עדי סופר־תאני היא לא פייסבוק ומירי רגב איננה המדינה, אך שתי נשים אלו, מנכ"לית הרשת החברתית בישראל ושרת התרבות והספורט, הן נציגותיהם הבכירות ביותר של שני הגופים ברשימת 50 הנשים המשפיעות של פורבס. מעמדתן זו הן גם מייצגות את אחד הקונפליקטים הדרמטיים של המאה ה־21, אשר נוצר מתוך עלייתו של העידן הדיגיטלי.
בפעם הראשונה מאז תחילת היווצרותן של מסגרות מדינתיות, קם כוח חזק מספיק על מנת לערער על ההגמוניה המוחלטת של מוסד המדינה – ענקיות הטכנולוגיה הגלובליות, שבסיס כוחן הוא האינטרנט. וכמו בכל מהפכה, גם בזו המתחוללת לנגד עינינו עומד שינוי ב"אמצעי הייצור". המשאב היקר מכל בעידן המודרני, המידע, מצטבר והולך אצל שליטות האינטרנט, שמשאירות את המוסדות הרשמיים הרחק מאחור.
השרה והשררה
אל משרד התרבות והספורט נכנס במאי 2015 סמל – סמל של השינוי התרבותי שעבר על ישראל בעשורים האחרונים, של חילופי אליטות. מירי רגב השיגה את מעמדה הנוכחי בעמל רב וכעת היא דורשת לקצור את הפירות. רגב מעולם לא עשתה עבודה שקטה, והיא לא הגיעה אל המשרד כדי להעניק את גביע המדינה לקבוצה מזדמנת. היא נאבקת על עמדתה, כי לכל אדם הזכות להביע את דעתו, אך המדינה לא חייבת לממן כל דעה. מתוך כך, הפכה במהרה לאחת משרות התרבות המעורבות ביותר בבחינת התכנים והנושאים האמנותיים הנפסלים לתקצוב. הסכימו איתה או שלא, אין היום אמן בישראל שלא מבין כי יצטרך לעבור את המבחן של רגב כאשר יגיע לבקש תמיכה ממשלתית והכרה ממלכתית.
– לדירוג המלא
– לכל הדירוגים, הכתבות והעדכונים: עשו לנו לייק בפייסבוק
– לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
מדובר בסכומים לא מבוטלים. מוסדות התרבות, שאחדים מהם סובלים מניהול שערורייתי, תלויים בסבסוד הממשלתי לקיומם. תקציב המשרד מסתכם במיליארד שקל, והוא חולש על מוסדות תרבות וקרנות למימון קולנוע ויצירה מקומית. לשרת התרבות יש השפעה, ישירה ועקיפה, על התמיכות שמקבלים רבים ממוסדות התרבות, ועל הפרסים האישיים שמקבלים יוצרים. קל לשער ש"פרס שרת הספורט לתיאטרון" לא יוענק בשנה הקרובה לאמן המסרב
עקרונית להופיע בשטחים, או תיאטרון המציג את הסכסוך היהודי־פלסטיני באופן מעורר מחלוקת בציבור היהודי. יחד עם זאת, רגב אינה ממונה ישירות על רוב ההקצאות, והמשרד פועל באמצעות מועצות ציבוריות האחראיות על הגופים המקצים את המשאבים, כמו הנהלות התיאטרון והקרנות השונות. עדות נוספת לכוחה המוגבל של רגב הגיעה בתחילת החודש, כאשר היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, הבהיר במכתב ששלח לה כי הוא מתנגד להתערבותה בתקצוב מוסדות תרבות ואף יתנגד לחקיקה בנושא, אם זו תקודם.
וינשטיין כזכור, איננו המתנגד היחיד. מספר אמנים ועסקני תרבות הביעו חשש מפני הבאות. שורה של אמנים המזוהה עם השמאל חתמה על עצומה נגד "צעדים אנטי דמוקרטיים" שנוקטת הממשלה. אחדים תקפו את רגב בביטויים קשים. השחקן גברי בנאי כינה אותה "בהמה", והשחקן עודד קוטלר הוסיף על כך את "נאום הבהמות" המפורסם. רגב, שבתחילה נסחפה לחילופי מהלומות מילוליות עם חלק מהמוחים, הורידה את פרופיל התגובות, אבל המבחן האמיתי יהיה חלוקת התקציבים והתמיכות בתקופת כהונתה – תקציבים שבמידה רבה מאפשרים את קיומם של מוסדות התרבות ומעניקים להם פתחון פה.
הפכה לאחת משרות התרבות המעורבות ביותר. מירי רגב | צילום: דוברות משרד התרבות
הכוח "להרוג"
האמנים הם לא היחידים שחוו לאחרונה את נחת זרועה של המדינה בכל הקשור לניסיונות שליטה על המידע. למעשה, כל שוק התקשורת עבר טלטלה לא פשוטה, והיעדרו של שר במשרה מלאה במשרד התקשורת (שנותר בידיו של ראש הממשלה) הוא כשלעצמו איום מרומז ומתמיד על גופי התקשורת "הסוררים". בתוך כל זה ניצב כמגדל שן שאין להשיגו, גוף התקשורת החזק ביותר בישראל כיום – וכנראה גם החזק בעולם – הלא הוא פייסבוק.
מדובר ברשת חברתית של מיליארד משתמשים, שרבים מהם מנהלים בה חיים שלמים: הרשת משמשת להם קהילה ומכשיר מרכזי לתקשורת חברתית. הם מוצאים בה חברים, בני משפחה ובני זוג. בראש השלוחה הישראלית פועלת מנכ"לית שכל השיקולים הפוליטיים המקומיים אינם יכולים לגעת בה. היא משוחררת מכל רגולציה חיצונית, אינה מחויבת לשקיפות ומחזיקה בכוח שקשה לדמיינו. בעידן שבו עוד ועוד חלקים מזהותנו עוברים אל העולם הווירטואלי, מחזיקה סופר־תאני בידה את היכולת "להרוג" – להעלים כל אדם או חברה מן העולם הווירטואלי, להגלות אותם לנצח. גם אם אינה אחראית על פעילות זו באופן אישי, כמנהלת הבכירה של החברה בישראל, בידיה הכוח להמליץ, לדווח ואולי אף לדרוש פעולות אגרסיביות מול "נתינים בעייתיים" מן הגופים העוסקים בכך בפייסבוק העולמית.
עיון בתנאי השימוש שבאתר החברה מראה שפייסבוק עושה מאמץ מרשים לשרטט את קו הגבול של "כללי הקהילה" (Community standarts), אולם למעשה הגבול בין המותר לאסור נקבע במידה רבה באופן שרירותי ובלתי ניתן לערעור כמעט. על פי מדיניותה הקבועה, החברה אינה מפרסמת את שמותיהם של האנשים המחליטים מהו תוכן פוגעני שיצונזר ומהו תוכן מותר. החברה מתירה למי שחשים נפגעים מהחלטותיה, אפשרות להגיב על הטענות נגדם, לעיתים אף בטרם התקבלה החלטה, אבל מקבלי ההחלטות יסתתרו מאחורי כתובת מייל אנונימית של מרכז השירות של פייסבוק. במושגים וירטואליים חשים מי שצריכים להידבר עם פייסבוק כמי שמתמודדים מול משטרת מחשבות חשאית וחסרת פנים.
ובניסוח של פייסבוק עצמה: "אנחנו מסירים תוכן, משתקים חשבונות ומשתפים פעולה עם רשויות לאכיפת החוק כאשר אנחנו סבורים שיש סיכון אמיתי לפגיעה פיזית או לאיום ישיר על ביטחון הציבור […] איננו מתירים פעילות של כל ארגון המעורב בטרור או בפשע מאורגן […] ואנו גם מסירים תכנים המביעים תמיכה בארגונים כאלה". תנאי השימוש של פייסבוק מתפתלים מעט יותר כאשר מדובר בבקשה המופנית לחברה מטעם ממשלות המדווחות על תכנים הסותרים את החוק המקומי. פייסבוק מתחייבת לציית לחוק המקומי, אך אין זה אומר שהיא תיענה לבקשה: "אם לאחר בדיקה משפטית זהירה, אנו מוצאים שהתוכן הוא בלתי חוקי על פי חוק מקומי, אנחנו עשויים להפוך אותו לבלתי נגיש במדינה או בטריטוריה הרלוונטית".
הכללים מסתבכים אף יותר כאשר מדובר בתכנים הפוגעים ברגשות המשתמשים: "אנשים משתמשים בפייסבוק כדי לחלוק את חוויותיהם ולהעלות מודעות לנושאים החשובים להם", אומרת החברה. "במטרה לסייע באיזון הצרכים, בטיחות ואינטרסים של חברה מגוונת, אנחנו עשויים להסיר תכנים רגישים מסוג מסוים, או להגביל את הקהל הנגיש לתכנים אלה. בפייסבוק גם מציינים כי הם "אוסרים על פרסום שמקדם או מעודד התאבדויות או כל פגיעה עצמית אחרת" – אמירה בעייתית מעט בהתחשב בשלל מקרי ההתאבדות בעולם הנגרמים בשל תופעות "שיימינג", כלומר הכפשה של אדם ברשת החברתית. מקרה כזה התרחש בארץ רק בחודש מאי האחרון, כאשר מנהל בלשכת האוכלוסין שם קץ לחייו, לאחר שהואשם בפוסט שפורסם ברשת בגזענות.
פייסבוק הוא כנראה גוף התקשורת החזק היום בארץ. עדי סופר-תאני | צילום: יח"צ
זכות ההשתקה
מרחב הפעולה של אנשי פייסבוק בתוך מערכת הכללים, הקשוחה והמוגדרת לכאורה, הוא עצום. אפשר להתחיל מהשאלה הפשוטה: מהו ארגון טרור על פי הגדרתה של פייסבוק? ארגונים המוכרים בחלק גדול ממדינות המערב כארגוני טרור, נחשבים בעיני רבים, ללוחמי חופש. לעומת זאת, יש המאשימים צבאות לגיטימיים וחוקיים בפעילות טרוריסטית.
אם נעזוב לרגע את הפוליטיקה, מתברר שבמקרים רבים מסווגת פייסבוק תכנים תמימים (לפחות בחברה החופשית) כתכנים פוגעניים. לאחרונה התעקשה החברה לצנזר שוב ושוב תמונה של ברכי אישה משוכלות לאחר שהתמונה, אמנותית מאוד וחפה מכל פרובוקציה, דווחה כ"תוכן פוגעני".
אנחנו יכולים לאהוב את כללי הצנזורה של פייסבוק או לא, אבל קשה מאוד להתנגד להם. מדובר בתאגיד ענק, המגן בקנאות על מקבלי ההחלטות ומונע בכך את הסנקציה האפקטיבית ביותר בעולם העסקים – תביעות אישיות נגד מנהלים. הברירה העיקרית העומדת בפני מי שאינו מקבל את מדיניות החברה היא לגלות מהאתר או להישאר ולקבל עליו את הכללים, על פי פרשנות הדיינים האנונימיים של פייסבוק.
לא יעזור בית דין
המאבק שניהלו מפעילי העמוד "סטטוסים מצייצים" המחיש היטב את הכוח והשליטה המוחלטים שיש לרשת החברתית על נתיניה. "סטטוסים מצייצים" היה אחד מדפי פייסבוק הנקראים בישראל. הוא שימש צומת מידע שהנגיש תכנים מן הרשת החברתית למאות אלפי גולשים. המפעילים אבי לן ועדי בנטוב הם אנשי אינטרנט שהשתמשו בפופולריות של הדף למיתוג עצמי ועשיית כסף. פייסבוק החליטה להוריד את הדף מהרשת, בנימוק שהוא שימש לפרסום מסחרי, בניגוד לכללי הפרסום באתר. כל ניסיונותיהם של לן ובנטוב להידבר ולנסות להגיע להסדר עם השוטרים חסרי הפנים של פייסבוק עלו בתוהו. בהיעדר כתובת ברורה לתלונות, הפנו השניים את טענותיהם אל סופר־תאני, אך פייסבוק הכחישה שהמנכ"לית הישראלית מעורבת בהחלטה. עם זאת, בשיחות רקע שלא לציטוט שנערכו עם עיתונאי רשת, הגנה פייסבוק ישראל על החלטת החברה האם.
בהמשך השנה הגיעה סוגיית גבולות אחריותה של סופר־תאני אל בית המשפט, שם נאלצה להתגונן מפני עו"ד גיא אופיר, שאיים לחשוף את פרטיה האישיים. אופיר הודיע על כוונתו לעשות כן במסגרת מאבקו נגד השיטה האנונימית שבה מטפלת פייסבוק בפניות אליה. סופר־תאני ניצחה, ושופט בית המשפט המחוזי יהושע גייפמן אף קבע כי היא איננה אחראית באופן ישיר על הסרת תכנים מהרשת, אך ההתדיינות בבית המשפט הישראלי רק הדגישה את אופיו הייחודי של פייסבוק. אף גוף מדינתי לא יכול באמת להתמודד מולו. הוא באופיו כמעט הפוך ממהותה של מדינה, אך בכוחו – הולך והופך דומה לה יותר ויותר. ואם עוד לא השתכנעתם – נסו לחשוב על זה כך: מי יודעת עליכם יותר, שרת התרבות והספורט או סופר־תאני?
|
|
