התיירות הרפואית תעלה לנו בבריאות

1. בקיץ שעבר בילינו כמה ימים מקסימים בדבלין. עיר ירוקה, מאירת פנים למשפחות, עתירת פארקים. הילדים לא דילגו על שום מתקן שעשועים ברחבי העיר, עד שביום השלישי טיפס אחד מבניי על מתקן אחד יותר מדי. הוא נפל מגובה לא מבוטל, ועל אף משטח הדשא הירוק שהשתרע מתחתיו, המפגש בין כף ידו לקרקע הניב חבטה מבשרת רעות.

פקידת הקבלה במלון הסבירה לי שעומדות בפניי שתי אפשרויות: מרפאה ציבורית או מרפאה פרטית. למעשה, היא הבהירה שיש רק אפשרות אחת. "אתה לא באמת רוצה לחכות עכשיו כל הלילה בתור במרפאה הציבורית״, אמרה תוך שהיא מביטה בדאגה בבני הנאנק מכאבים. "ואני מניחה שממילא יש לך ביטוח נסיעות שיכסה את ההוצאה״.

אישרתי שהילד מבוטח. היא הבטיחה שבמרפאה הפרטית נקבל טיפול חמישה כוכבים, הזעיקה מונית, וכעבור חצי שעה בני כבר היה רגוע, מגובס ומוקף בצוות מסור של אחיות זהובות וחייכניות שגרמו לי להצטער על כך שלא אני זה שסדק את שורש כף היד.

האירים הם העם הנחמד בעולם, או לפחות הנחמד מכל העמים שפגשתי עד היום. המזג הנפלא שלהם הוא עניין חיובי לגמרי, עם נקודת תורפה אחת: נהגי המוניות לא מפסיקים לדבר. לפעמים זה מטרד; הפעם זה היה מעניין.

צילום: ingimage/ASAP

מלקולם, הנהג שהחזיר אותנו מהמרפאה, שאל אם אנחנו מרוצים מהטיפול שקיבלנו, ואז פתח את סגור לבו: "אתה מבין שלנו, האנשים שגרים ועובדים כאן, אין סיכוי לקבל טיפול כזה?״, הוא אמר־שאל. "רק עשירים ותיירים עם ביטוח נסיעות יכולים להרשות לעצמם ללכת למרפאה כזו. אם זה היה קורה לבן שלי, היינו יושבים שעות כמו כלבים במסדרון של איזה פאקינג מרפאה״.

לרגע הוא נבהל ממה שעלול היה להתפרש כמו מתקפה על האורח, ומיהר לחדד: "שתבין, אין לי שום טענה אליך. במקומך הייתי עושה בדיוק אותו דבר. אבל יש לי טענה קשה לממשלה שלי, שמאפשרת לרפואה הפרטית לפרוח, ובאותו זמן אנחנו, העם, מקבלים תמורה מחורבנת למסים שאנחנו משלמים״.

באחרונה נזכרתי במלקולם ובמרירות המופגנת שלו כשהתפרסם דבר התוכנית להפוך את ישראל לאימפריה של תיירות רפואית. בין משרד ראש הממשלה למשרד הבריאות כנראה מתעקשים שלא להחמיץ שום רעיון גרוע. בתי החולים שקועים בבור תקציבי, ולוקר־את־ליצמן רוקמים תוכנית שמטרתה לסייע להם להתאזן. האיזון כמובן לא יגיע מתקציב הממשלה – ישראל מתעקשת להישאר עמוק בתחתית מדינות ה־OECD מבחינת ההשתתפות הממשלתית בהוצאות הבריאות – אלא מכיסם של ה״תיירים״ עתירי התחלואים שיזרמו (וכבר זורמים) לכאן מכל העולם.

לרגע זה נשמע כמו רעיון מבריק, עד שלוקחים בחשבון שכל הפסטיבל הבריאותי האוניברסלי הזה יבוא ישירות על חשבונו של החולה הישראלי. ישראל מדורגת עמוק בתחתית ה־OECD מבחינת מספר מיטות לנפש (שתי מיטות לאלף נפשות, לעומת ממוצע של 3.6 לאלף במדינות ה־OECD), מבחינת מספר האחיות (4.8 לאלף נפשות, לעומת 16 בשוויץ וממוצע של 9.3 במדינות ה־OECD), ולעומת זאת מובילה בענק בצפיפות בבתי החולים (98.8% תפוסה של מיטות האשפוז, לעומת 52.8% תפוסה בהולנד וממוצע של 75.8% במדינות ה־OECD).

במילים אחרות, מדינה שמערכת הבריאות שלה מפגינה מדדי שירות של עולם שלישי, מתכוונת להציע את מנעמיה לזרים ולדרדר עוד יותר את מצבם של משלמי המסים המקומיים. הרי כל תייר שמגיע יתפוס מיטה, יעסיק אחות וימשוך את תשומת לבם של הרופאים המותשים. הוא גם תמיד יהיה החולה הכי חשוב במחלקה – משום שהוא החולה שמשלם.

איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בצעד נוסף בתהליך התפרקותה של מדינת ביבי מהאחריות לרווחתם של אזרחיה. בעצם, למה להתלונן? תמיד אפשר לטוס לדבלין, להצטייד בביטוח נסיעות ולקבל טיפול חמישה כוכבים.

2. באחד מערבי החג נזקקתי לשירותיה של מונית כדי להגיע למפגש המשפחתי. אולי משום שאני ממעט לנסוע במוניות, הופתעתי עם הכניסה למונית לגלות שהיא מצוידת בטלוויזיה. למעשה, בשלושה מסכי טלוויזיה: שניים מאחור ואחד מקדימה, בין הנהג לנוסע שלצדו. 

על המסך ריצדה תוכנית אוכל משעממת. הנהג היה בעליל לא מרוצה, והתחיל לדלג בין הערוצים. בשלב הזה הייתי מעט מודאג: האיש הסתכל על המסך הרבה יותר מאשר על הכביש. עד לאותו רגע הנחתי שהטלוויזיה מיועדת להנאת הנוסעים.

לבסוף נחתנו על תוכנית בהגשת גיל חובב שעסקה בפרסי נובל. חובב היה שקוע בהסבר על ההיפוקמפוס – מרכז במוח שממלא תפקיד חשוב באיסוף מידע וזיכרון. הנחתי למילים לזמזם ברקע, עד שלפתע שמעתי את המשפט הבא: "לנהג מונית שצריך לזכור בעל פה שמות של 25 אלף רחובות״, אמר חובב, תוך התעלמות בוטה מהמצאת המכשיר שנקרא ג׳י.פי.אס – "יש היפוקמפוס בגודל כזה״ וכאן הוא סימן בידיו היקף של כדור גדול. "בקיצור״, הוא סיכם את התוכנית בנימה אופטימית. "לעולם אל תזלזלו בנהג המונית שלכם!״

על רקע הדממה המביכה שהשתררה בחלל המונית, חשבתי לעצמי שבפעם הבאה אני אקח אחת צנועה, עם רדיו, כמו פעם. הנהג כנראה לא קרא את מחשבותיי, ולפני שירדתי תחב לידי כרטיס ביקור של התחנה. "חשוב שתדע שכל המוניות אצלנו בסטנדרט הזה״, אמר. "ויש לנו אפילו WI־FI״.

טורים קודמים של הכותב:

יש מספיק מזון – צריך רק לחלק אותו נכון

מישהו עדיין מאמין להבטחות המדינה?

מי יהיו הראשונים שייפגעו במלחמה?