גם ברפואה: יש כבוד ויש יותר כבוד

פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל בית החולים הדסה, כמעט גרם לי לעשות תאונה. שמעתי את הראיון שלו ביומן הערב של גלי צה"ל תוך כדי נהיגה, וזה לא היה רחוק מלהיגמר רע. רוטשטיין הגיב לתחקיר שפורסם על התנאים המפליגים שקיבלו מקורביו של (סגן) שר הבריאות יעקב ליצמן, בעת שאושפזו בהדסה. 

בעבר רופאים ומנהלים שעומתו עם טענות כאלה נהגו להגיב באחד משני אופנים: או הכחשה גורפת (בדרך כלל שקרית) של הטענות; או התפתלות וניסיון להעביר את המסר בין השורות – אנחנו כרופאים מתעבים את זה, אבל אם לא נצ'פר תורמים ופוליטיקאים, נעמיד את בית החולים בסכנת ייבוש.

רוטשטיין, כיאה לעידן חוסר הבושה שבו אנחנו נמצאים, השליך את הפוליטיקלי קורקט בצד הדרך ואמר בכנות: אני בעד יחס מועדף ל"נשואי פנים" (ביטוי שהוא חזר עליו שוב ושוב במהלך האייטם). כשהם מתאשפזים בבית חולים אחר אני מקנא ושואל את עצמי למה הם לא רוצים לבוא אלינו. זה היה ככה תמיד, הוא חזר וטען, ויהיה תמיד. לשם דוגמה חזר לימי בן גוריון, שגם הוא לא אושפז בחדר עם עוד שמונה אזרחים מהשורה, ואיש לא עיקם את האף.

סגן שר הבריאות ליצמן. מקבלי ההחלטות מנותקים | צילום: הדס פרוש, פלאש 90

רוטשטיין הוא אחד מהאנשים המבריקים והמוכשרים במערכת הבריאות, אבל הדברים שאמר הם לא פחות מפשיטת רגל מוסרית. ראש ממשלה יש אחד, ניהול המדינה מונח על כתפיו, ויש אינטרס ציבורי ברור שמחייב את הצבת הטיפול בו בעדיפות עליונה. שלא לדבר על סידורי הביטחון שמחייבים הקצאת מתחם מיוחד לאשפוזו. להשוות בין בן גוריון ושרון (או נתניהו, אם חלילה יידרש) לתעשיית הווי.איי.פי שמשגשגת בבתי החולים, זו דמגוגיה וספינולוגיה.

אשת רב ידוע, מקורבים מהחסידות או סלבריטאים הם לא אנשים שיש אינטרס ציבורי בהעדפתם על כל אזרח מהשורה. רוטשטיין הודה בפה מלא, ואפילו הציג את זה באור חיובי, שכשאדם "נשוא פנים" כהגדרתו מגיע לבית החולים, הוא מקבל יחס מיוחד. מיהו "נשוא פנים"? איך מגדירים אותו? על פי מידת קרבתו לשר? למנהל בית החולים? למרכז המפלגה? לפי מספר העוקבים באינסטגרם? מה הקריטריונים? ואיך רוטשטיין יכול לטעון שבתי חולים שמשוועים למיטות, לרופאים ולאחיות, וששולחים קשישים לשכב על מיטה במסדרון או במחסן, מסוגלים פתאום לספק תנאי 5 כוכבים למקושרים מבלי שזה יבוא על חשבון שאר המטופלים?

מנותקים מהמציאות

מעבר לאובדן הדרך האתי, יש כאן החמצת הזדמנות של הרופאים: בחודשים האחרונים הם עושים מאמצים גדולים, ובצדק, לגייס את הציבור ואת התקשורת להפעלת לחץ על המערכת הפוליטית להקצאת משאבים ולשיפור התנאים בבתי החולים.

אחת הסיבות שתחושת הדחיפות הזו לא מחלחלת אל מקבלי ההחלטות, היא שהם מנותקים מהמציאות. כשהם או יקיריהם מגיעים לבית החולים, הם לא שוכבים במסדרון או ממתינים נצח במיון. הגיע הזמן שזה יקרה. ביום שבו "נשואי פנים" יקבלו בבתי החולים יחס כמו של כל ישראלי מהשורה, המצב יתחיל להשתפר. בדיוק כשם שהשיפור בתחבורה הציבורית עובר דרך הרגע שבו שרים וח"כים יתחילו לנסוע באוטובוסים. מנהלי בתי החולים יכולים לדאוג לזה, אבל לפחות חלקם מעדיפים להתגאות בכך שסלבריטאים ומקורבים זוכים אצלם לתנאים של קאסטה מורמת מעם.

בעיות בענף הקנאביס הרפואי בישראל | צילום: Shutterstock

דרוש תיקון

כאילו חסרות צרות במערך הרישוי והאספקה של הקנאביס הרפואי, בחודשיים האחרונים נוספה אחת גדולה במיוחד: אחד הספקים המרכזיים, חברת תיקון עולם, נאלץ להשעות את אספקת הקנאביס למשך כמה חודשים.

בוקר אחד בחודש פברואר קיבלו אלפי הלקוחות של תיקון עולם הודעה, שהם צריכים להפקיד את רישיונם ולהנפיק תחתיו רישיון לקבלת החומר מאחת החברות האחרות הפועלות בענף.

נשמע כמו תהליך טכני־לוגיסטי פשוט – בסך הכל משרד הבריאות צריך להסב רישיונות קיימים של צרכנים מורשים מחברה אחת לאחרת – אבל התהליך הזה הפך לקטסטרופה, שבמסגרתה אלפי מטופלים מצאו את עצמם בלי יכולת לחדש את החומר, חלקם סובלים ממחלות קשות ומתייסרים בכאבי תופת, שרק הקנאביס הרפואי הספציפי שהותאם להם יכול להקל עליהם.

זה מקרה קלאסי שבו הבירוקרטיה מתגלה כחיים עצמם: ישראלים רבים לא מודעים לכך, אבל ממשלת ישראל בחרה בשנים האחרונות במדיניות המתקדמת והליברלית בעולם בכל הנוגע לקנאביס רפואי. יותר מ־35 אלף ישראלים מחזיקים ברישיון לשימוש בחומר, יותר מכל מדינה אחרת בעולם פר תושב. רק שהמדיניות הרפואית המתקדמת הזו לא גובתה במערך לוגיסטי שמסוגל לשרת את הציבור ההולך וגדל של המשתמשים. יש אישור לגדל ולהשתמש – אבל אין תקציבים, טכנולוגיה ותקנים שמסוגלים לטפל בכל המערך הזה.

התוצאה היא שקומץ מוקדניות ומוקדנים מטפל בפניות של אלפי אנשים – חלקם נתונים במצוקה קיצונית – ולא מסוגל להתמודד עם הכמויות. זה המצב בשיגרה – אנשים שולחים מיילים ומתקשרים, אבל נאלצים להמתין חודשים לתשובה – ואז נוחת משבר כמו הסגירה הזמנית של תיקון עולם וגורם לקריסת מערכות כללית.

אין ספק שאפשר לנהל את המערכת הזו טוב יותר ולשפר את היעילות גם בתנאי המחסור הקיימים; אבל בסופו של יום, האחריות למצוקה של כל כך הרבה אזרחים, מצוקה שהיה ניתן למנוע בקלות יחסית – מונחת לפתחם של סגן השר ליצמן ושל שר הבריאות, הלא הוא ראש הממשלה בעשר השנים האחרונות. אין מנוס מהמסקנה שהסבל של הישראלים האלה פשוט משעמם אותם