למה בשביל מרוץ אופניים מותר לחלל שבת ובשביל אירוויזיון – לא

במסגרת הכשל העמוק הידוע בשם "התחבורה הציבורית בישראל", מצב התחבורה הציבורית במגזר הערבי הוא משבר בתוך משבר. אם ראש אגף התקציבים באוצר שאול מרידור אמר לאחרונה, שכדי ליישר קו עם המדינות המפותחות, ישראל צריכה להשקיע 250 מיליארד שקל, לא מעט עשרות מיליארדים נדרשים רק כדי להביא את שירותי התחבורה ביישובים הערביים לרמה הלא מרשימה ששוררת ביישובים היהודיים.

בכנס שערכה לאחרונה בנצרת עמותת "סיכוי" נחשפו כמה נתונים מעניינים בכל מה שנוגע לתחבורה הציבורית במגזר הערבי: מצד אחד, בשנים האחרונות ניכר שינוי מחשבתי משמעותי במשרדי התחבורה והאוצר והבנה שהנגשת התחבורה הציבורית ל־1.8 מיליון האזרחים הערבים היא אינטרס לאומי ומשקי עליון. החלטה 922 של הממשלה תרגמה את הרוחות החדשות למספרים, ובמסגרתה מוזרמים למגזר 220 מיליון שקל מדי שנה לטובת שיפור תשתיות התחבורה.

לראשונה אחרי 70 שנה אוטובוס נכנס לעיר טמרה | צילום: shutterstock

הבעיה היא שהפערים כל כך גדולים, שלא ברור על איזה חלק של הכוס צריך להסתכל: כשראש עיריית טמרה ד"ר סוהיל דיאב מספר, שלפני כשנה – כמעט 70 שנה אחרי קום המדינה – נכנס לראשונה בהיסטוריה אוטובוס לעירו בת 33 אלף התושבים, אתה שואל את עצמך אם לצחוק או לבכות.

גם כשיש תקציבים ורצון במשרדי הממשלה, רשימת החסמים עדיין ארוכה: החל בתשתיות מיושנות, שבמקומות רבים לא מאפשרות לאוטובוס להיכנס, קל וחומר להסתובב (על פי כללי הבטיחות לאוטובוסים בישראל אסור לעשות רוורס), ועד רשויות מקומיות חלשות/מוחלשות, שמתקשות להציג תוכניות שעומדות בקריטריונים הקשיחים של משרד האוצר. באוצר מבינים שאי אפשר לבחון את רעננה ואיכסל באותם משקפיים, אבל השאלה עד כמה להגמיש את הקריטריונים.

בשורה התחתונה, גם כסף שהוחלט להקצות אותו למטרה הנכונה צריך לעבור דרך ארוכה, מלאה בחתחתים, עד שהוא ממומש לתועלת הציבור. ובזמן שהכסף עושה את דרכו, הקטסטרופה בכבישים רק הולכת ומתעצמת, והמשק הישראלי תקוע בפקק שהולך ומתארך.

בעקבות הפח הכחול

במרכז יפו עצרה אותי אישה נחמדה שהציגה את עצמה כדבי. היא הצביעה על המושב האחורי של המכונית הקטנה שלה, שהיה עמוס בערימות נייר ובעיתונים. "סילקו את כל הפחים הכחולים מעג'מי", היא אמרה, "אני מסתובבת כבר עשרים דקות במכונית ומחפשת מקום למחזר נייר. בסוף אני אזרוק הכל לפח רגיל. זה מה שהעירייה רוצה?".
שאלה טובה.

עיריית תל אביב החליטה לדלל משמעותית את תשתיות המיחזור בעיר. כלובי המיחזור לבקבוקים ("מיחזורית"), פחים כחולים לנייר וכתומים לאריזות, סומנו כמכשולים שתופסים שטח יקר על המדרכות ומפריעים להולכי הרגל. יש בזה לא מעט מן האמת. המדרכות אמורות לשרת לפני הכל את הולכי הרגל, ומתקני המיחזור הפכו במקרים רבים למפגע. דרוש אירגון מחדש של המרחב הציבורי־עירוני. עד כאן הבעיה והאתגר. עכשיו נשאלת השאלה, מה הפתרון.

הפתרון שבחרה עיריית תל אביב מסתמן לפי שעה כקיצוני ואולי פזיז. שליש מהמיחזוריות בעיר – כ־400 מתוך 1,200 – הורמו באמצעות מנוף וסולקו. בשכונות מסוימות הפחים הכתומים והכחולים דוללו באורח דרמטי, בלי הודעה מראש ובלי הכנה של הציבור.

רבבות תל אביבים שהתרגלו למחזר בקבוקים במרחק כמה פסיעות מהבית, נאלצים לצעוד דקות ארוכות כדי להיפטר מהם. בקבוקי פלסטיק ריקים עוד ניתן לסחוב – נייר זה כבר עניין כבד. רק משוגעים לדבר, כמו דבי מיפו, יטרחו להעמיס ערימות על הרכב ולצאת למסע בעקבות הפח הכחול. האחרים יפסיקו למחזר. האם זה האינטרס הציבורי?
כנראה שלא.

העירייה רוצה גם וגם – גם מדרכות פנויות (בהזדמנות זו אולי כדאי לפנות אותן מהמכוניות שחונות עליהן בחופשיות) וגם מיחזור. כשרוצים להשיג שתי מטרות ביחד, צריך לפסוע בזהירות ובמתינות על שביל הזהב, ואילו המהלכים של העירייה נראים אגרסיביים מדי ולא מגובים בקומוניקציה מתבקשת עם התושבים. זה חשוב גם בקנה מידה ארצי, משום שעיניהן של עיריות רבות נשואות אל עיריית תל אביב ועוקבות אחרי המהלכים שלה.

אם לא רוצים לבטל בזמן קצר הישגים של שנים בתחום המיחזור וחינוך הציבור לאחריות סביבתית – צריך לפעול באופן הרבה יותר הדרגתי וזהיר.

שבת כן, שבת לא

הדי חגיגות הזכייה של נטע ברזילי עדיין לא שככו, וכבר שיגר (סגן) שר הבריאות יעקב ליצמן אזהרה: בשנה הבאה בירושלים, התריע, חילול שבת לא בא בחשבון.

ורוד מול ורוד. האחד עילה למלחמת שבת, השני לא | צילום: Andres Putting, shutterstock

חוסר העקביות של ליצמן ואנשי יהדות התורה הוא תעלומה אמיתית: שבועיים לפני האירוויזיון התרחש בישראל חילול שבת המוני, בחסות ובעידוד הממשלה, תחת השם "'ג'ירו דה איטליה". הגיע הזמן שליצמן יסביר מדוע כמה פועלים שעובדים על מסילת רכבת במדבר היו עילה להפלת ממשלה, ואילו חינגה מתוקשרת שבמרכזה גברים בחולצות ורודות מדוושים בחוצות הערים עברה בשקט מוזר.

רגע לפני שניצתת מלחמת השבת סביב האירוויזיון, נראה שמבחינת ליצמן ושות' שמירת השבת היא פחות מאי פעם עניין אידיאולוגי שלא נתון לפשרות, ויותר מתמיד קומבינה שנתונה לגחמות ואינטרסים פוליטיים רגעיים.