Forbes Israel Logo

הצצה אל התרבות העתיקה שעדיין יכולה ללמד אותנו דבר או שניים

אוסטרליה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: מרחבים אינסופיים, מדבריות עצומות, בעלי חיים ייחודיים, טבע פראי, מזג אוויר טרופי, יערות גשם, חופי ים אינסופיים ואיים קסומים. ובכל זאת, לוקח זמן להכיר אותה לעומק. ככל שמבלים בה יותר כך מגלים שביבשת הדרומית רב הנסתר על הגלוי.

התרבות האבוריג׳ינית, תרבות ילידי אוסטרליה, היא דרך בלתי אמצעית לחוות את הנופים, האתרים ובני האדם הייחודיים שנמצאים בצד השני של העולם. אם רק נצליח להבין את מהותה, נוכל להבין משהו על התרבות המודרנית בה אנחנו חיים, ולהעריך את הפשטות של התרבות העתיקה ששמרה על האדמה מעל 50 אלף שנה.

הלם תרבות
(תפנית חדה בביירון ביי)

הנחיתה באוסטרליה הייתה עבורי טראומטית. אחרי חצי שנה בהודו הרוחנית, חטפתי הלם־תרבות הפוך מהמערב. בערים הגדולות מצאתי תרבות פלסטיק, ברביקיו ואלכוהול, אכסניות תרמילאים רעשניות ויקרות וחופים צפופים ותיירותיים למדי. אפילו את הקנגורו, חיית הכיס האוסטרלית שתמיד חלמתי לראות, אני פוגשת בינתיים רק בתפריטי המסעדות.

חדש: אפליקציית האייפון של פורבס ישראל – להורדה לחצו כאן

אני נתקפת "תיירופוביה״ וממשיכה לביירון ביי, עיירה בחוף המזרחי. ביירון היא חוף המבטחים של ההיפים, ההבטחה האוסטרלית האלטרנטיבית. כאן כבר הרבה פחות צפוף, מזג האוויר טרופי והאווירה רגועה. אולם כעבור יומיים אני משתעממת. לא הגעתי עד קצה העולם כדי לרבוץ בחוף הים.

צילום: חגית אלמקייס

בבית קפה שקט אני פותחת את מדריך הלונלי פלאנט. צילום הכריכה מציג פנים של ילדה אבוריג׳ינית, שחורה ומדהימה ביופייה. אני תוהה איך זה שעדיין לא נתקלתי ברחוב בילידי היבשת המקוריים. עם קריאת ההיסטוריה של אוסטרליה, אני מבינה שאם יש במקום הזה תרבות אותנטית, היא כנראה חבויה עמוק מתחת לפני השטח.

אני מנסה למצוא תשובות בחנות של אמנות אבוריג׳ינית. חנויות כאלה יש כאן בשפע. אני מוקסמת מהציורים שתלויים על הקירות, דמויות כהות עור, בעלי חיים מנוקדים באלפי נקודות צפופות וצבעוניות, דידג׳רידו ועוד. אלא שאז עולה בי שאלה: איפה האנשים שמאחורי האמנות? "אני רוצה לפגוש אבוריג׳ינים שחיים על פי המסורת״, אני פונה כמעט בתחינה אל המוכר, בחור שחום וגבוה. "לא את חלון הראווה המוצג כאן בשמם״. הוא מופתע, אבל משיב מיד: "נעים מאוד, שמי גאלו ואני אבוריג׳יני״. מרגע זה והלאה הטיול שלי מקבל תפנית חדה. מצאתי חלון לתרבות האבוריג׳ינית.

אנחנו שייכים לאדמה
(תצפית תרבותית בקייפ ביירון)

אוסטרליה, שהייתה יבשת אנונימית של יערות, חופים ומדבר אינסופי, נכבשה מידי האבוריג׳ינים על ידי הבריטים לפני יותר מ־200 שנה. אחד המוכרים שבהם היה קפטן קוק, שחקר את שפע היבשת ב־1770, חזר לבריטניה וסיפר לכולם שכדאי לבוא להשתקע. כעבור שני עשורים הגיעו הבריטים עם צי של אניות, ציוד ואסירים לחוף המזרחי, ונישלו את הילידים מאדמתם. הם הקימו בסידני את מושבת העונשין הראשונה ומשם התפשטו בהדרגה לעבר כל היבשת, תוך שהם מתעלמים לחלוטין מ״אנשי הפרא״ שחיו שם. ההערכה היא כי בתקופת הפלישה הבריטית חיו באוסטרליה כחצי מיליון אבוריג׳ינים ביותר מ־500 שבטים, שדיברו בשפות ובניבים שונים.

אחד הדברים הראשונים שאני נחשפת אליהם היא תפיסת האבוריג׳ינים את האדמה. גאלו מזמין אותי לטיול לעבר המגדלור של ביירון ביי (קייפ ביירון), הנקודה המזרחית ביותר ביבשת. כשאנחנו צופים בשמים הצבעוניים בשעת בין ערביים, הוא מסביר לי את הסיבה העיקרית בגינה נבזזה מהם האדמה. "האדמה לא שייכת לנו, אנחנו שייכים לאדמה״, הוא אומר ואני לומדת ממנו שהאבוריג׳ינים מעולם לא ביקשו את הקדמה. האדמה סיפקה להם את כל צורכיהם, כולל מזון, מים וצמחי מרפא.

הם התאימו את אורח חייהם לטבע, ולא להפך. גם בתקופות הקשות ביותר הם העדיפו לצמצם את הילודה או לנדוד למקום אחר, על פני פגיעה במשאבים. במשך 50 אלף שנה, מאז הגיעו ליבשת, הצליחו להתאים את דרך חייהם לשינויים שנקרו בדרכם, לשמור על הטבע, האדמה, בעלי החיים והאיזון. אולם הפלישה לאדמה אותה קידשו הייתה קשה וכואבת. ההתפתחות הייתה מואצת. מתיישבים נוספים הגיעו וחיפשו הזדמנות לחיים חדשים, במיוחד על רקע בהלת הזהב. רבים מהילידים מתו ממחלות שהובאו מאירופה, עונו ונרצחו כאשר סירבו לשתף פעולה. הניצולים הפכו לעבדים רק כדי להישאר ולשמור על אדמתם, אחרים התמכרו לטיפה המרה ושקעו בתהומות הייאוש. הם רוכזו ושוכנו במעין "מחנות״, ובהדרגה איבדו את הקשר לכל מה שהיה פעם עולמם.

צילום: חגית אלמקייס

מלבד אדמתם, נושלו גם מתרבותם: הטקסים, הסיפורים, השירים, הריקודים – תפיסת "זמן החלום״ הייחודית שלהם, השומרת על אחדות הטבע והקיום. האבוריג׳ינים מאמינים שהם לוקחים חלק יומיומי בתהליך הבריאה. כאשר אפשרות זו נלקחה מהם, רבים מהם איבדו את הקשר למשמעות החיים.

למרות זאת, חלקים מהתרבות שרדו וממשיכים להתקיים גם כיום, כנגד כל הסיכויים, במגוון צורות מודרניות. בשני העשורים האחרונים, ככל הנראה עם הבנת החשיבות של התרבות הילידית והתרומה שלה לכלכלת המדינה ולתיירות, החלה המדינה לשמר את התרבות ולסייע לה. את האדמה שנלקחה מהם באאוטבק, הם חולקים עם התיירים, לאחר שהוחזרה להם על ידי ממשלת אוסטרליה, שלבסוף הודתה במעשי הזוועה והתנצלה בפניהם על העוול שנגרם להם. כמו אבוריג׳ינים רבים, גם גאלו קרוע בין התרבויות. מצד אחד, איש שורשים המחובר לאדמתו. מצד שני, הוא חי בעולם המודרני ונהנה ממנו. כמו חלקם, הוא חי בידיעה פנימית עמוקה שהגיע אל העולם כדי להציל משהו שהולך ונכחד.

הזמנה לזמן חלום
(מעשר לציפורים באולורו)

כדי לפגוש אבוריג׳ינים שעדיין חיים קרוב למסורת שלהם, מציע לי גאלו ללכת ל״אולורו״, או מה שקרוי בפי האוסטרלים "אייריס רוק״. מדובר בסלע טבעי אדום וענק שהיקפו מעל 10 ק״מ, הנמצא במרכז היבשת. הפלא הגיאולוגי הזה הוא אחד האתרים הקדושים לבני אנאנגו, בעיקר בשל מקורות המים למרגלותיו. סביב המונוליט ישנם חריטות וציורים אבוריג׳ינים רבים. מדובר במקום תיירותי פופולרי מאוד, שהוכרז ב־1987 על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית. מאז 1985 בני שבט הפיטג׳אהג׳ארה והיאנקוניאג׳ארה, שהסלע הוא אחד האתרים הקדושים להם, נחשבים שותפים לפעילות התיירותית באתר, ומקבלים כרבע מההכנסות לטובת שיפור רווחתם.

באולורו אני פוגשת שלוש נשים אבוריג׳יניות: אלסי, ריטה וקתלין. אני מזמינה אותן לאכול איתי מצרכים שקניתי בסופרמרקט המקומי. הדרך בה הן אוכלות מעוררת את תשומת לבי. אחרי כל כמה נגיסות, הן זורקות חתיכות מהסנדוויץ׳ אל האדמה. "עבור הציפורים ובעלי החיים״, מסבירה לי קתלין, ואני מוקסמת מהנכונות להפריש מעשר לטבע.

צילום: חגית אלמקייס

בשעת לילה מצטופפים בבר מקומי עשרות אוסטרלים לבנים ותיירים מהעולם. הם שותים כמויות אלכוהול, רוקדים לצלילי מוזיקה מערבית רועשת ומשתוללים. אני יושבת במרחק מה מהם, כשלפתע מופיעה לידי ריטה עם שתי בנותיה הקטנות, יחפות ומקורזלות שיער. היא מתחננת שאקנה לה שישיית בקבוקי בירה. "תשמרי לך את העודף״, היא מנסה לפתות אותי ומסבירה שלא מאפשרים לה להתקרב למסיבה או לקנות אלכוהול. לא רחוק מההמולה נמצאת השמורה של האבוריג׳ינים, שהעולם המערבי נכפה עליהם. איש מהם כבר לא הולך לצוד או ללקט את האוכל באופן מסורתי, כשסניפי רשתות המזון המהיר נמצאים במרחק הליכה. ריטה היא רק אחת הנשים שיוצאות בערב מהשמורה במטרה "לצוד״ איזה בקבוק בירה או יין.

אני נכנסת לישון מוקדם, מתכוננת ליציאה מוקדמת לאולורו כדי להספיק לזריחה. בבוקר ממתינים המוני מטיילים בכניסה למתחם הקמפינג. כאשר מגיע אוטובוס ועליו הכיתוב "אולורו אקספרס״, כולם מסתערים עליו ואני נשארת לבד בתחנה. כמה דקות לאחר מכן אני נאספת על ידי מדריך אבוריג׳יני מטעם "אננגה טורס״, חברה מקומית שלא תיקח אותי אקספרס לשום מקום, אבל תאפשר לי לחוות את החוויה התרבותית המלאה.
 
אנחנו מגיעים לנקודת תצפית מיוחדת שהפארק הקים למטרה זו, כדי לצפות בזריחה המרהיבה של אולורו. אחריה אנחנו עוצרים במרכז המורשת האבוריג׳יני אולורו־קאטה ג׳וטה. כאן ניתן לקבל מידע על הקהילה האבוריג׳ינית, סיפורי מורשת ותרבות, לצד אזהרות ובקשות הקשורות להתנהגות תיירותית סביב האתרים ברחבי הפארק.

למרות בקשת האבוריג׳ינים לכבד את מסורתם ולא לטפס עליו, מדי שנה מטפסים על אולורו עשרות תיירים. רבים קיפחו את חייהם בטיפוס על הסלע. האמונה הרווחת היא שאבן אדומה שנלקחת מההר תביא לחייו של זה שלקחה מזל רע. במרכז המורשת ניתן למצוא עשרות מכתבי התנצלות וסיפורים על אנשים שנפגעו כתוצאה מאי כיבוד המסורת.

מכאן אנחנו יוצאים אל "דרך לירו״, המובילה אל מרגלות אולורו. אני מתיישבת למרגלות הסלע הענק וחשה את העוצמה והקדושה שבו. ההר הזה אולי בן כמה מאות אלפי שנים. אני רואה את האנשים מטפסים עליו וחושבת כמה זה סמלי: בזמן שהאבוריג׳ינים הסתפקו במשך 50 אלף שנה רק בנוכחות שלו, אנחנו מנסים לכבוש אותו באמצעות הטיפוס עליו.

אנחנו ממשיכים ל״דרך מאלה״, המספקת הצצה לציורי הקיר של אנשי אנאנגו ולמערות ההתכנסות הקדושות, חלקן נועדו לנשים בלבד. לדברי המדריך, נשים וגברים התכנסו כאן בנפרד כדי ללמוד במערה את רזי המסורת, כאשר התבגרו והגיעו לשלב שבו שאפשר להתחיל. היות שלפי המסורת שלהם אין משמעות לגיל, הדבר היה תלוי ברמת המוכנות וההתפתחות של האדם ללמוד. משם המשכנו אל "דרך הבסיס״ המקיפה את כל הסלע.

צילום: חגית אלמקייס

אורכה 10.6 ק״מ, כ־3.5 שעות הליכה. החוויה עשירה בזכות ליווי של יליד המקום המשלב סיפורים סביב כל עץ, סלע וכל אגם באזור. בסיום הסיור אני מודה למדריך המקומי על שחלק את הידע העשיר שלו ושואלת לאן הוא יוצא לטייל בימי החופש שלו. "אני על אדמת אבותיי ואני לא מרגיש צורך ללכת לשום מקום אחר״, הוא משיב. "אני בחופש כל הזמן. נופש זה המצאה של העולם המודרני. אנחנו לא זקוקים לו כשאנחנו חיים את חיינו במלואם בכל רגע״.
למחרת אני יוצאת לטייל כ־50 ק״מ מערבה מאולורו אל פלא אחר באותה שמורה: הקאטה ג׳וטה, "ראשים רבים״ בתרגום אבוריג׳יני, או "אולג׳אס״ בפי האוסטרלים.

ה״אולגות״ הן קבוצת סלעים עגולים, גדולים ומרשימים המתנשאים לגובה. הצעידה בין הסלעים (במקומות שמותר, כמובן) היא חוויה מרשימה שמדגישה את העוצמה של הטבע אל מול מזעריות האדם. מדובר בהליכה די קלה, במסלול "עמק הרוחות״, שגם שם מוסיפים סיפורי המיתולוגיה נופך נוסף של מסתורין. אגב, מדריכי טיולים מפתים את התיירים לפתוח בקבוק שמפניה על רקע צפייה בשקיעה של הקאטה־ג׳וטה, זאת למרות ההמלצה המקומית לכבד את קדושת המקום ולהשאיר את האלכוהול מחוץ לתחום.

אני חוזרת שוב אל מרכז המורשת, הפעם כדי להתנסות בסדנת ציור אבוריג׳יני, ציור הנקודות המסורתי. הנקודות הן למעשה כיסוי שטחים נרחבים סביב הסמלים האבוריג׳ינים העתיקים, שהועברו מדור לדור על גבי החול, בציורי גוף בטקסים ובאמצעות צבעי אוקרה על מערות.

יש ילידים בחוץ
(גזענות באליס ספרינגס)

היעד הבא שלי הוא אליס ספרינגס, עיירה קטנה הנמצאת בלב המדבר האוסטרלי, כ־450 קילומטר נסיעה מאולורו. האווירה האתנית המקומית של העיר מאפשרת לי מפגשים בלתי אמצעיים עם ילידי המקום.

מבלי שתכננתי, אני מגיעה בזמן פסטיבל המדבר, המתרחש מדי שנה במהלך חודש ספטמבר. הרחוב שוקק חיים – בכל מקום מופעי תיאטרון, מחול וריקוד שבטי מרחבי העולם. המון תנועה בעיר המנומנמת הזאת. אני מבלה שעות ארוכות במדרחוב הסואן, בבתי קפה נפלאים ובמסעדות המציעות אוכל מצוין מכל העולם, חלקו יכול להתאים לבעלי קיבה חזקה בלבד. לכבוד הפסטיבל ניתן למצוא במסעדות מנות יוצאות דופן, כמו בשר גמל טרי בקארי או בסושי, רול של אמו (הציפור האוסטרלית), ספרינג רול מלא בקרוקודיל (!), וכמובן הקנגורו המסורתי טבול במרינדה.

החל משמונה בערב אני נשארת באכסניה, קשובה להנחיות בעל הבית של המקום שלא להלך ברחוב לבד בשעות החשיכה. "את בת־מזל שאת בפנים״, אומר לי אוסטרלי לבן ושיכור למחצה. "בחוץ יש אבוס׳ בכל מקום״. ‘אבוס׳ הוא כינוי הגנאי שהאוסטרלים העניקו לילידי המקום. ואכן, לצד האווירה הנפלאה של הפסטיבל, נגלה בפניי מצבם הקשה של האבוריג׳ינים: אבטלה חריפה, שכרות, אלימות והמון כאב ובדידות. כאילו מדי לילה נפרם הפצע הפתוח של ילידי המקום, שאת שאריות הדימום שלו ניתן לראות בבוקר שלמחרת, בדמות אנשים זרוקים ברחוב, שיכורים מוזנחים שהפכו כאן לחלק "טבעי״ מהנוף. לשמחתי, אני פוגשת כמה ילידים שכנגד כל הסיכויים הצליחו להתגבר על המצב שנכפה עליהם, ומצאו דרכים יצירתיות לבטא את המסורת שלהם ואגב כך להתפרנס מציורים, ריקוד, נגינה בדידג׳רידו ברחוב ועוד.

צילום: חגית אלמקייס

אליס ספרינגס מהווה בעיקר נקודת יציאה להרבה טיילים שיוצאים לטרקים, טיולי ג׳יפים ומסעות בלב המדבר האדום, אך בפני עצמה היא שווה ביקור של לפחות שבוע, כדי לספוג את האווירה המקסימה וקצת יותר מכך, כדי ליצור קשר של ממש עם אנשי המקום הנפלאים.

קרוקודילים אוהבים לבנים
(חיות טרף בפארק קאקדו)

מאליס ספרינגס אני ממשיכה צפונה אל דרווין, בירת הטריטוריה הצפונית של אוסטרליה. מכאן אני יוצאת למסע בעקבות התרבות העתיקה בפארק קאקדו. את המסע מוביל גיאנדה, אבוריג׳יני שאהבתו ל״בוש״ האוסטרלי הופכת את המסע לחוויה ייחודית. בכלל, אני מרגישה הרבה יותר בטוחה לטייל עם אבוריג׳ינים מאשר עם כל מדריך אחר. לתחושת הביטחון מתווספת היכולת המדהימה שלהם לראות את מה שנמצא מתחת לפני השטח, לזהות קולות ורחשים של בעלי חיים ממרחקים, להזמין את הנוכחות שלהם באמצעות חיקוי קולות מושלם וגם להתריע מפניהם כשהם מגיעים בהפתעה, במקרה של נחשים או עכבישים.

הטיול מתחיל בשיט בנהר עם קרוקודילים. גיאנדה מזהיר: "הם אוהבים לבנים״. ובאמת, רוב התאונות המצערות של מפגש עם קרוקודילים באוסטרליה נגרמות ללבנים שלא יודעים כיצד להתנהג מול הטורפים האלו. משם אנחנו ממשיכים צפונה אל ערי הטרמיטים המפוארות והמוזרות ביותר שראיתי בחיי. מדובר במבני חול ענקיים שגובהם מגיע לשלושה מטרים.

אנחנו עוברים דרך יערות, מפלים, אגמים ומעיינות חמים. האתר החשוב ביותר באזור הוא הפארק הלאומי קאקדו, בו על פי המסורת התגוררו אבוריג׳ינים במשך כ־50 אלף שנה. מעבר לטבע הפראי במקום, למפלי המים המרהיבים (מפלי התאומים ומפלי ג׳ים ג׳ים) ולנהרות אליגטור (שם צולם הסרט "קרוקודיל דנדי״), בפארק מעל 5,000 אתרים אמנותיים המתארים את סיפורה של התרבות האבוריג׳ינית.

האתר המסורתי ביותר הוא נורלאנגי, בו ציורי קיר עתיקים המלמדים על התרבות העשירה ועל דרך הביטוי של הילידים. עד היום, כמחצית משטח הפארק שייך לילידי המקום ומתגוררים בו כ־500 אבוריג׳ינים, בעלי אדמות המשתפים פעולה עם מנהלת הפארק. מכאן מומלץ להמשיך מזרחה אל ארנהם לנד – ארץ האבוריג׳ינים הרחוקה ביותר מיישובים עירוניים ומתרבות המערב. זהו שטח ענק בצפון אוסטרליה בו עדיין משמרים האבוריג׳ינים את אורח חייהם המסורתי, ככל שניתן. כדי להיכנס לאזור, יש להוציא אישור מיוחד וגם כאן נחוץ ליווי של מדריך מקומי.

לסיכום, ביקור באוסטרליה האחרת מציע אפשרות לחיים פשוטים יותר, הוגנים ומחוברים לטבע. אצל האבוריג׳ינים המילים "תחרות״ או "הישגיות״ לא נמצאות בלקסיקון, מסיבה פשוטה: אם מישהו מנצח, זה אומר שמישהו מפסיד. מפגש עם התרבות העתיקה מזכיר לנו שזה לא חובה לחיות בתחרות. זוהי תרבות של שפע והדדיות, שלא חוששת מפני האין, וגם בזמנים קשים מאוד מעדיפה לקדש ערכים של נדיבות, נתינה ואהבה. אז כנראה שעדיין יש לנו מה ללמוד מצאצאי השבט העתיק בעולם, אולי גם על עסקים.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן