חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
Forbes Israel Logo

במעמד צד אחד: כיצד הזירה הסורית הפכה למגרש רוסי בלבדי

שלוש התפתחויות חשובות מאוד התרחשו השבוע בסוריה, שבעצם אחת הן: משקיפי האו"ם שבו לבסיסם בצד הסורי של רמת הגולן; נושאת מטוסים של הצי הרוסי הגיעה אל חופי סוריה; וכוחות הברית של אסד, רוסיה, חיזבאללה, איראן והמיליציות השיעיות שלה (מעיראק, אפגניסטן ופקיסטן) החלו במתקפה לכיבוש הערים חלב ואידליב בצפון־מערב המדינה.

כל ההתפתחויות האלו קשורות לשינוי האטי אך העקבי במלחמת האזרחים הסורית, שנמשכת כבר חמש וחצי שנים: משטרו של בשאר אסד מתחזק. "המדינה האסלאמית" בעיראק ובסוריה מתפרק, וקבוצות המורדים האחרות נחלשות גם הן. רוסיה מתבססת עוד יותר. ארה"ב, בתקופת המעבר בין הנשיאים, מאבדת עוד יותר ממעמדה בזירה, שגם כך לא היה מי יודע מה. והיציבות והשקט בגבול ישראל ברמת הגולן מתעצמים.

לאחר היעדרות של כשנתיים ובאישור ממשלות ישראל וסוריה, חזרו 127 משקיפי האו"ם מצבאות פיג'י ונפאל למחנה פארוק בצד הסורי (המפורז) של הגולן. בעוד כמה שבועות יצטרפו אליהם כ־20 נוספים. דובר מטעם האו"ם מסר כי "הכוח יבצע את משימותיו ככל שהמצב הביטחוני יאפשר זאת".

אונדו"ף (UNDOF), ראשי תיבות של "כוח המשקיפים והפרדת הכוחות של האו"ם", הוקם בהחלטה של מועצת הביטחון ב־1974, עם סיום מלחמת יום הכיפורים. תפקיד הכוח הוא לפקח על ביצוע ההסכם (שכולל אזור מפורז בעיקר בצד הסורי, איסור טיסות ועוד), והמנדט שלו התחדש כל שנה. בשיאו שירתו בו כמה אלפי חיילים ממדינות רבות בעולם – מאירופה, מאסיה, מדרום אמריקה ומהאוקיינוס השקט. כשפרצה מלחמת האזרחים נתקל הכוח בקשיים למלא את משימותיו. מדינות הודיעו על הוצאת חייליהן מחשש לביטחונם. מי שנותרו התקשו לבצע את משימותיהם בשל הקרבות בין צבא סוריה לקבוצות המורדים השונות.

UNDOF. הגדוד הפיליפיני ברמת הגולן | צילום: ויקיפדיה, Malacañang Photo Bureau

לפני כשנתיים השתלטו קבוצות מורדים – הגדולה שבהן היא של חזית א־נוסרה, השלוחה הסורית של אל־קאעידה (שמאז שינתה את שמה) – על רוב אזור הגבול עם ישראל, והתעמתו עם חיילי האו"ם. שיאן של התקריות היה כאשר אנשי א־נוסרה חטפו 40 מחיילי האו"ם מפיג'י והחזיקו בהם במשך כשבועיים כבני ערובה. עקב המצב, כ־70 חיילים מהפיליפינים נטשו את עמדותיהם. בני הערובה שוחררו לבסוף רק לאחר התערבות של ממשלת קטאר (שמימנה את א־נוסרה וקבוצות מורדים אסלאמיסטיות אחרות), ששילמה את הכופר הכספי הגבוה שנדרש עבורם.

במטה האו"ם הוחלט לפנות בהדרגה את המשקיפים משטח סוריה, והם הועברו לישראל. אך גם בלי נוכחותם הצליחה ישראל לשמר את השקט היחסי בגבול (למעט "זליגות" של פגזים תועים, לרוב של צבא אסד). היא עשתה זאת במדיניות נבונה, שיש לזקוף אותה לזכות ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון משה (בוגי) יעלון ומחליפו הנוכחי אביגדור ליברמן, הרמטכ"ל גדי איזנקוט ולמעשה ראשי מערכת הביטחון כולה.

המדיניות הישראלית משלבת איומים מוסווים וגלויים למורדים לבל יעזו להפר את הריבונות של ישראל, בצד הידברות עם אנשי כפרים מתונים בקרבת הגבול, שזוכים לסיוע הומניטרי. בין היתר קולטת ישראל אלפי פצועים בבית חולים שדה שהוקם בצד הישראלי של הגבול, ואם יש צורך גם מאשפזת אותם בבתי חולים בצפון, בעיקר זיו בצפת. המדיניות גובתה באמצעי ענישה מדודים של ירי ותקיפות על כל שיגור של רקטה או פגז תועים לשטח ישראל. אך אפשרי כי גולת הכותרת של המדיניות היא תקיפות המיוחסות לחיל האוויר נגד מחסני נשק והעברות נשק מאיראן דרך סוריה לחיזבאללה בלבנון. ישראל מעולם לא קיבלה אחריות על התקיפות שיוחסו לה בכלי תקשורת בעולם (וגם הדלפות של הממשל האמריקאי), למעט הודעה של נתניהו כי ישראל תקפה בסוריה. לפי הדיווחים בכלי התקשורת, מדובר על כמה עשרות תקיפות בשלוש השנים האחרונות. ייתכן שהמספר מוגזם, אך אפשר לשער כי היו 10־20 תקיפות לפחות.

אמצעים נוספים שאותם נקטה ישראל לפי אותם פרסומים והביאו לביסוס השקט בגבול היו פעולות חשאיות ותקיפות מהאוויר – שגם עליהן ישראל לא קיבלה אחריות – נגד פעילי חיזבאללה וארגונים פלסטיניים שניסו להקים תשתיות ובסיסים ליד הגבול, כדי לצאת משם לפעולות מיקוש ומארבים נגד חיילי צה"ל ולשגר רקטות לעבר יישובי רמת הגולן. ההכוונה למאמצים אלה הייתה של מפקד כוח אל־קודס של איראן, גנרל קאסם סולימני, והביצוע של חיזבאללה. בפעולות אלה נהרגו גנרל איראני וג'יהאד מורנייה, בנו של "שר ההגנה" של חיזבאללה עימאד מורנייה, שחוסל בדמשק ב־2008. כמו כן חוסל סמיר קונטאר, הרוצח הדרוזי של משפחת הרן מנהריה, שלאחר שחרורו מהכלא הישראלי חזר ללבנון והצטרף לחיזבאללה.

חזרתם של המשקיפים לצד הסורי של הרמה מעידה כי באו"ם ובישראל יש הערכה שהשקט בגבול ילך ויתבסס. אם כי למשפט הזה יש לצרף הערת אזהרה: המלחמה בסוריה לא צפויה להסתיים בקרוב, והשקט הוא לא שלום נצחי. הסכנה שגם בעתיד יהיו תקריות אש, ירי בשוגג ואולי גם ניסיונות פיגוע נותרה בעינה.

הברית הלא קדושה

נושאת המטוסים אדמירל קוזנצוב – היחידה שברשות הצי הרוסי – הגיעה לפני כמה ימים למזרח הים התיכון, מול חופי סוריה, לאחר מסע ארוך שבו לא אפשרו לה מדינות נאט"ו לעגון בנמליהן. במסעה הפרובוקטיבי דרך התעלה האנגלית (למאנש) היא הייתה מלווה בספינת טילים, והגעתה היא תוספת משמעותית של עוד כ־40% לכוח האווירי של הצבא הרוסי בסוריה. על סיפונה 15 מטוסי קרב מדגם מיג־29, מפציצים מדגם סוחוי ועשרה מסוקים. הם מתווספים ל־40 מטוסי הקרב והמפציצים ו־40 המסוקים שנמצאים בשדות תעופה ברצועת החוף של סוריה, מרכז העדה העלווית ומשענת המשטר. וזאת בנוסף למפציצים האסטרטגיים שממריאים מבסיסים בחצי האי קרים למשימות תקיפה.

נושאת המטוסים אדמירל קוזנצוב | צילום: ויקיפדיה, .Mil.ru

הכוח הימי הרוסי בסוריה מונה בסך הכל שמונה משחתות, ספינות קרב וטילים, והוא ערוך יחד עם בני בריתו מאיראן, חיזבאללה וצבא אסד לקרב המכריע על חלב, ולאחר מכן על אידליב. לפי דיווחים זרים, המטוסים שעל סיפונה של נושאת המטוסים יצאו כבר למשימות תקיפה, ומטוס אחד מדגם סוחוי אף התרסק לקראת נחיתה.

האסטרטגיה המשולבת של הברית הלא קדושה הזו היא להכריע את המערכה נגד ארגוני המורדים ולהחזיר את חלב, העיר השנייה בגודלה בסוריה, לשליטת המשטר, תוך שימוש בכוח האש העודף וב"הפצצות שטיח" חסרות אבחנה ותוך פגיעה – גם מכוונת – באוכלוסייה האזרחית. כחלק מאסטרטגיה זו מטוסים רוסיים וסוריים מפציצים במכוון בתי חולים בחלב, שיטת פעולה שמזכירה את המלחמה שניהל פוטין בצ'צ'ניה בתחילת העשור הקודם. ומה שמתרחש השבוע בזירות חלב ואידליב הוא כנראה רק הקדימון למערכה הקשה הצפויה בימים ובשבועות הקרובים.

הממשל האמריקאי שב והאשים השבוע את רוסיה כי מהלכיה הצבאיים בסוריה מעלים חשש לפשעי מלחמה. גם אם זה נכון, ולהבדיל אלפי הבדלות, קשה כיום לוושינגטון להטיף מוסר – רק השבוע קבע בית הדין הבינלאומי בהאג כי ארה"ב ביצעה פשעי מלחמה באפגניסטן. בהסתמך על נתונים של האו"ם ושל ארגונים שונים לזכויות אדם, במלחמת האזרחים בסוריה נהרגו כבר בין 300 ל־400 אלף בני אדם. לפי "המרכז הסורי לזכויות אדם", ארגון המתנגד למשטר, כ־90 אלף מהם מוגדרים "בלתי מעורבים". העולם שותק ומשותק, וימשיך לשתוק גם כשהמערכה בחלב תגבה עוד אלפי הרוגים. הנתון המזעזע שלפיו מחצית מאזרחי סוריה, כ־10 מיליון איש, הם פליטים או מחוסרי בית ועקורים בארצם, כבר כמעט ואינו מוזכר. "אלוהים מת באושוויץ", אמרו על השואה. המלחמה בסוריה מלמדת שוב, כמו בביאפרה, בקמבודיה, ברואנדה ובאזורים אחרים שבהם התרחשו מעשים של טבח עם ופשעים נגד האנושות, כי לאנושות אין מצפון.

רוסיה ניצלה היטב את אוזלת היד של אובמה, שאיים בהתערבות צבאית כדי להדיח את אסד לאחר שצבאו השתמש בנשק כימי נגד אזרחיו. אך ברגע האחרון, ממש דקות לפני שאמורה הייתה להינתן הפקודה לשגר טילים על דמשק, חזר בו אובמה, לאחר שרוסיה השיגה את הסכמת סוריה להתפרק מנשקה הכימי.

אכן, סוריה פירקה יותר מ־90% ממאגר הנשק הכימי שלה, שהיה מהגדולים בעולם, ומאז נותרה לה יכולת שיורית בלבד. הנהנית העיקרית מכך הייתה ישראל: סוריה פיתחה את הנשק הכימי למטרות הרתעה אסטרטגית מול הנשק הגרעיני שהיא, כמו כל העולם, מעריכה שיש לישראל.

רוסיה ניצלה היטב את אוזלת היד של אובמה | צילום מסך: יוטיוב

אותן דקות גורליות בספטמבר 2014 היו גם נקודת המפנה ביחסי שתי המעצמות. פוטין אבחן את חולשתו והססנותו של אובמה, פלש לחצי האי קרים וסיפח אותו. כעבור כשנה, בספטמבר 2015, נכנס צבאו לסוריה. הנתונים הסטטיסטיים מספרים אולי טוב יותר את הסיפור של נחישות מול הססנות. מיוני 2014 ועד היום ביצעו חילות האוויר של ארה"ב ובנות בריתה כ־5,500 תקיפות ברחבי סוריה, בעיקר נגד אנשי "המדינה האסלאמית" ומקצתם נגד א־נוסרה. חיל האוויר הרוסי ערך בשנה אחת ועם פחות מטוסים, מספר תקיפות גבוה פי שלושה – יותר מ־ 15 אלף. רובן נגד ארגוני המורדים המתונים שנתמכים בידי ארה"ב ומדינות המערב, ומיעוטן נגד ארגוני הג'יהאד.

היעדים של פוטין

בלשונו הציורית של אבי דיכטר, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הנוכחות הרוסית המסיבית בסוריה מעידה כי "נראה ש'השכן החדש' בא לשכונה שלנו לא רק כדי לשכור דירה, הוא חזר כדי לבנות וילה". כלומר מדובר בנוכחות של קבע ובנחישות של מעצמת־על להשיג את יעדיה.

דיכטר (הליכוד) ביקר בשבוע שעבר ברוסיה יחד עם עוד שלושה ח"כים – אייל בן ראובן (המחנה הציוני), רוברט אילטוב (ישראל ביתנו) ועליזה לביא (יש עתיד) – כאורחי ועדות החוץ וההגנה של הדומא (הבית התחתון בפרלמנט הרוסי) ומועצת הפדרציה (הבית העליון). על סמך שיחות אלה ועם פקידים בכירים במועצה לביטחון לאומי, הגיע דיכטר לתובנות הבאות באשר לעמדת רוסיה בסוריה ובמזרח התיכון. לא כולן נוחות לישראל, או עולות בקנה אחד עם האינטרסים שלה.

• אסד צריך להישאר בשלטון, מפני שהוא היחיד שיכול לייצב את סוריה.

• האיראנים הינם כוח חיוני לייצובה של סוריה והאזור, ולרוסיה אין כל בעיה מולם. לדעת מוסקבה, הסכם הגרעין שהושג ירגיע את המצב.

• חלב תשוחרר מידי המורדים ויהי מה (הרוסים מכחישים מכל וכל שהם מפציצים הפצצות שטיח ועומדים על כך שזו תקיפה כירורגית, כפי שישראל עושה).

• רוסיה רוחשת בוז למדינות אירופה שברחו מכל מחויבות לסייע בייצוב המדינות הערביות במזרח התיכון.

• רוסיה לא תהסס לנסות לכפות על מדינות באזור, כולל ישראל, ביצוע מהלכים המשרתים אינטרס רוסי או הימנעות מהם, אם להבנתה הדבר פוגע או עשוי לפגוע באינטרס רוסי באזור.

למרות הסימפתיה שרוחשת רוסיה לישראל, דיכטר מודה כי "כשמגיעים לליבת העניין, קריאת המציאות באזורנו ותרגומה על ידיהם לפעולות, הפער בינינו לבינם גדול ומטריד. האופן שבו אנו תופסים את איראן כמדינת הטרור המובילה בעולם, אינו פוגש את הגישה הרוסית. הם רואים באור חיובי את חיזבאללה כעושה דברה של איראן בסוריה ובלבנון, מגבים את פעילות המיליציה השיעית בעיראק ובסוריה, ומתעלמים מהאכזריות שבה משטר אסד טובח בעמו. מדינות וישויות אלה נמדדות על ידי הרוסים אך ורק על פי תרומתן למדיניות רוסיה באזור והאופן שבו הן משרתות את האינטרסים של רוסיה במזרח התיכון".

דיכטר. האינטרסים הישראלים לא מעניינים את הרוסים בסוריה | צילום: יח"צ

במילים אחרות: בכל הקשור לענייני ביטחון וסוגיות אזוריות, רוסיה לא ממש "סופרת" את ישראל. השבוע דווח כי רוסיה ואיראן מנהלות מו"מ על עסקת ענק בסך 10 מיליארד דולר, הכוללת מכירת טנקים ומטוסי קרב מתקדמים, טילים, ציוד מודיעין משוכלל ועוד. וזאת למרות עמדתה של ישראל ואף על פי שראש הממשלה טס בשנה האחרונה ארבע פעמים לרוסיה, נפגש עם פוטין וגם ניהל עמו עוד שיחות טלפון רבות. נתניהו, גם השבוע, טוען כי היחסים בין המדינות טובים מאוד גם בזכות קשריו האישיים עם פוטין.

בכל המגעים האלה המטרה המרכזית של ישראל היא למנוע חיכוך ולא להסתבך בסוריה עם רוסיה. לשם כך הוקם מנגנון התיאום הצבאי בין שתי המדינות, וישראל מוכנה להבליג כשמטוסי קרב רוסיים חודרים לישראל. כעמדה רשמית, טוענים נתניהו ושר הביטחון ליברמן כי חופש הפעולה של ישראל בסוריה וכלפי חיזבאללה לא נפגע, וכי פוטין מבין את האינטרסים הישראליים החיוניים ואת קוויה האדומים. ח"כ דיכטר, ביושרו הרב, מוכן להודות לעומתם כי אכן יש חשש שהנוכחות הרוסית בסוריה פוגעת בחופש הפעולה של ישראל, גם אם מרבית פעולותיה הצבאיות של רוסיה מתבצעות בצפון המדינה, יחסית הרחק מהגבול הישראלי.

עובדה שבשנה האחרונה, מאז שלחה רוסיה את כוחותיה לסוריה, לא היו דיווחים על תקיפות של חיל האוויר הישראלי בסוריה. עובדה נוספת היא שבמערכת הביטחון מעריכים שנשק רוסי מתקדם שנשלח לסוריה הגיע ויגיע לידי חיזבאללה. וזאת אף שהרוסים מדגישים שוב ושוב – גם בשיחות של חברי הכנסת במוסקבה – כי הם אינם מעוניינים בכך ומפקחים על הנשק שהם מספקים לצבאו של אסד.

לאתר מעריב

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן