מדוע חוששים העיתונאים מ"שר האוצר לפיד"?

לא מעט פובליציסטים – חלקם מהמשובחים שיש לנו – הסבירו בימים האחרונים שללפיד אין כלים להיות שר האוצר, שהרי כתיבת טורים וניהול דיונים באולפן שישי אין דינם כדין ניהול תקציב המדינה. לא הצבעתי ללפיד, אני לא מזדהה עם עמדותיו הכלכליות (ועוד פחות מזה המדיניות), אבל נדמה לי שהטיעון הזה מעיד על תפיסה בעייתית של תפקיד ההנהגה במדינה דמוקרטית, ובאותה הזדמנות אולי גם על רגשי הנחיתות שלנו, העיתונאים, ביחס למשלח היד המושמץ שלנו.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

באשר למהותה של הנהגה: נבחר ציבור במדינה דמוקרטית לא אמור להיות איש מקצוע בתחום שאותו הוא מוביל. שר החקלאות לא צריך להיות חקלאי או אגרונום, שר החינוך לא היה מורה והשר להגנת הסביבה לא מתבקש להראות תעודה של אקולוג. המנהיג נבחר (או לפחות אמור להיבחר) על בסיס השקפת העולם שהציג בפני הציבור, ועל סמך ההתרשמות של הבוחרים מיכולתו להוביל: למנות את האנשים הנכונים, לבחור את העצות הטובות ולגרום לכך שהמערכת הפקידותית הכפופה לו תיישם את השקפת עולמו. לפני ארבע שנים יעקב ליצמן לא ידע איך נראה סטטוסקופ, וזה לא הפריע לו להפוך לאחד ה(סגני) שרים הראויים בממשלה היוצאת. לעומת זאת, שר ביטחון יכול להיכשל גם אם יגיע לתפקיד אחרי קריירה ארוכה כגנרל. בהיסטוריה העגומה של הפוליטיקה הישראלית לא חסרות דוגמאות כאלה.

העיתונאים מכירים את החסרונות שלו. לפיד | צילום: מרק ישראל סלם

כדי להיות שר אוצר ראוי לפיד לא צריך להיות גזבר, כלכלן או מנכ"ל. הוא צריך לדעת להתייעץ עם האנשים הנכונים, ללמוד את החומר, להחליט על כיוון ומדיניות ולגרום למנגנון האוצר לבצע את המדיניות הזו. קשה? מאוד. האם הוא מתאים למשימה הזו? אין לי מושג, אבל לדעת מאות אלפי ישראלים התשובה חיובית, ובדמוקרטיה זה מספיק. כך או כך, להצלחה או אי ההצלחה של לפיד באוצר אין קשר לעובדה שעד היום הוא התמחה בכתיבת טורים בטעם של מרשמלו פטריוטי: יובל שטייניץ היה פילוסוף, וזמן קצר לפני שארנולד שוורצנגר מונה למושל קליפורניה הוא עדיין כיכב ב"שליחות קטלנית 3". סילבן שלום היה כתב ב"חדשות" המנוח ומונה לנהל משרד ממשלתי סבוך (האנרגיה והתשתיות) בגיל 31(!), ושנה אחר כך הפך ליו"ר דירקטוריון חברת החשמל. אם כבר עיתונאים, לפיד היה יותר מוכשר.

האירוניה היא שאנחנו, העיתונאים, מוכנים לקבל את העובדה שאנשים מסוגים שונים ובעיקר משונים מנהלים את המדינה – עד שזה מגיע אלינו. כשפוליטיקאים מקצועיים שבגיל צעיר פנו לעסקנות מפלגתית מקבלים ליד את המפתחות זה נראה לנו הגיוני, על אף ששום דבר במסלול שעברו לא הפך אותם למבינים גדולים בתחבורה, חינוך או סביבה. כשבחור בשם אריה דרעי, ששימש כמנהל אדמיניסטרטיבי של ישיבה, התיישב בגיל 27 בלשכת שר הפנים, זה התקבל בטבעיות. כשגנרלים מתמנים למשרדים אזרחיים שאין להם בהם מושג ירוק, אנחנו מצדיעים בהכנעה. אבל להפקיד את גורלנו הפיננסי בידי עיתונאי? גוועלד!

מה הוא ידע לפני שהוא נהיה מושל? שוורצנגר | צילום: רויטרס

יש לזה כנראה סיבה פשוטה: את העיתונאים אנחנו מכירים מקרוב, מהמערכת או מחדר העריכה, מהאולפן או מהדסק, ולכן אנחנו גם מכירים את חולשותיהם. "זו הפעם הראשונה שבה אני מכיר מקרוב שורה ארוכה של חברי כנסת ושרים", אמר לי לאחרונה קולגה, "ומכיוון שאני מכיר אותם אני די מודאג". אבל האמת היא שגם בכנסות וממשלות קודמות היתה לו סיבה להיות מודאג – רק שהוא לא ידע את זה. את החולשות האנושיות של הקצינים, העסקנים והמנהלים שהפכו לפוליטיקאים הוא פשוט לא הכיר.

העיתונות דווקא הצמיחה בשנים האחרונות כמה וכמה פוליטיקאים לגיטימיים ומעלה (שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ, אורי אורבך), מהאנשים היותר ראויים שמכהנים בבית הנבחרים. הגיע הזמן להשתחרר מהתסביך לפיו בעיתונות רק מדברים, ולכן לא יודעים לעשות. עיתונות רצינית היא זרוע חיונית בדמוקרטיה, וכך היא צריכה להתייחס לעצמה. ובאשר לסוגיית חוסר הניסיון – ובכן, מה המנוסים יודעים לעשות כבר ראינו. לפני חודש גם אמרו שללפיד אין ניסיון בניהול מו"מ קואליציוני סבוך. ובכן, התוצאות מלמדות שנסיון זה דבר שניתן לרכוש במהירות.

באופן אישי, כאמור, הכניסה של לפיד לאוצר לא מעוררת בי תקוות מיוחדות, אבל הפסימיות שלי לא נובעת מהעובדה שהוא נעדר רקורד כלכלי, אלא מהספק לגבי האפשרות שהוא באמת ייקח את הכסף – אותו כסף עליו הוא שאל ערב הבחירות – מבורות השומן שבהם הוא נמצא (מערכת הביטחון, התאגידים והמאיון העליון, ההתנחלויות והישיבות) ויעביר אותו למקומות שבהם הוא כה נחוץ.

[email protected]

טורים קודמים של הכותב:

לסגור את המשרד להגנת הסביבה? נו, באמת

לא לפחד: אפשר לעמוד מול חברות הענק – וגם לנצח

הגיע הזמן להגדיל את תקציב הביטחון