התאגידים לא אשמים: מהי דילמת הקפיטליזם האמיתית?

באביב שעבר פרופ' קלייטון כריסטנסן, אחד מהוגי דעות הניהול המובילים בעולם, הציע כי על אף "שהתאגידים הגדולים עמוסים במזומנים הם אינם משקיעים בחידושים אשר יעודדו צמיחה". הוא רואה במגמה הזו כל כך ערמומית ועמוקה עד שהוא קורא לה "הדילמה הקפיטליסטית".

רבים תופסים את הגאות הנוכחית ברכישה העצמית של מניות כראיה התומכת בעמדתו של כריטנסן – לחץ אינטנסיבי ממשקיעים פעילים יוצר סביבה שבה רווחים בטווח הקצר מנצחים שגשוג ארוך טווח. אם זה נכון, מדובר בכתב אישום נוראי למערכת הכלכלית שלנו.

עם זאת רכישות עצמיות אינן מעידות בהכרח על מחוסר בהשקעות (במיוחד כאשר ההון שופע, כפי שכריסטנסן מציין). רק מחסור בהשקעות מעיד על מחסור בהשקעות – כאשר מסתכלים לעומק העניין, מגלים שהבעיה אינה טמונה במגזר הפרטי, אלא בציבורי. למעשה, התאגידים הם אינם הבעיה האמיתית, הבעיה האמיתית טמונה בכל השאר.

הבעיה טמונה בתאגידים? | צילום: thinkstock

מקרה המבחן של אפל

המקרה של אפל ממחיש היטב את הנתק. בשנה שעברה הוציאה החברה 56 מיליארד דולר על רכישות חוזרות של מניות. הוצאה העולה על הרווח התפעולי של החברה, העומד על 52.5 מיליארד דולר, ביותר מ-7%. נראה כי אפל מתגמלת את המשקיעים שלה על חשבון עתיד החברה.

אבל ממבט קרוב יותר מגלים כי אפל מרחיבה את ההשקעות שלה במחקר ופיתוח בשיעור של 28%. בנוסף החברה מחזיקה ביותר מ-170 מיליארד דולר במזומן ויש לה מעט מאוד מושג לגבי מה לעשות עם הסכום האסטרונומי. אפל היא כמובן חברה יוצאת דופן שאינה מעידה על מגמות נרחבות יותר, אבל במקרה הזה הנתונים המצרפיים נראים דומים. רויטרס מדווחת כי חברות העולם יושבות על 7 טריליון דולר במזומן בסה"כ ונתונים מהקרן הלאומית למדע מצביעים על עלייה בהשקעה העסקית במחקר ופיתוח.

הבעיה בצמיחה

כריטנסן ואחרים מצביעים גם על הצמיחה הכלכלית החלשה במדינות המפותחות מאז המשבר הפיננסי כעדות לכך שהחברות הגדולות אינן חדשניות. אם זוהי צורת הראייה של הדברים כנראה שאם תאגידים הם מנוע הצמיחה, הם גם המקור לקיפאון. עם זאת, אלברט ווגנר מחברת ההשקעות "יוניון סקוור" מסביר מדוע זה לא בהכרח המקרה. ישנם חידושים רבים שמצמצמים צמיחה כלכלית, כמו למשל הסמארטפונים שהחליפו יישומים בשווי 900 אלף דולר כאשר הם הוצגו לראשונה.

ניתן למצוא מגמות ודוגמאות דומות רבות במשק – המעבר מיישומים מותקנים לתוכנות המבוססות על הענן הוא חיסכון של מיליארדים לתאגידים למשל. התקדמות בטכנולוגיות הסולרית, הגז והמפצלים חותכים את עלויות האנרגיה.

חשיבה לטווח קצר או שיפור הקצאת ההון?

עלינו לתהות גם בדבר עמדתו של כריסטנסן כי העדפות המשקיע להחזרים מהירים מגבלים את היכולת של המנהלים להשקיע בעתיד. גם כאן הראיות מפריכות את הטענה שלו. למעשה, השקעות הון פרטי גדלו גם הן ונכון להווה הן נמצאות ברמה גבוהה היסטורית מבחינת התמ"ג.

לא רק המשקיעים בטווח הקצר מעדיפים רכישות עצמיות – רכישה חוזרת של מניות היא תופעה בריאה לחברות. חברה אינה צריכה לשבת על מזומנים אלא להשתמש בכסף, אם לא בעסק עצמו אז להחזיר את הכספף למשקיעים כדי שיוכל להיות מנוצל בחברות אחרות.
זוהי נקודה קריטית: כסף חוזר למשקיעים באמצעות רכישה חוזרת או חלוקת דיבידנדים והוא לא פשוט נעלם אלא הוא מנוצל במקומות אחרים. אז לאן הוא הולך? לסוגים אחרים של השקעה ועל פי נתונים קיימים הוא אינו נשאב לצריכה עצמית או בניית אחוזות מפוארות. למעשה, נראה כי חלק גדול מהכסף החוזר למשקיעים באמצעות רכישה חוזרת מנוצל לאחר מכן למימון חברות חדשות וחדשניות.

לא משקפת את שאר השוק. אפל | צילום: thinkstock

נראה כי העלייה ברכישות החוזרות של המניות היא אינה פונקצייה של חשיבה לטווח קצר אלא הקצאת הון מושכלת. כך חברות מתמודדות עם גודש ההון, הן מגדילות את ההשקעות ומחזירות את העודפים לבעלי המניות, כך שהכסף יוכל להיות מושקע גם במקומות אחרים.

משבר ההשקעות האמיתי

כריסטנסן צודק בדבר אחד – אכן אנו נמצאים במשבר, אך אין מדובר במשבר שהוא חושב עליו. הבעיה אינה שוכנת בתאגידים אלא במגזר הציבורי. בניגוד למגזר הפרטי, ההשקעה הציבורית בתשתיות ובמדע אינה ממומנת כמעט. הבעיה האמיתית היא אינה שהתאגידים אינם מוכנים לחשוב לטווח ארוך. קל להפנות אצבע מאשימה למנהלים בעלי שכר גבוה והמשקיעים החמדנים על החשיבה שלהם לטווח הקצר, אבל שזה מגיע לעתיד הקולקטיבי שלנו אנחנו לא מצליחים לעמוד באחריות הבסיסית שלנו.

הצעת חוק לבנק תשתית שנכתבה ב-2007, נדחתה בקונגרס בשל מחסור בתמיכה פוליטית. סנטורים זוכים בנקודות פוליטיות זולות על ידי תקיפת ה-NSF ואנחנו האזרחים, מעודדים אותם. הממשלה מקצצת את המימון ליצירת חיסון לאבולה ואז נכנסת לפאניקה כאשר המחלה מתפרצת. וזוהי הדילמה האמיתית של הקפיטליסטים.

הרבה יותר קל לדרוש מיסים נמוכים מאשר לתקן כבישים וגשרים מתפוררים. לצחוק על מדענים אינטלקטואליים והמחקרים הדבילים שלהם מעניק לנו הרגשה טובה, אך הרבה יותר קשה לנסות ולהבין את המשמעות של העבודה שלהם. לחשוב מה המנהיגים הפוליטיים של היום היו עושים מתורת היחסות של אינשטיין היא מחשבה מעוררת חרדה.

האמת היא שנוכל לזכות בעתיד רק אם נשקיע בו. למעשה עלינו להודות למחויבותיה של אמריקה לתשתיות ולמדע לאחר המלחמה, על השגשוג הנוכחי שאנו חיים בו היום. אז אם באמת אכפת לנו מחדשנות, עלינו לא רק לצפות אל פני העתיד בהחלטות הפרטיות שלנו אלא גם בהחלטות הציבוריות.