדאי שנדע לקבל את פניהם כראוי.