הכירו את הנשק הסודי של הבנק האירופי לשליטה ביבשת

כולם יודעים שבנקים מרכזיים הם חזקים. בלשכתו של הנגיד הקודם של הבנק הפדרלי בארה"ב, אלן גרינספן, היה שלט שעליו נכתב, "פה מתחיל הדולר". אם באמצעים עוצמתיים עסקינן, אין הרבה דברים שמנצחים את היכולת להדפיס כסף. אז ברור שלנשיא הבנק האירופי המרכזי מריו דראגי יש הרבה כוח בידיים. הוא מחליט כמה כסף יודפס באירופה ומה תהיה העלות של הלוואת הכסף הזה. אבל אם נחפור עמוק יותר נמצא כי הבנק האירופי מפעיל הרבה יותר שליטה על המאורעות באירופה מאשר הפדרל ריזרב בארה"ב.

למשל, הבנק המרכזי שיחק תפקיד נכבד בנפילתו של ראש הממשלה האיטלקי ברלוסקוני. מאז 2010, הבנק המרכזי מקיים תוכנית לפיה הוא יכול לקנות אג"ח ממשלתיות כדי לעזור להוריד את עלויות המימון של המדינה. כשהתשואות על האג"ח של איטליה הרקיעו באוגוסט אשתקד, הבנק המרכזי התערב לקניית  אג"ח איטלקיות אבל גם שלח מכתב לברלוסקוני שדרש קיצוצי תקציב ורפורמות מרחיקות לכת. כשברלוסקוני לא פעל בנחישות מספקת, הבנק הקל על רכישות האג"ח, התשואות נסקו שוב וברלוסקוני נאלץ להתפטר.

עמומה אף יותר מתוכנית קניית האג"ח אבל עוצמתית ממנה עשרת מונים היא "מערכת בקרת הסיכונים" המיסתורית שלא הרבה ידוע עליה. באופן רגיל, הבנק המרכזי מוכן לספק הלוואות לבנקים כל עוד הם יכולים להעמיד נכסים הרשומים כ"בטחונות זכאות". אלא שמערכת בקרת הסיכונים מאפשרת לבנק המרכזי למנוע אשראי מכל בנק ולדחות כל נכס כבטוחה בהתאם לראותו. 

הבנק המרכזי האירופי השתמש במערכת בקרת הסיכונים לשליטה באירועים במספר נקודות מפתח במשבר היורו:

– אירלנד: בסוף 2010 הבנקים האיריים היו נתונים תחת לחץ רב. המפקידים הבינלאומיים משכו את כספם,  הבנקים הפכו תלויים במימונו של הבנק המרכזי. הממשלה האירית החזיקה מספיק מזומנים בכדי לממן את המדינה בערך ל-9 חודשים קדימה, והיא לא חיפשה מימון מצד האיחוד האירופי או קרן המטבע הבינלאומית. הבנק המרכזי, עם זאת, לא היה שבע רצון ממצב הבנקים, והחליט שעל אירלנד לגשת לתוכנית מימון להצלת הבנקים. וכך, לאחר כחכוח גרוני בדמות תיקון מערכת בקרת הסיכונים כך שתתאים לאירלנד, המערכת הוכנסה לשימוש הרסני. כשהיא מאויימת על ידיו במשיכת מימון ובכך האצת נפילה בנקאית כוללת, אירלנד הסכימה במהירות להיכנס לתוכנית האיחוד והקרן.

– ספרד: עד סוף מאי השנה, הובהר לכל כי הבנקים הספרדיים זקוקים להזרמת כספים רצינית, החל בבאנקיה, קונגלומרט טרי שהורכב ממספר בנקים. הממשלה הספרדית החליטה כי שיטתה הנבחרת להצלת באנקיה הייתה לספק לו אג"ח של ממשלת ספרד. הגישה הזו חוקית לחלוטין והייתה מקבלת את אישור הרגולטורים הבנקאיים של ספרד. אבל הבנק המרכזי לא אהב את התוכנית ובהתאם – הטיל עליה וטו. ומה נתן לו את הכוח להפעיל כזה וטו? המערכת לבקרת סיכונים. הבנק המרכזי יכול פשוט לאיים בסירוב הענקת אשראי לבאנקיה, ובכך לעורר את סוג המשבר שתוכניות המימון מראש ניסו למנוע. מאחר שספרד לא יכולה הייתה לגייס את הסכומים הדרושים, ההחלטה אילצה אותה לפנות לאיחוד בבקשת עזרה במימון הבנקים שלה.

מינוף קרן הייצוב/מנגנון הייצוב האירופי: אולי ההצעה העוצמתית ביותר להקלה על משבר החוב הייתה ההצעה לספק לקרנות החילוץ האירופיות רישיון בנקאי, ובכך להתיר להן ללוות מהבנק המרכזי. בנק המנגנון יכול היה לקנות אג"ח בשווי טריליוני דולרים וקיומו היה מספק לספרד ואיטליה רכישת ענק כזו כמו שהבנק הפדרלי סיפק לארה"ב וכמו שהבנק אוף אינגלנד סיפק לממשלת בריטניה.

בכל מקרה, התוכנית עדיין לא יוצאת לפועל כי הבנק המרכזי מתנגד לה. ניתן לטעון כי האיחוד יכול בעצמו פשוט לתת לקרנות הסיוע שלו רישיון בנקאי. אבל עכשיו אנחנו גם מכירים את האמצעי בעזרתו מריו דראגי יכול לקבוע את התוכנית מראש: המערכת לבקרת סיכונים. הבנק האירופי המרכזי יכול פשוט לסרב לקבל בנק של מנגנון הייצוב האירופי כ"צד מורשה". בסיכומו של יום, סיפור השימוש הסדרתי של הבנק האירופי המרכזי במערכת בקרת הסיכונים מעלה שאלות רציניות לגבי טיב הרעיון הראשוני של אירופה לשים כח כה רב בידיו של מוסד אחד בלתי תלוי.