״בודקת״ של גיתית פישר: אחרי שלוש שנים של כאב גדול, מותר לכאוב גם על דברים קטנים

קרה משהו קצת מוזר לכאב שלנו בשלוש השנים האחרונות: התרגלנו לכאוב בגדול. מלחמה, אובדן, שכול, חטופים, משפחות שהתפרקו וחיים שנעצרו ברגע אחד. מול כל אלה, הכאבים הרגילים של החיים כמעט התחילו להרגיש קטנים מכדי להתעכב עליהם. בדידות, יחסים מורכבים עם ההורים, אהבה שלא מסתדרת, או התחושה שבגיל 33 החיים עדיין לא נראים כמו שחשבנו שייראו.

אלא שרוב החיים שלנו עדיין מתרחשים דווקא שם. בדברים שלא משנים את מסלול ההיסטוריה, אבל בהחלט מסוגלים לשנות לנו את היום; במחשבות שאנחנו מתביישים להודות כמה הן מעסיקות אותנו, ביחסים שממשיכים להכאיב גם שנים אחר כך ובפער שבין המקום שבו אנחנו נמצאים למקום שבו חשבנו שכבר נהיה.

ואז הגיעה ״בודקת״, הסדרה החדשה שיצרו גיתית פישר ויונתן גורפינקל, שעושה במשך שבעה פרקים דבר שהפך כמעט חריג על המסך שלנו: מתייחסת לחיים הרגילים כאילו הם סיפור מספיק גדול בפני עצמו.

במרכז הסדרה נמצאת שגית, בת 33, בכיכובה של פישר עצמה. היא עובדת כבר כעשור כבודקת ביטחונית בנתב״ג, חיה עם אביה ובעיקר נמצאת בנקודה בחיים שבה שום דבר עדיין לא ממש התיישב במקומו. היחסים עם הוריה מסובכים, הזוגיות כמעט לא קיימת, והעתיד לא נראה ברור בהרבה מההווה.

באחד הפרקים היא כותבת במסגרת חוג לביטוי רגשות טקסט שלם על כמה שהיא שונאת זרים: את העובדה שהם פונים אליה, מדברים איתה ונכנסים לרגע לחייה. רק בסוף הפרק, כשחברתה נעמי מקריאה את הטקסט המלא עבורה, מתבררת הסיבה – המפגשים האלה מזכירים לשגית עד כמה היא עצמה בודדה.

יש אינספור דרכים לכתוב דמות בודדה, ורובן כנראה ישירות הרבה יותר. פישר בוחרת למצוא את הבדידות דווקא בתוך אותן אינטראקציות שוליות שאנחנו כמעט לא מייחסים להן משמעות. בכך היא מצליחה לעשות לאורך הסדרה דבר לא פשוט: לקחת רגשות מוכרים מאוד ולנסח אותם דרך מחשבות כל כך ספציפיות, עד שנדמה שלא חשבנו עליהן מעולם – אף על פי שאולי הרגשנו אותן לא פעם.

הצלחות שלא נכנסות לרשימות

בפורבס אנחנו עוסקים לא מעט בהצלחה. אנחנו כותבים על חברות שהגיעו לשווי של מיליארדים, על יזמים שבנו משהו מאפס, על מנהלים שהגיעו לפסגת התחום שלהם ועל צעירים שכבר הספיקו להשאיר חותם. במידה רבה, התפקיד שלנו הוא לזהות הצלחה, לנסות להבין איך היא נבנתה ולספר את הסיפור שמאחוריה.

אולי בגלל זה היה מעניין כל כך לפגוש ב״בודקת״ עולם שבו ההתקדמות נמדדת אחרת. אין בה אקזיט, קידום או רגע גדול שבו הכל סוף סוף מסתדר. לפעמים ההישג הוא להצליח להגיד בקול משהו שהדחקת במשך שנים, להבין משהו חדש על היחסים עם ההורים, לתת למישהו להתקרב או פשוט להודות שאת לא במקום שבו חשבת שתהיי.

זה כמובן לא הופך את ההישגים הגדולים לפחות משמעותיים. אבל בתוך תרבות שמצטיינת בלסמן נקודות ציון, פישר מזכירה שהחיים נבנים גם מהצלחות שקשה הרבה יותר לכמת. כאלה שלא ייכנסו לקורות החיים, לא יקבלו טייטל חדש ולא יכניסו אף אחד לרשימה – ובכל זאת, לפעמים הן אלה שהכי קשה להגיע אליהן.

כשהחיים מחזיקים עלילה

יכול להיות שזה גם ההישג הגדול של פישר כיוצרת: היא מצליחה להפוך את ההתקדמויות הקטנות האלה לעלילה מבלי לנפח אותן לממדים שאינם שלהן. ״בודקת״ לא זקוקה לסוד נורא שייחשף, לבגידה שתפרק משפחה או לאסון שיחלק את החיים ללפני ואחרי. הדרמה שלה נמצאת בשינויים שכמעט קשה להבחין בהם בזמן שהם קורים. שגית לא הופכת בתוך שבעה פרקים לאדם אחר, והחיים שלה לא מסתדרים לפתע לפי איזו נוסחה מוכרת. היא עדיין מסובכת, פגיעה, מצחיקה ולעיתים בלתי נסבלת. אבל משהו בכל זאת זז. היא מצליחה להסתכל קצת אחרת על האנשים סביבה, ובעיקר על עצמה.

יש משהו מרענן בסדרה שלא מתייחסת לכל צעד קדימה כאל מהפך. אולי משום שבחיים, בניגוד לסיפורים שאנחנו אוהבים לספר בדיעבד, שינוי אמיתי נראה לא פעם בדיוק כך: קטן מספיק כדי שאף אחד מבחוץ לא ישים לב, ומשמעותי מספיק כדי שמבפנים הכל ירגיש קצת אחרת.

בשנים האחרונות התרגלנו לחשוב לא רק על הצלחה במונחים גדולים, אלא גם על כאב. המציאות הישראלית הציבה שוב ושוב רף כמעט בלתי נתפס למה שנחשב אסון, ובהתאם גם הטלוויזיה המקומית חזרה אל הסיפורים האלה בניסיון לתעד, לעבד ולהבין את מה שעבר כאן. ״בודקת״ מגיעה ברגע שבו אנחנו זקוקים בדיוק למשהו אחר. היא לא מבקשת מאיתנו לעבד עוד אסון, לא מנסה להסביר את התקופה, לתעד אותה או להגיד משהו גדול על מה שקרה לכולנו. היא פשוט מחזירה אותנו לרגע לעולם שבו הבעיה הכי גדולה של הגיבורה יכולה להיות אבא שלה, הבדידות שלה או הבחור שהיא מאוהבת בו. אחרי כמעט שלוש שנים שבהן המציאות דרשה מאיתנו שוב ושוב להסתכל על התמונה הגדולה, יש משהו כמעט משחרר בסדרה שנותנת לנו להתעכב שוב על בת אדם אחת ועל חייה ה״רגילים״.

וזו כנראה הסיבה שהיא מרגישה כל כך מדויקת לרגע הזה. היא מזכירה שהחיים לא מתקיימים רק בקצוות – באסונות הגדולים או בהישגים הגדולים – אלא בעיקר בכל מה שקורה ביניהם. ושגם הדברים שלא ישנו את העולם יכולים לשנות לחלוטין את עולמו של אדם אחד.

בחזרה לחיים עצמם

אחרי שנים שבהן גם המציאות וגם המסך דרשו מאיתנו להיות דרוכים מול הדבר הבא, יש משהו כמעט יוצא דופן בחוויה ש״בודקת״ מציעה לצופים שלה. במשך שבעה פרקים היא מאפשרת לדאגות להיות פרטיות, לדרמות להישאר אישיות וללב להישבר מסיבות שאינן דורשות הסבר לאומי. אולי זו אחת הסיבות לכך שהיא מצליחה להיות מצחיקה וכואבת כל כך בעת ובעונה אחת. היא לא מציעה בריחה מהמציאות, אלא דווקא חזרה לחלקים בתוכה שכמעט נדחקו הצדה. אחרי כמעט שלוש שנים שבהן נאלצנו להתמודד שוב ושוב עם הבלתי נתפס, היה נדמה שכמעט שכחנו כמה התגעגענו פשוט להתמודד עם החיים.