נפתלי בנט היה יזם תוכנה לפני שהיה ראש ממשלה, ולכן הוא מכיר את פער הקצבים שהוא מדבר עליו משני הצדדים. הוא הקים ומכר חברות, אחר כך ניהל מדינה, והוא מחוץ לממשלה ארבע שנים. בחברה הראשונה שלו, הוא מספר, היו מאה וארבעים עובדים. את אותו מוצר בדיוק, לפי ההערכה שלו, אפשר היה לבנות היום עם שבעה או שמונה אנשים.
נקודת המבט הכפולה הזאת היא כל הסיבה שהשיחה הזאת הייתה שווה. ״AI זה לא עוד טכנולוגיה,״ הוא אמר לי בפרק של The Autonomous Business Podcast. ״זה התשתית להכל.״ השאלה שחוזרת בכל הפרק היא איך מדינה מתנהלת בקצב של דבר שמשתנה מהר ממנה. לבנט יש תשובה, ויש לו תקדים אחד בדיוק. ״עבודה ממשלתית בקצב סטארט-אפ זה הקורונה.״
לאורך הפרק הוא פרש תוכנית בת חמש נקודות להפיכת אומת הסטארט-אפ לאומת AI, הסביר את שיטת העבודה שלדעתו מדינה חייבת לאמץ, הודה במערכה אחת שלדעתו ישראל כבר לא נמצאת בה, ואמר על מה בדיוק הוא רוצה להצביע בסוף 2027. גילוי נאות: אני חבר בוועדה המייעצת ל-AI שהוא הקים. זה גם איך שאני יודע שהיא לא קישוט.
״חיכוך מתמיד״: איך מנהלים מדינה כמו סטארטאפ
התפיסה שלו מתחילה בסירוב לקטגוריה שכולם מכניסים אליה את הנושא. זה לא סקטוריאלי וזה לא טרנד חולף. ״המקבילה הכי טובה שאני מוצא ל-AI זה חשמל,״ הוא אומר. החשמל לא שיפר תעשייה אחת. הוא הפך לרצפה שמתחת לכולן. ״זה בעצם משאב אופקי שישרת את כל הוורטיקלים.״
החצי השני של התפיסה הוא שאף אחד מזה לא מחכה להחלטה שלנו. ״איתנו או בלעדינו יש פה קצב התקדמות חסרת תקדים,״ הוא אומר, ומוסיף שהקצב הזה מייצר המון אתגרים והמון הזדמנויות באותה מידה. הוא נלהב והוא גם לא תמים לגביו: הוא מצפה לבעיות קשות ברמה העולמית וברמה הלאומית, לצד הזדמנויות עצומות. ״קודם כל צריך תפיסה.״
אז מה עושים מול לא-נודע שמאיץ בקצב כזה, כשאנחנו, כלשונו, כבר ממש נושקים לרמה שבה ה-AI עולה על האדם בכל תחום קוגניטיבי. התשובה שלו היא שתי מילים, והוא חזר עליהן. ״התשובה שלי היא חיכוך מתמיד. פשוט חיכוך מתמיד.״
מה שהוא מתכוון אליו מושאל ישירות מהעולם שממנו בא. אי אפשר לחזות עשר שנים קדימה, והעמדת הפנים שכן היא הכישלון עצמו. ״סטארט-אפ טוב לא מתכנן עשר שנים קדימה וגם לא חמש שנים קדימה,״ הוא אומר. ״הוא רץ קדימה, יוצא עם מוצר, נוגע בלקוחות, חוזר עם הפידבק באיטרציות מאוד קצרות, מתקן תוך כדי תנועה.״
הטענה היא שהמדינה צריכה עכשיו להתנהל בדיוק כך. להיכנס לזה בהווה ולא בעתיד, בצורה אינטנסיבית, ולייצר איטרציות קצרות ברמה מדינתית כדי לנווט את האירוע כל הזמן. זה דבר לא שגרתי לשמוע ממי שכבר ישב בכיסא, כי הכיסא בנוי בדיוק כדי למנוע את זה.
זה גם, לדעתו, ההסבר לכך שהנושא כמעט לא נמצא בשיח. שאלתי אותו איך זה ייתכן במדינה שכל הסיפור הכלכלי שלה הוא טכנולוגיה. האנלוגיה עשתה את העבודה. ״זה כאילו שאנחנו ארבע-חמש שנים אחרי גילוי החשמל,״ הוא אומר, ״ואף פוליטיקאי לא רוצה לגעת בנושא, כי מי יודע מה יהיה.״ הוא רואה את זה הפוך: ״הדבר הזה בעיניי הוא אסטרטגי ממש, וזאת הזדמנות כל כך גדולה. ולכן אני על זה לגמרי.״
מה שעבד בקורונה
ההתנגדות המובנת מאליה היא זו שהצגתי לו, וכל יזם היה מעלה אותה. ממשלה לא יכולה לעשות איטרציות. יש בה יותר מדי חלקים שתלויים זה בזה, והסובלנות שלה לטעות שואפת לאפס.
הוא לא התווכח. ״רף הסיכון הוא גבוה הרבה יותר,״ הוא אומר. ״אנחנו לא יכולים לעשות שטויות ושגיאות גדולות מדי.״ את המערכת הציבורית הוא מתאר כ״מאוד היררכית, מאוד איטית״, וזו לא עמדה שנויה במחלוקת אצל ראש ממשלה לשעבר, רק לא שגרתי לשמוע אותה נאמרת בקול.
ובכל זאת, הוא אומר, זה נעשה כבר פעם אחת. בתקופת כהונתו פעל חמ״ל קורונה בראשות פרויקטור שהיה כפוף אליו ישירות, והמחזור היה יומי. הוא היה מצטרף לישיבות, מתקבלת החלטה, והיא יוצאת לפועל באותו שבוע. לא ועדה, לא נייר עמדה, לא מסלול אישורים בין ארבעה משרדים.
לכן המנגנון שהוא מציע הוא העתק של אותו מבנה: חמ״ל AI לאומי עם קו ישיר לראש הממשלה, ״שחותך דרך הבירוקרטיה״, שקיים במיוחד כדי לקיים את אותו מגע וחיכוך מתמשך שתיאר. ההבדל בין השניים הוא שהקורונה הייתה אירוע עם סוף, וזה לא. חמ״ל שנבנה לגלים של מגפה נסגר כשהיא נגמרת. חמ״ל שנבנה לתשתית צריך להישאר.
את אותו גוף הוא רוצה להעמיס גם על בעיית ההכשרה, והוא נקב בשמות: ציבור הגברים החרדים, נשים ערביות. אלה בדיוק האוכלוסיות שה-AI או יכניס לשוק העבודה או ישאיר מאחור.
וזו גם הסיבה שהוועדה המייעצת קיימת. ״אני ממש מאמין בכל תחום חדש להביא את האנשים הכי מבריקים, הכי מגוונים, לשבת, להחכים ולצאת בסופו של דבר עם תוכנית עבודה,״ הוא אומר. ״לא לתת לפקידים בירושלים להכין את התוכניות.״
חמש נקודות, ואחת מהן מיועדת לסטארט-אפים
התוכנית קונקרטית במכוון, וארבע מחמש הנקודות שלה מכוונות לאזרח ולא לתעשייה.
הראשונה היא ביורוקרטיה. לכל אזרח ישראלי יהיה סוכן AI שמשמש הנציג שלו מול כל המערכת, כדי שאף אחד לא ייסע יותר למשרד רישוי. הדוגמה שלו יומיומית בכוונה: הסוכן שם לב שרישיון הרכב עומד לפוג, שיש אגרה לשלם, ואגב, שמחכה לך החזר ממס הכנסה. הכל בלי שאתה מתרוצץ.
השנייה היא חינוך. מורה פרטי נוסף לכל ילד, מסונכרן עם החומרים שהילד באמת צריך לדעת מתוך תוכנית הלימודים. הוא הקפיד לומר שזה לא במקום המורים אלא לצידם. מה שמשתנה הוא הרזולוציה. ״הוא מכיר את הילד,״ הוא אומר. ״יודע איך דוד אוהב לצרוך מידע, יודע בדיוק איפה הוא מתקשה.״ במקום לחכות למבחן, יש מדד בזמן אמת.
השלישית היא העברת מערכות המדינה ל-AI כמה שיותר מהר, עם SLA נוקשים, אמנת שירות שמחייבת את המדינה במספרים: זמן מענה לאזרח, קצב הוצאת רישוי, רישיון או אישור.
הרביעית היא זו שנוגעת לכל מי שבונה כאן. ״מדינת ישראל תהיה כר הניסוי של ההייטק הישראלי,״ הוא אומר. הממשלה הופכת ללקוח הראשון במקום לאחרון, ומעמידה את עצמה לרשות סטארט-אפים בתחבורה, ברפואה, בחינוך, בצורה מבוקרת. ״אנחנו נהיה מאוד מאוד מזמינים ומחבקים.״ לדעתו הלופ עובד בשני הכיוונים, כי משרדי ממשלה שנאלצים לעבוד בקצב הזה לומדים את הקצב, ולומדים משהו נדיר יותר: ״שמותר גם לטעות בתחומים מסוימים.״
החמישית היא תשתיות, בכל הרמות, ולשם השיחה הלכה בהמשך.
הוא היה מוכן לשים תאריכים, מה שלא מובן מאליו. עד סוף 2027 הוא רוצה את המורים הפרטיים בהטמעה משמעותית. את הסוכן הביורוקרטי הוא מעריך שייקח יותר זמן, כי הוא דורש המון חיבורים למערכות המדינה, ובעיקר כי הוא דורש רמת אמינות שהטכנולוגיה עדיין לא מספקת. ״אחת הבעיות של AI היום שמעכבות זה שהם מצוינים אבל טועים מעת לעת,״ הוא אומר. ״ויש דברים שאנחנו לא יכולים לקבל בהם טעויות.״
את המודלים לא נבנה. את הקרקע שמתחתם כן
ישראל בנתה את שכבת האפליקציות של האינטרנט הקודם. ICQ, Waze, הרשימה ארוכה. השכבה הנוכחית רצה על מודלי שפה של מישהו אחר, כלומר סטארט-אפים ישראלים בונים על תשתית שנמצאת בבעלות של מדינה אחרת. שאלתי אותו מה קורה אם התלות הזאת תהפוך פעם למנוף לחץ.
בתשובתו הוא מפריד בין הפן האזרחי לפן הביטחוני ואומר שאת השני הוא צריך ללמוד יותר. על הראשון הוא לא גמגם. ״אתה צודק. אנחנו את המערכה על ה-LLMים, לפחות לעת עתה נראה שאנחנו לא שם.״
מה שהוא כן היה עושה זה לרדת שכבה. ״דאטה סנטרים ישראלים גדולים, רובוסטים, בהחלט בבעלות פרטית,״ הוא אומר, שירוצו על משקולות בקוד פתוח. ההיגיון הוא שעולם הקוד הפתוח התברר כחזק, תוסס ואיכותי באופן מפתיע, והוא חינמי בדיוק בממד שמשנה למדינה בלי תקציבים של מעבדת חזית. ״אתה לא נושא בעלויות הטריינינג שלהם, אתה רק משתמש בהם לאינפרנס,״ הוא אומר. כלומר את האימון, שבו יושבת כמעט כל העלות, מישהו אחר כבר שילם. מה שנשאר זו עלות ההרצה בלבד. מודל כזה אפשר להתאים לצרכים מקומיים, לדחוס אותו לגרסה קטנה וזולה יותר, או לקחת ממנו חלקים ולהריץ.
הפואנטה של הצבת הברזל על אדמה ישראלית היא ריבונות במובן הפשוט. בנגב, במודיעין, ״לא משנה איפה,״ הוא אומר. ״אז אף אחד לא יכול לעצור אותנו.״ הוא מודאג מהגרסה הגלויה של הסיכון הזה כבר עכשיו, ומצביע על מגבלות ייצוא של שבבים של אנבידיה כדוגמה לדבר שמגיע בלי הודעה מוקדמת.
ואז הוא מנה מה שפרויקט כזה באמת דורש, וזו הפסקה הפחות זוהרת בתוכנית שלו: ״את הקרקע, את המבנה, את הצ׳יפים, את האנרגיה, את המים, את הידע.״ בפריט האחרון, לדעתו, לישראל יש יתרון שלא עבדה עליו: הדורות של מהנדסים ופיזיקאים שהגיעו לכאן מברית המועצות.
מה שהוא לא עשה זה לבלף. כשהשיחה נגעה בצד הביטחוני של אותה שאלה, הוא עצר את עצמו. ״אני לא רוצה לענות. לא כי אני יודע ומסתיר, אלא כי אני צריך ללמוד את זה יותר.״ זה משפט נדיר יותר מכל התחייבות.
החץ זה החץ. הוא רוצה גם דברים ב-60 דולר
אותו פער קצבים חוזר גם בתעשיות הביטחוניות, ושם הוא מדבר מתוך היכרות. יש נושא אחד שהוא מטריד איתו את מערכת הביטחון כבר חמש שנים, כולל בארבע השנים שבהן היה אזרח פרטי: נחילים של רחפנים אוטונומיים זולים, שפועלים על AI פנימי ולא על שלט רחוק, ולכן חסימת תדרים לא עוזרת מולם. ״אנחנו חייבים להיערך לזה, כל העולם חייב להיערך לזה,״ הוא אומר, ומדגיש שהוא מתכוון גם לצד ההגנתי וגם להתקפי, ומוסיף מעצמו: ״כמובן לא על אזרחים.״
מכאן הטענה הופכת משאלה ביטחונית לשאלה של רכש. לישראל יש את רפאל, את התעשייה האווירית ואת אלביט, והוא קרא להן ״תעשיות מדהימות״ לפני שנקב בשתי המגבלות הקשות שלהן: זמן פיתוח ועלות. הכל שם מתומחר במיליוני דולרים, בעשרות מיליונים, במיליארדים. ״החץ זה החץ,״ הוא אומר. ״אבל אני גם רוצה דברים שעולים 60 דולר, והרבה מהם.״ ובקצב שהוא מגדיר סופר מהיר.
הטענה שלו היא שהמדינה כבר מחזיקה בשני התנאים ולא מימשה אף אחד מהם. ישראל נלחמת בשטח בנוי ובשטח פתוח, תוקפת למרחוק, ופועלת בסייבר, מה שהופך אותה לדבריו למדינה עם ״המגוון המלחמתי הרחב ביותר״. היא גם אומת הסטארט-אפ. ״יש לנו את שני התנאים המושלמים להיות גם אומת הדפנס-טק,״ הוא אומר, ״וזה לא קרה מספיק.״
הצעתי לו את המסגור המתבקש: פרויקט מנהטן, רק שהפעם זה פרויקט תל אביב. הוא דחה אותו, והתיקון הוא בדיוק אותו היגיון של חמ״ל ואיטרציות. ״פרויקט מנהטן היה לדבר אחד גדול, לפצצה. ופה אני מדבר על אלפי דברים קטנים.״ לא פריצת דרך אחת שמגיעה אחרי עשר שנים. הרבה דברים קטנים שמגיעים כל הזמן.
הסניורים קיבלו מכפיל. הג׳וניורים נשארו בלי השלב הראשון
השאלה שהבאתי לו מהקהילה שלי לא הייתה על מדיניות. סטודנטים שהשקיעו שלוש-ארבע שנים בתואר במדעי המחשב או בהנדסת תוכנה נכנסו לעולם שהתאפס בוקר אחד, וחלקם בחרדה אמיתית.
הוא לא ריכך. ״הבעיה היא בעיה אמיתית, בעיית אמת,״ הוא אומר, ומיקם אותה בדיוק בשלב הכניסה. ״הסניורים יש להם כוח פרודוקטיבי הרבה יותר גדול, אבל הג׳וניורים אין להם הזדמנות להפוך לסניורים אם הם לא יהיו ג׳וניורים.״
ההמלצה שלו היא אותו דבר שהוא אומר על המדינה, בהתאמה לאדם. לא להתרחק. להיכנס. להשתמש בכל סוכני ה-AI המתקדמים ביותר בכל התחומים, ״ולהפוך את עצמכם לממש מכונות פרודוקטיביות״. ואז הוא הצביע על מקום הביקוש, שהוא לא המקום שבוגר מדעי המחשב מצפה לו: אינטגרציה. ״אני עכשיו איזה חברת השכרת רכב גדולה, אני לא יודע מה לעשות,״ הוא אומר. ״אז אם מישהו יבוא ויעשה לי סדר, יבנה לי תוכנית ויישם את התוכנית, זה שווה לי המון.״
הפתח השני שהוא רואה מתאים לאתוס הישראלי יותר מכל סעיף בתוכנית: מסה של יזמות ברמת הבודד, או שניים-שלושה אנשים, שבונים חברות שפעם דרשו מאה וארבעים. הוא חושב שהפחד מובן ובחלקו מוצדק. הוא גם חושב שזה לא רלוונטי. ״הדרך היחידה היא להיכנס ולמנף את זה ולרכב על זה ולא לתת לזה לדרוס אותך.״
כשספרתי לו שה-AI הפך אותי לפרודוקטיבי פי חמישה ושאני עובד יותר מאי פעם, הוא זיהה את הפרדוקס לפני שהספקתי לנסח אותו. פרדוקס ג׳בונס: יעילות אמורה לצמצם ביקוש, ובפועל המחשב נעשה טוב פי מאה וההכנסות של יצרניות המחשבים עלו, כי פרודוקטיביות בעלות כזאת מייצרת שימושים שאף אחד לא דמיין. זה תקף גם ברמה האישית, הוא מציין, וזה או מרגיע או ההפך.
בשביל מה כל זה?
הוא ביקש לסיים במסר דווקא למי שלא בעניינים.
״ה-AI זה לא חלילה דבר שאמור לנתק אותנו מהחיים עצמם,״ הוא אומר. ״להפך. זה אמור לשחרר אותנו לטייל בארץ, להיות עם המשפחה יותר.״ לצד זה הוא רוצה שהשכבה הערכית תישמר במכוון: אהבת הארץ, פטריוטיזם, חיזוק התא המשפחתי. ״דברים יפיפיים. אני מאוד אופטימי בדבר הזה.״
זו נקודה לא שגרתית לסיים בה שיחה על טכנולוגיה, והיא הסימן לאיך הוא קורא את כל הבעיה. כל השאר שתיאר הוא מנגנון: חמ״ל, אמנת שירות, משקולות בקוד פתוח, מדינה שמאפשרת לסטארט-אפים להתנסות עליה. שום דבר מזה הוא לא המטרה. המטרה היא מה שעושים עם הקיבולת שמתפנה, והוא טוען שישראל צריכה להחליט את זה מראש ולא לגלות בדיעבד.
וזה חוזר לאיפה שהוא התחיל. החשמל לא היה נר טוב יותר, והמדינות שהבינו את זה ראשונות לא היו אלה עם הנרות הטובים. הן היו אלה שמתחו תשתית. אנחנו, לפי החשבון שלו, ארבע או חמש שנים אחרי הגילוי. חמ״ל אחד לא יסגור את הפער, אבל בלי מישהו שיושב במרכז וחותך, הפער גם לא מתחיל להיסגר.
מיקי חסלבסקי הוא מייסד ומנכ״ל enso ובוגר Forbes 30 Under 30. בעבר ייסד את Rapid (נרכשה על ידי Nokia) ומנחה את The Autonomous Business Podcast, בשיתוף Forbes Israel. הוא חבר בוועדה המייעצת ל-AI שהקים נפתלי בנט.
