האתגר הביטחוני הבא: האם יש לישראל היכולת להגן על מתקני הגז?

ישראל מצפה לתנופה משמעותית בתחום האנרגיה, עם פיתוח שדות הגז 'תמר' ו'לוויתן' בים התיכון. משאבי הטבע החדשים הללו אמורים לחולל מהפכה בתחום הביטחון האנרגטי של המדינה, לספק עוד מקור הכנסות לכלכלתה, ולהפוך אותה ליצואנית מרכזית בתחום הארנגיה כבר בעתיד הקרוב. אולם, ביטחונם הפיסי של המתקנים החשובים הללו, הוא שמספק את האתגר הגדול ביותר בתחום עד כה, זאת לאור מצבה הגיאו-פוליטי הייחודי של ישראל, וכתוצאה מכך דלילותו היחסית של חיל הים בהשוואה לחילות ההגנה האחרים של המדינה.

אסדות הקידוח, שנדרשות על מנת להזרים את הגז מקרקעית הים, הינן מטרה נייחת וקלה עבור טרוריסטים. רציפי הגז ממוקמים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, אבל בתוך המרחב הכלכלי הבלעדי של ישראל בים התיכון, אזור שגדול פי 2 משטחה של המדינה עצמה. באזור זה, לכל כלי שיט מותר להתקרב עד כחצי קילומטר ממתקני התשתית של ישראל לפני שניתן יהיה לנקוט בכל פעולת הגנה שהיא.

בכירים בצה"ל העודו כי אין ברשותם כיום את המשאבים הנדרשים על מנת לאבטח את התשתיות הימיות. הדאגה העיקרית היא שארגוני טרור ינסו לשבש את הפעולות דרך פיגועי התאבדות של צוללנים, פצצות עומק, טילי קרקע-קרקע או מל"טים.

בעלי אסדות הקידוח, בכללם חברת נובל אנרג'י האמריקאית, עובדים במרץ, בשיתוף עם צה"ל, על מנת להבטיח את בטחון ההשקעה שלהם. ישנם כוחות חמושים במימון פרטי על כל אחת מהאסדות אשר עושים שימוש ברדאר על מנת לעקוב אחר התנועה הימית באזור. המכ"מים הללו מתוכנתים להתקשר במידת הצורך גם לאלו המופעלים על ידי הצבא, אמצעי שיתווסף לסיורים המוגברים ולמעקב המל"טים.

בכירים בחיל הים עבדו קשה על מנת לשכנע שנדרשת תוספת לתקציב שלהם של כ-820 מיליון דולר, וזאת בטענה שהם זקוקים לארבעה כלי שיט חדשים, אמצעים טכנולוגיים חדישים ותוספת כוח אדם. אבל, הקיצוץ הנוכחי בתקציב הביטחון הותיר את חיל הים עם שבריר ממה שביקש, על מנת להיערך לאבטחה המוגברת הנדרשת.

מטרות נייחות שקל לפגוע בהן | צילום: ויקיפדיה

אפילו שלא קיבלו את התקציב המבוקש, לאחרונה דווח כי ישראל חתמה הסכם רכש של שתי אוניות מתוצרת גרמניה, MEKO class F221, שישמשו לסיורים בין שדות הגז בים התיכון, וזה אולי סימן שמקבלי ההחלטות כן קלטו את המסר. שתי האוניות יהיו מצויידות במערכות הגנה מפני טילים נגד ספינות, ברק 8, מתוצרת ישראל, לצד תותח 76 מ"מ וסוללות טילים נגד מטוסים. כל אלו הם בהחלט צעד בכיוון הנכון לקראת מענה על צרכיה הימיים המתגברים של ישראל.

למרות זאת, את סופו של המאבק על הגנת אסדות הקידוח עדיין קשה לצפות. הקרב הזה תלוי, לפחות בחלקו, בקרב המקומי על סדרי העדיפויות, יכולות התכנון והתמרון, והערך הסופי של המשאבים למדינת ישראל. בכירים בחיל הים טוענים שישנם 1400 מיליארד מטרים מעוקבים של גז טבעי בשטחה של ישראל, ששווים מדיע לכ-260 מיליארד דולר עליהם צריכה להגן מדינת ישראל. לכן, הם טוענים, שתוספת התקציב שביקשו עולה לכדי 0.45% מהרווחים שצפויים להתקבל משדות הגז ב-20 השנים הקרובות.

אולם, על פי ועדת צמח, שהייתה אמונה על בחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי בישראל, 1400 מטקרים מעוקבים הם למעשה הערכה בלבד שכוללת גם הערכות צופות פני עתיד עם סיכויים משתנים להצלחה. מעבר לכך, בממשלה מעריכים כי הרווחים הצפויים לה מן התגליות מסתכמים ב-60 מיליארד דולר בלבד, ממיסים ותמלוגים, זאת על פי הצהרתו של ראש הממשלה נתניהו בקיץ האחרון.

ללא קשר לאיך יגמר המאבק הפנימי הזה, על סדרי עדיפויות ותוספות תקציביות, יריבותיה של ישראל שמחות ללא ספק לשגר לעברה איומים חדשים, בכללן טורקיה, לבנון וחיזבאללה, שרוצות לאתגר את גישתה של ישראל לגז הטבעי שבתחומה.

למדינות רבות יש צי להבגן על קו החוף שלהן ועל נכסיהן מעבר לו מפני איומים בלב ים, אבל אף מדינה אחרת חוץ מישראל לא מתמודדת עם אתגר אסטרטגי כה מורכב, בדרך לעצמאות אנרגטית.