Forbes Israel Logo
יעקב דבח בבית היציקה שלו :"אנחנו המקום הכי מוגן מעין הרע" | צילום: Iga Bareket
יעקב דבח בבית היציקה שלו :"אנחנו המקום הכי מוגן מעין הרע" | צילום: Iga Bareket

המקצועות שנעלמים מהעולם: יצרן המזכרות בן ה-80 שמחכה לשובם של התיירים

יעקב דבח, כיום בן 80, מייצר חפצי נוי ממזק יצוק - חומר המשלב מתכות כמו ברזל, אלומיניום ועופרת. כעת, בימים שלאחר המגפה, הוא מחכה לשובם של התיירים ולהתעוררות העסק שלו ושל אחיו: "האחים דבח"
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

יעקב דבח, כיום בן 80, מייצר מזה עשורים רבים מזכרות יפות לתיירים ממזק יצוק – חומר המשלב מספר מתכות כמו ברזל, אלומיניום ועופרת. עם הקורונה ועם הפסקת התיירות הנכנסת לישראל, דבח, לצד רבים, חווה קשיים בחזרה לשגרה ובעיסוק במקצוע בו הוא עוסק מגיל הנעורים.

"בגיל 15 המצב בבית הוריי היה לא טוב, אז הוציאו אותי מבית הספר ואמרו לי ללכת לעבוד, ומאז עבדתי, הייתי עובד עבור לירה ליום", הוא מספר.

תחילה עבד דבח כמחלים בעסק מחשבונים מכניים: "הייתי עובד בבית מלאכה קטן ברחוב לבנדה והיה לקוח שביקש ממני פעם בכמה זמן כל מיני עבודות הלחמה קטנות, עד שהציע לי לעבוד אצלו תמורת שלוש וחצי לירות ליום. זה היה המון כסף עבורי", הוא מסביר.

לאחר מכן, דבח התגייס ונישא בשנת 1961 לאחר שחרורו. כדי להתפרנס, שב לעבודה כמלחים אצל אותו לקוח וותיק שנקרא יוסף. "אם היום תביא ילד לעבוד בעבודה כזו הוא יגיד לך – 'מה, אני חמור?'", הוא מתבדח ומוסיף, "אז לא היו לי אפשרויות כמו שיש היום אז נשארתי כאן. הציעו לי להיות פקח בעירייה אבל כבר הייתי שקוע מידי בעבודה הזו, ולא יכולתי לעזוב".

השנים עברו וכיום, כשהוא בן 80, דבח כבר לא מרגיש כמי שנקלע לסיטואציה רק מכורח הנסיבות. הוא מספר על אהבה גדולה וסיפוק שהוא שואב מעבודתו ואף אומר כי "כשאין לי מה לעשות, אני מגיע לפה. מה יש לי לעשות בבית".

לא לתיירים בלבד

בשנת 1972, החליט יוסף לסגור את העסק ולהפוך למשווק מוצרים. הוא העביר ליעקב את המקום וסייע לו בתחילת הדרך בתמורה להבטחה שימכור אך ורק מוצרים שהוא ייצר בעצמו. "לא עשינו חוזה מסודר, לא היו ניירות או דברים כאלו. הכל נ סגר בצורה מכובדת, בהסכם בעל פה", הוא נזכר.

בהמשך הדרך, יעקב מצרף אליו את אחיו אלי כדי שיעבוד איתו, ומאז ועד היום הפכו לשותפים לעסק בשם "האחים דבח"."אנחנו לא מייצרים רק כלים לתיירים. כשעוד עבדנו עם נחושת היינו מייצרים גם כלים שימושים יותר כמו קנקים, קומקומים וצלחות. למרות שרוב הסחורה שלנו מיועדת לתיירים, לפעמים יש גם בקשות מיוחדות. יש לקוח שבא לפני כמה חודשים וביקש שנייצר לו כלים ללוח שחמט. יש גם כל מיני עבודות אחרות לחברות שונות", הוא מספר.

למרות הגיוון המקצועי, אין ספק שתיירות הייתה החלק הארי בפרנסה של האחים דבח. כך היה הדבר ממש מתחילת הדרך, עם התפתחות התיירות לישראל משנות ה-60 ואילך.

דבח. "אני לא באופן אישי לא מאמין בחמסות - אבל זו העבודה שלי" | צילום: Igal Bareket
דבח. "אני לא באופן אישי לא מאמין בחמסות – אבל זו העבודה שלי" | צילום: Igal Bareket

"אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו הנה המון תיירים, והם היו כוח קנייה גדול. אפילו את הזבל שאתה מטאטא מהרצפה היית מוכר", הוא צוחק ומוסיף: "זה היה שיא השיאים. קצת אחרי זה התחילו להגיע מוצרים זולים יותר מסין ומאז לא התקרבנו אפילו לשיא שחווינו אז".

בקורונה, הוא מדגיש, נעלם הכל. "הכל נגמר לגמרי. אין תיירות ואין תנועה ולכן כל הסוכנים שאנחנו עובדים איתם נעלמו ובמילא לא היה למי למכור".

לא רק היקף המכירה השתנה עם השנים, אלא גם שיטות העבודה עצמן: "פעם היו בונים את המודלים באופן ידני ויצרו את המודלים האלו אנשים שהיו אמנים מעולים. בתקופת הנחושת זה היה אחרת כי לא עבדנו עם תבניות אלא בלחצנות, שזו שיטה אחרת לגמרי. היינו לוקחים פלטה של נחושת ולוחצים אותה עם כלים ביד כדי ליצור צורות. אז כל פריט היה נראה קצת אחרת והייתה לנו אפשרות להיות קצת יותר יצירתיים", מסביר יעקב.

"אנחנו מחכים לתיירים - השוק לא חזר לעצמו אחרי הקורונה" | צילום: Igal Bareket
"אנחנו מחכים לתיירים – השוק לא חזר לעצמו אחרי הקורונה" | צילום: Igal Bareket

חומר ייחודי

המזק הוא חומר ייחודי המשלב כמה סוגי מתכות ובתוכן ברזל, אלומיניום ועופרת, ומקורו באיטליה. בתצורה הטבעית לפני העיבוד, החומר מגיע בצורה של בלוקים גדולים אותם מעבדים באמצעות התכה.

"אנחנו מתיכים את הבלוקים של המזק בחום של 500 מעלות ויוצקים לאחר מכן לתבניות גומי. זה חומר נוח מאוד לעבודה ולתחזוקה בהשוואה לעופרת שהיא חומר מסרטן או לנחושת שהיא יקרה יותר. הוא גם חומר שקל לצפות אותו באיזה חומר שאתה רוצה", מסביר יעקב.

בגלל שמדובר בחומר חלש יחסית, החפצים שמכינים ממזק הם קטנים מטבעם, מה שהופך אותם למושלמים לשוק המזכרות. "אנחנו יכולים להכין כל מיני סוגים של מזכרות קטנות או דברים שימושיים יותר כמו קערות קטנות או מאפרות. יש אצלנו אלפי חמסות מסביב, מה שהופך את המקום שלנו להכי מוגן מעין הרע, אי אפשר לא להרגיש פה מאוד בטוח. אני אישית לא מאמין לזה, אבל זו העבודה שלי", צוחק יעקב לסיום.

הכותבת מיטל כץ בעלת מיזם הסיורים החברתי “בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם” – תיעוד בצילומים. צילום המיזם: Igal Bareket.

עבודות הסיקור ניתנת לאומנים ובעלי מלאכה חינם, ומתאפשרים הודות לכרטיסים שנרכשים לסיורי המיזם. הסבר והזמנת סיורים.

שיתוף
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא