קליעה היא מלאכת יד עתיקה בה יוצרים חפצים מחומרים גמישים. השימוש הנפוץ ואולי גם המוכר ביותר שלה הוא ליצירת סלים ומגוון רהיטי קש. במקור השתמשו בחומרים טבעיים מן הצומח, אך כיום משתמשים גם בחומרים פלסטיים.
יום התיעוד מציג את סיפורו של ניסים בכר (87) שנולד וגדל באיסטנבול, עלה לישראל, ומצא את יעודו בקליעה. את פנינו מקבלים ניסים ובנו אלי, הדור הממשיך. את עיקר הסיפור מספר לנו אלי שכן ניסים נחבא אל הכלים וגם אינו שומע טוב.
בגיל 17.5 ורגע לפני הגיוס לצבא הטורקי תיכנן ניסים את הבריחה שלו לארץ על מנת להתחמק מהגיוס בו לא היה מעוניין. אל אף שאביו רצה אותו כבן ממשיך בחנות כלי בית ובניה שהיתה ברשותו באיסטנבול מחליט ניסים לעלות לישראל. הוא הצליח לעלות לאוניית סחר והוברח בקונטיינר בתת-תנאים. לאחר כשבועיים של הפלגה הגיע לישראל.
בישראל חיפש לעצמו מסגרת ומקום חם ואף חשב להתגייס לצבא. מכיוון שלא היתה לו כאן משפחה הוא זייף את המסמכים שנדרו עבור צה״ל, התגייס ושובץ בחיל תובלה.
מסלי פיקניק ועד ערסלים לתינוקות
עם שחרורו מצה״ל עבר לגור ניסים אצל דודתו, חיפש עבודה והתקשה למצוא. לאחר תקופה החל לעבוד במפעל אריזה לתפוזים ובעבודות מזדמנות, עד אשר יום אחר פנה אליו חבר והציע לו עבודה במקום שיקומי לנכי צה"ל. במקום עסקו גם ביבוא קש לישראל ונערכו בו פעילויות ושימוש בקש. ניסים התקבל לעבודה ולמד במקום את רזי המקצוע.
הוא החל לקלוע סלי פיקניק, ערסלים לתינוקות, סלי עיתונים וכל מה שקשור לקש ובמבוק והתאהב במקצוע.
אחרי תקופה התקבל ניסים לעבודה אצל אהרון גדליהו, בעל מלאכה מנוסה בתחום הקליעה. לאהרון היה בית מלאכה למוצרי קש ותיקונים בשדרות בן ציון 13 בתל-אביב. הוא לקח את ניסים כבן טיפוחו במשך 17 שנים בהן ניסים עבד אצלו (החנות של אהרון קיימת עד היום במשכנה המקורי ומוחזקת על ידי בתו גליה שהחלה לעבוד במלאכת קליעת קש כשאביה נפטר).
מפה לאוזן
אחרי 17 שנים יוצא ניסים לדרך עצמאית ופותח את בית המלאכה והחנות שלו ברחוב החשמונאים 2 בתל-אביב. את החנות הוא רוכש בדמי מפתח. בשביל להשיג את הסכום הראשוני הוא נעזר בחברים טובים ומשפחה.
"בהתחלה", מספר ניסים, "לא היתה כמעט עבודה, אבל לאט לאט העסק התפרסם מפה לאוזן והגיעו יותר ויותר לקוחות".
אחרי מלחמת ששת הימים וימי הצנע חלה ירידה בכמות העבודה וניסים מתקשר עם ערבים מעזה ומתחיל למכור מוצרים זולים יותר כדי להתפרנס. עם השנים הקושי שוב עולה, הפעם בעקבות היבוא מהמזרח שהולך וגדל ונוגס בפרנסתו שעיקרה תיקון כסאות עתיקים, חידוש וקליעה.
אלי בכר, הבן, עובד כבר 42 שנים כנהג אוטובוס ומספר שמגיל צעיר בחופשות הוא בא לעזור לאביו. עיקר העבודה בקליעה של מושבי נהגים שהיו בעבר מאוד מבוקשים טרום עידן המזגנים ברכבים, מה שהיה מונע מהנהגים להזיע אל תוך המושב.
מעריכים את מלאכת היד
כיום, מגיע אלי אחרי שעות העבודה מספר פעמים בשבוע כדי לעזור לאביו בחנות. ניסים רוצה שאלי ירש את העסק וימשיך את דרכו.
מי הקהל שלכם?
"בעיקר אוכלוסיה מבוגרת שיש לה סנטימנטים לריהוט קש או אנשים שאוהבים את החומר ועבודת היד".
האם ניתן להתקיים היום מהעסק לבדו?
״כיום העבודה חלשה, העסק משלם את ההוצאות ודמי הביטוח הלאומי בעיקר. ההכנסות ירדו משמעותית ויש ימים שניסים יושב בחוסר מעש ומקווה שאולי יגיעו עוד לקוחות שעדיין חשובה להם עבודת היד המושקעת.
״למרות הקשיים של בעל עסק יצרני בישראל מדובר באנשים חרוצים, חמים מאוד ובמשפחה מלוכדת, בה ההורים עשו הכל כדי לתת חינוך וערכים לילדים גם בימים קשים. לניסים 3 ילדים, 10 נכדים ו-11 נינים״.
האם יש שוני בין עבודת הקליעה אז והיום?
״פעם כל עבודת הקליעה נעשתה ביד. קש וינאי למשל היה נעשה בעבודת יד, אבל כיום זה מגיע בגיליונות ורק מחדירים לתוך העץ ומדביקים. הידיים היו נפצעות אבל הנפש היתה מלאה ביצירה״.
אחרי כל תיעוד כזה אני יוצאת עם תחושה לא פשוטה ומקווה שאולי היום העלנו חיוך על פניהם. אז אם אתם עוברים באזור – תתמכו, כדי שגם ניסים ואלי ידעו שהם לא לבד ולא שקופים.
הכותבת מיטל כץ בעלת מיזם הסיורים החברתי “בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם” – תיעוד בצילומים. צילום המיזם: Hadas Elder.
המיזם עוסק בחשיפת עסקים ותיקים ותמיכה בהם באופן ולנטרי המתאפשר באמצעות רכישת כרטיסים לסיורי המיזם. לאתר המיזם
