המיחזור בישראל הולך צעד נוסף לאחור

אם לא יחולו התפתחויות מפתיעות של הרגע האחרי-אחרון, תם עידן בתחום המיחזור בישראל: מפעל אביב תעשיות בנאות חובב, המפעל היחיד שמיחזר את בקבוקי הפלסטיק הנאספים ברחבי הארץ, נסגר. בטח לא תשמחו לשמוע שהבקבוקים שאתם מקפידים לשלשל למחזורית, נוסעים מעכשיו לחו"ל, ברוב המקרים לטורקיה. השינוע הזה רחוק מלהיות סביבתי וחסכוני במשאבים, אבל זה מה שיש.

כל סגירה של מפעל בדרום עם עשרות עובדים שעלולים לאבד את פרנסתם היא רגע כואב, אבל כאן מדובר בקריסה של חזון שלם: חזון הכלכלה המעגלית, חלום המיחזור כתעשייה רווחית, שהופכת מטרד למשאב ופסולת לחומר גלם.

תם עידן מיחזור הבקבוקים? | צילום: Shutterstock

המצוקה של מפעל מיחזור הבקבוקים לא חדשה. הבעלים ירון מזרחי חזר והתריע בשנים האחרונות מפני סכנת הסגירה, חזר והסביר שהמיחזור הפך להפסדי ושבלי סיוע מהמדינה הוא לא יוכל להתמיד בו לאורך זמן. המדינה שמעה – והתעלמה. הירידה במחירי הנפט הביאה להוזלה במחירי הפלסטיק החדש, והרכישה של חומר גלם מפלסטיק ממוחזר הפכה ללא כדאית. נוסף על כך, כמו חוקים רבים אחרים בתחום הסביבה, החוק שמחייב השארת לפחות 80% מפסולת הפלסטיק לצורך מיחזור בישראל לא בדיוק נאכף. אם מוסיפים את הגידול בהוצאות (למשל עליית שכר המינימום), מגיעים לתוצאה בלתי נמנעת: למפעל שעוסק בקיימות לא היה קיום כלכלי.

תסתדרו לבד

האם במצב כזה המדינה צריכה להביט מהצד ולא להתערב? תלוי את מי שואלים. במשרד להגנת הסביבה סברו, שהאינטרס הציבורי והמשקי מחייב התערבות: בקרן הניקיון הצטברו סכומי עתק שמיועדים לפרויקטים שמקדמים קיימות, ובמשרד גיבשו הצעה לתמיכה באביב תעשיות שתאפשר לו לעמוד על הרגליים. מדובר במיליונים בודדים לשנה, סכום זניח לעומת יותר מ-2 מיליארד שממתינים בקופת הקרן. אלא שחלוקת הכספים מקרן הניקיון נקבעת על ידי ועדה בינמשרדית, שבה יושבים גם נציגי האוצר – ואלה הטילו וטו. לתפיסתם, המדינה לא אמורה לסבסד מפעלים לא רווחיים, גם אם מדובר במפעלים שעוסקים בפעילות בעלת ערך סביבתי. התעשייה צריכה לעמוד על רגליה שלה, אחרת אין לה זכות קיום.

המדינה, כמובן, תומכת לא פעם גם בתעשייה פרטית – באמצעות עידוד השקעות הון, תמיכה במפעלים בפריפריה, גביית תעריפים מוזלים (של מים לתעשייה, למשל) וכו'. היא עושה את זה כשהיא רואה ערך ציבורי ומשקי בקיומו ובשגשוגו של המפעל מעבר למקרה הפרטי. משום מה, באוצר כנראה החליטו שלקיומה של תעשיית מיחזור בקבוקים בישראל אין ערך מוסף. בדיון סוער שנערך בוועדת הכספים של הכנסת התברר ששורה של ח"כים – ביניהם דב חנין, יעל כהן-פארן ויו"ר הוועדה משה גפני – סבורים שזו שגיאה קשה. בינתיים נראה שזה לא מספיק.

נראה יותר בקבוקים זרוקים ברחובות? | צילום: Deni Malishka – Unspalsh

מיחזור זו אווירה ודרך חיים, וההסתכלות עליו מבעד לחור של הגרוש עלולה להתברר כטעות גדולה. אם הציבור יידע שהבקבוקים שהוא ממחזר נוסעים לטורקיה, המוטיבציה שלו לאגור בקבוקים תיפגע. ישראל משתרכת הרחוק מאחורי רוב המדינות המפותחות מבחינת נתח הפסולת שמגיע למיחזור, וסגירה של המפעל היחיד שממחזר בקבוקים בוודאי לא תסייע לסגור את הפער. הבקבוקים שלא ימוחזרו יגיעו בהמוניהם לאתרי ההטמנה או גרוע מכך – לוואדיות ולשטחים הפתוחים. ואז יהיה צורך בתקציבים הרבה יותר גדולים מקרן הניקיון כדי לפנות אותם.

למה לא אסטוניה?

הסרטון של ממשלת אסטוניה, שמתגאה בהפיכתה ל"מדינה בלי טפסים ובירוקרטיה", כבש את לב הישראלים במהירות. לטובת מי שהחמיץ, רואים שם בני זוג צעירים, שלאחר לידת בנם יושבים בנינוחות בבית מול המחשב האישי, מכניסים כרטיס חכם להתקן שמחובר למחשב ומדווחים על הצטרפות הברנש החדש למשפחה. הדיווח הזה מספיק כדי שכל הרשויות הרלוונטיות במדינה יעודכנו בתוספת לתא המשפחתי, ומה שיותר חשוב – כדי שהמשפחה תקבל את כל הזכויות המגיעות לה בשלל תחומים: ביטוח רפואי, קצבת ילדים וכו'.

אני לא בקיא בנבכי הבירוקרטיה האסטונית ולא יודע אם היא אכן יעילה כל כך או שמא מדובר בסרטון יחצ"נות חביב. צריך גם לזכור שבאסטוניה חיים כשביעית מהאזרחים בישראל (1.3 מיליון) – מה שמקל עליה להיות משק קטן וחכם. אבל למי איכפת מהאסטונים. אנחנו מתעניינים בצרות הבירוקרטיות שלנו ובשאלה למה אלף אנשים עצבניים צריכים להמתין שעות בסניף משרד הרישוי כדי לקבל שירות משתי פקידות אומללות.

למה לא אסטוניה? | צילום: Shutterstock

התשובה מורכבת, אבל לפחות חלק ממנה נמצא בגוף השאלה: בשירות הממשלתי והציבורי יש מחסור חמור בכוח אדם. בשנים האחרונות אני מזהה שינוי אמיתי בגישה ברבים ממשרדי הממשלה והגופים הציבוריים שמנהלים את חיינו. רבים מהמנהלים והעובדים חדורים ברצון כן לשפר את השירות לציבור, לשנות את האווירה, לייעל תהליכים. לשירות הממשלתי והציבורי נכנס דור חדש וצעיר, שממש לא מתחשק לו להיות שק חבטות ולככב במערכונים (מצחיקים עד דמעות, צריך להודות), כמו אלה שהיו ב"ארץ נהדרת" על דואר ישראל. גם הלחץ התקשורתי והעוצמות של פוסטים בפייסבוק תורמים את שלהם. אז אם כולם כל כך רוצים לשנות, למה זה לא קורה?

א. זה קורה, לפחות בחלק מהמקומות. הביטוח הלאומי של 2019 הוא לחלוטין לא אותו מוסד שהיה רק לפני חמש שנים. ב. כי תהליכים כאלה לוקחים זמן. ו-ג. כי רצון טוב לא מספיק, כדי לחולל שינוי צריך גם כוח אדם מיומן וגם תקציבים נדיבים שיממנו החדרת טכנולוגיות מתקדמות. לא ייתכן שבמדינת האקזיטים, הסטארט-אפים וההייטקיסטים, חלק ממשרדי הממשלה עובדים עדיין רק עם אינטרנט אקספלורר. כל עוד באוצר ובלשכת ראש הממשלה רואים במגזר הממשלתי והציבורי אוסף של פרזיטים ("האיש השמן שרוכב על גבו של האיש הרזה") – יהיה קשה מאוד למעצמת הבירוקרטיה המסורבלת להפוך לאסטוניה של המזרח התיכון.

[email protected]