הטור של אביב לביא: על שיח החירשים בין הטייקונים והציבור

אם צריך לחפש מילה אחת שתאפיין את מערכת היחסים הנוכחית בין העשירים המופלגים ל־99.9% מהציבור הישראלי, היא כנראה תהיה ‘נתק'. אלה לא רק הפערים הכלכליים – זו גם התהום שמפרידה בין תפיסות המציאות השונות. בין האופן שרוב העשירים תופסים את עצמם, לאיך שהציבור רואה אותם.

דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בימים אלה על המדרכה שלמרגלות קניון עזריאלי בתל אביב. שם, במקום שבו עוברים מדי יום עשרות אלפי אנשים, צץ לאחרונה פסל גדול ממדים: שבע דמויות מברונזה ניצבות במעגל, כל אחת מייצגת סקטור אחר שהיה שותף למה שיוצרי הפסל מכנים ‘המסע הציוני'. על כולם מנצחת דמותו של לא אחר מדוד עזריאלי, האיש שהקים כאן שורה ארוכה של מקדשי צריכה וכנראה רואה בעצמו דמות מפתח בהגשמת החזון הציוני. את שיא האירוניה שובר הכיתוב שלמרגלות הפסל: "המסע הציוני: מתכנן והוגה הרעיון – דוד עזריאלי". אני מניח (ואפילו מקווה) שהכוונה לכך שעזריאלי תכנן והגה את הרעיון המובע בפסל; אבל אי אפשר לשלול את האפשרות שעזריאלי פשוט משוכנע שמגיע לו קרדיט על כל המפעל הציוני. מי זה בכלל הרצל? הפסל הזה הוא כמוסה מרוכזת של מגלומניה וניתוק מהמציאות.

מבלי להכליל, דומה שהלך הרוח הזה מאפיין כמה וכמה ישראלים שעשו, כמו עזריאלי, המון כסף. רק אדם שחי בבועה של הערצה עצמית מסוגל להציב במרחב העירוני פסל של עצמו מורם מעם (בגובה 2.5 מ'), מנצח על המפעל הציוני. השאלה המשפטית למי שייך אותו קטע מדרכה נתונה כעת במחלוקת בין העירייה לבין אנשי עזריאלי, אבל הפורמליסטיקה פחות חשובה כאן מהסגנון והמהות: מהעובדה שמדרכה עירונית סואנת אמורה לשרת את צורכי הציבור, ולא להאדיר את הטייקון. הרי אדם מהיישוב שהיה מציב פסל של עצמו על המדרכה הסמוכה לביתו, היה רואה איך כעבור זמן קצר העירייה מפנה אותו לכל הרוחות. כסף, לימדו אותנו החיפושיות, לא יכול לקנות אהבה, אבל יש מי שחושב שהוא יכול לקנות את המרחב הציבורי ולשעבד אותו לצרכיו הפרטיים.

לבועה שבה מתבצר האלפיון – או מנסה להתבצר – יש ביטוי נוסף במרחב העירוני־ציבורי, מקומם אפילו יותר: רוב מגדלי היוקרה שהוקמו בשנים האחרונות נדרשו כתנאי לקבלת ההיתר להקצות שטח לתועלת הציבור ("זיקה ציבורית") למרגלות המגדל. פינת ישיבה נעימה, גינה קטנה או שביל מעבר לרווחת הצועדים. רק שברוב המגדלים, המתכננים עשו הכל כדי להפוך את מה שאמור להיות שטח ציבורי מזמין למתחם מבודד ושומם שמשדר לעם ישראל שמוטב לו לשמור מרחק. המסר ברור: יושבי המגדל לא מעוניינים בקרבתנו. המחאה לא איחרה לבוא: קבוצה של מתכננים צעירים ופעילים חברתיים נוהגת לערוך התכנסויות ואפילו פיקניקים למרגלות המגדלים הללו, כדי להעביר את המסר שיש מישהו שזוכר שהשטח הזה שייך בעצם לציבור.

אני משער שפרשיית הפסל – התגובות העוינות והדרישה של העירייה לסלקו – גורמת לדוד עזריאלי לא מעט תסכול: מנקודת מבטו, הוא העניק לציבור מתנה – יצירת אמנות מושקעת (בואו נוותר על הדיון באיכותו האמנותית של הפסל), על חשבון הבית. רק אנחנו, פשוטי העם כפויי הטובה, מסרבים להתלהב. רק אנחנו שואלים את עצמנו למה לעזריאלי מותר ולנו לא, רק אנחנו תוהים האם זה תקין שכל בעל הון ישתלט על חתיכת מדרכה כראות עיניו. והרי לכם תמצית הנתק עם חברי מועדון האלפיון.

תהום מפרידה בין האופן שבו העשירים בישראל תופסים את עצמם, לאיך שהציבור רואה אותם. הפסל של דוד עזריאלי בתל אביב | צילום: וויקיפדיה

דומה שבשנים האחרונות קרה לעשירי ישראל מה שקרה לתעשייה ולשחקנים אחרים במשק בהיבטים של איכות הסביבה: יום אחד הפסיקו להתפעל מההצלחה שלהם, והתחילו להעלות שאלות על מה שעשו כדי להגיע אל ההצלחה הזו. פעם מפעל עם ארובה היה סמל ליצרנות, לציונות, להפרחת השממה. יום אחד התחילו לשאול מה איכות האוויר שנפלט מארובת המפעל, לאן זורמים השפכים, כמה חשמל ומים הוא צורך ומה המחיר הבריאותי והסביבתי של פעולות הייצור שלו.

גם העשירים שלנו התעוררו בוקר אחד למציאות חדשה: הרבה מאוד שנים הם היו מושא להערצה של עיתוני הכלכלה בפרט והציבור בכלל. עד שהתחילו לעלות השאלות: איך הושג כל העושר הזה? האם מישהו אחר שילם את המחיר בדרך? כמה מתוכו מבוסס על הלוואות מהציבור שאולי לעולם לא יוחזרו? וכמה על תמיכות ממשלתיות שלעסק קטן אין סיכוי לקבל? מה תנאי ההעסקה של העובדים? ומה חלקם של המדינה והציבור ברווחים? פעם טייקון היה סלב; היום הוא נמצא בעמדת מגננה. כדי לקבל לגיטימציה ציבורית, הוא צריך להוכיח שלא עשה את הונו על חשבון הכלל. בדיוק כמו תאגיד שצריך להוכיח שהוא לא מפיק רווחים על חשבון זיהום הסביבה ובריאות השכנים.

בשנים האחרונות עולה שוב ושוב הטענה שבישראל יש "שנאת עשירים". זה לא מופרך לטעון שבדי.אן.איי של השיח הישראלי פרגון הוא לא תכונה בולטת, אבל בכל הנוגע לעשירים – השאלה המרכזית היא אילו עשירים. לא ראיתי חיצי שנאה שמופנים כלפי מתעשרי ההייטק, דב לאוטמן המנוח או סטף ואיתן ורטהיימר. הציבור והתקשורת לא מוצצים את לשדו של מי שלא נחשד בכך שניצל אחרים או השאיר אותנו בענן של אוויר מזוהם בדרכו למילוי חשבון הבנק. הציבור הישראלי עדיין אוהב ואפילו מפרגן לסיפורים של הצלחה – ובלבד שההצלחה הזו לא תהיה על חשבונו.