העתיד אינו ידוע: הלקח של העיתונאים מהבחירות בארה”ב

אין צורך לשכנע אותי בחשיבותה של ביקורת על התקשורת. גם מפני שבדמוקרטיה התקשורת היא בפועל הרשות הרביעית, המדווחת (לצד המבצעת, המחוקקת והשופטת), וגם כי התפרנסתי מזה לא מעט שנים. רק שבזמן האחרון, בתחפושת של ביקורת התקשורת, פורחת פה אופנה חדשה: הלקאה עצמית. ולפחות בחלק מהמקרים, היא מוגזמת לגמרי.

חמש דקות אחרי שהתברר שדונלד טראמפ עומד לגור בשנים הקרובות בבית הלבן, האמירה הכי פופולרית בישראל היתה שזה ‘יום הכיפורים של התקשורת'. שימו בצד את התקשורת האמריקאית, שעושה רושם שהמקלחת שחטפה הגיעה לה בדין. באשר לישראלית, לעומת זאת, זו הגזמה פרועה.

לצורך הגילוי הנאות: לא סיקרתי את הבחירות בארצות הברית, לא חזיתי ולא התנבאתי. למען האמת, גם לא היה לי מושג מי ינצח. החדשות על בחירתו של טראמפ תפסו אותי בשעת בוקר מוקדמת של 9 בנובמבר מודאג – אך לא מאוד מופתע.

כמאזין, כקורא וכצופה, ההאשמה הקולקטיבית, שלפיה התקשורת הישראלית קבעה שקלינטון תנצח בהליכה והציגה תמונה מעוותת לחלוטין של המצב בגלל משאלות ליבה, נראית לי מוגזמת ולא הוגנת. היו כמובן פרשנים שצפו ניצחון לקלינטון (והיו גם שטענו ההיפך), אבל סימני הקריאה שלהם הלכו והפכו לסימני שאלה ככל שמועד הבחירות התקרב, והתברר שהאיש שבתחילת הדרך נחשב לבדיחה, הוא מתמודד עיקש ומשמעותי. רוב הסיקור, רוב הזמן, צעד בעקבות הסקרים ורכבת ההרים החדשותית בארצות הברית. אפשר להאשים את התקשורת בקוצר נשימה, היעדר פרספקטיבה ונטייה לשכוח שקמפיין הוא ריצה למרחקים ארוכים, אבל זה עבד לשני הכיוונים. כשקלינטון התמוטטה בטקס במגדלי התאומים, היו שמיהרו לקבוע שהקמפיין שלה אבוד. שבועיים אחר כך היא המריאה בסקרים, וההספדים עברו לצד של טראמפ. וחוזר חלילה – עם ההטרדות המיניות, חקירת ה-IBF ושלל התפניות המטורללות של המרוץ הזה.

בישורת האחרונה, מה ששמעתי מהפרשנים זה בעיקר זהירות: את נדב אייל, למשל, שמעתי אומר שוב ושוב שקלינטון מובילה בסקרים בפער צנוע, אבל שמדובר בהפרש שנמצא בתוך טעות הדגימה, ושהנשיאות רחוקה מלהיות מונחת בכיס שלה. מי שטוען שהיתה כאן מפלה מהותית בקריאת זרמי העומק בארצות הברית, שוכח שיותר אמריקאים הצביעו לקלינטון מאשר לטראמפ. הניתוחים הלעגניים של היום שאחרי מזכירים קצת את סגנון הפרשנות הנפוץ בעיתונות הספורט הישראלית: אם קלענו סל ניצחון בשנייה האחרונה, המאמן גדול; אם חטפנו גול בדקה ה־90, צריך לזרוק את האפס שעומד על הקווים.

הטענות על תקשורת שלוקה בעיוורון בגלל הטיה אידיאולוגית מתכתבות כמובן גם עם מה שקרה בבחירות בישראל. וגם כאן היו לא מעט עיוותים באופן שבו דברים הוצגו ביום שאחרי. אמנון אברמוביץ', לכאורה הסמן השמאלי באולפן חדשות 2, צפה באופן נחרץ לכל אורך מערכת הבחירות שנתניהו יהיה גם ראש הממשלה הבא; בעלי טור ימניים הביעו ערב הבחירות חשש מאובדן השלטון; כמה ימים לפני הבחירות העברתי נסיעה ארוכה לכנס בצפון עם מספר חברי מרכז ליכוד. הם היו מדוכדכים ומשוכנעים שמפלגתם עומדת בפני התרסקות. אז כשבאים לבדוק מי היה מחובר לרחשי לב הציבור ומי לא, כדאי לזכור שהתמונה קצת יותר מורכבת מהסיסמאות של היום שאחרי. זה היה נכון בבחירות בישראל, על אחת כמה וכמה בבחירות בארצות הברית.

ואחרי כל זה, עצה לעמיתיי העיתונאים: בואו נפסיק עם התחזיות. עיתונאי הוא לא חזאי ולא נביא. העתיד לא ידוע, וזו לא בושה לומר את זה. בפוליטיקה, בספורט וכמעט בכל תחום. תפקידה של עיתונות טובה הוא להביא עובדות, לספר את הסיפור, להסביר אותו ולהביע דעה על המתרחש. לדווח ולהסביר מה קרה אתמול ומה קורה היום – לא מה יקרה מחר. אם העיתונאים יזכרו את הכלל הזה, הם לא יצטרכו לבלוע פעם אחר פעם את הכובע, לפעמים כובע שהם לא באמת בישלו.

טראמפ | צילום: Michael Vadon

עיתונאים ללא גבולות

התגובה של ראש הממשלה לתחקיר של אילנה דיין היתה חריגה משלוש סיבות עיקריות: בגלל האורך; בגלל ההתייחסות אל המגישה במקום לטענות שעלו בתחקיר; ומשום שהיא היתה רצופה שקרים ועיוותים עובדתיים (כפי שפירט עוזי בנזימן בטורו "לא פרנואיד, נוכל" ב"העין השביעית"). אני רוצה להתייחס דווקא לחלק השלישי.

השאלה אם דיין עשתה נכון כשבחרה להקריא מול המצלמה את תגובתו של נתניהו במלואה תפרנס עוד הרבה דיונים סוערים באקדמיה, בתקשורת וברשתות החברתיות. יש סיבות טובות שתומכות בבחירה שלה, יש נימוקים חזקים נגדה. הדילמה רק גוברת כאשר מגיעים לעניין השקרים והסילופים. איפה עובר הגבול? אם נתניהו היה קובע בתגובתו שדיין היא פדופילית או להבדיל סוחטת בכירים במשק כדי לגנוז תחקירים – האם גם אז היתה מקריאה את זה בלי כל הכחשה או התייחסות מצידה? בעיני רבים מהצופים, עצם העובדה שדיין הקריאה את התגובה מעניקה לה גושפנקא עובדתית, הרי למה שאדם יקריא על עצמו שקרים דיבתיים בפריים טיים?

את הנעשה – בין שנעשה נכון או לא – אין להשיב, אבל חשוב שפרשת נתניהו־דיין לא תהווה תקדים לקראת מערכת היחסים העתידית בין עיתונאים למגיבים. עיתונאים חייבים לתת הזדמנות הוגנת להגיב, להתמודד עם העובדות, לסתור את התחקיר; הם בהחלט לא חייבים להפקיע שש דקות מהשידור לטובת הקראת תגובה שכלל לא מתעמתת עם התחקיר עצמו, ועל אחת כמה וכמה אין שום סיבה שיקריאו שקרים על עצמם בשידור. ההכרעה של דיין היתה מרתקת – אבל היא צריכה להישאר חד פעמית.