טראמפ הוא רק ההתחלה בתהפוכות שעוברות על מדינות העולם

במשך שני עשורים וחצי, מאז סיום המלחמה הקרה, וביתר שאת מאז 1995, אז הוחלפה מסגרת הסחר שהוקמה עם סיום מלחמת העולם השנייה (גאט"ט) בארגון הסחר העולמי (WTO), הפכו הסכמים אזוריים וגלובליים להסדרת סחר ותחומים אחרים בכלכלה, בביטחון ובחברה לצו השעה. מאות רבות של הסכמים כאלו כבר אושרו בכל היבשות, כשכל מדינה חברה בכמה הסכמים, שלעתים משלימים ולעתים סותרים האחד את השני. ההסכמים האלו כוללים מטבעם הסרה הדדית של מכסים בתחומים מוגדרים, והזרמה קלה יותר של סחורות בין המדינות החברות. היצרנים בכל מדינה מקבלים הסכמים כאלו בחשש רב בדרך כלל. לא פעם ולא פעמיים השתמשו מנהיגים בהסכמים כאלו כאמצעי לחץ על ועדים מקומיים וכדי לחולל רפורמות מקומיות באמצעות לחץ בינלאומי.

הכתבה מופיעה בגיליון נובמבר של פורבס ישראל

לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק

חברותה של ארה"ב בהסכמים כאלו היא כבדת משקל במיוחד, מתוקף מעמדה ככלכלה הגדולה בעולם. באמצע שנות ה־90 הוקם אזור הסחר של צפון אמריקה (נאפט"א) עם קנדה ומקסיקו. מאז חתמו בוושינגטון על הסכמים עם שורה של מדינות נוספות, הציעו מסגרת סחר לכל מדינות אמריקה, ותכננו מסגרת אטלנטית משותפת עם האיחוד האירופי. מן העבר השני, מנהלת ארה"ב משא ומתן על הסכם סחר במרחב הפסיפי בין 12 מדינות ובראשן יפן ואוסטרליה. זוהי מסגרת ה־Trans-Pacific Partnership) TPP) שהוזכרה בקמפיין הבחירות פעמים רבות, והיא אמורה היתה להיות אבן יסוד בהתמודדות האמריקאית עם הדומיננטיות הכלכלית של סין במזרח אסיה.

טראמפ הביע בקמפיין התנגדות נחרצת ליוזמה והזהיר כי היא "תאנוס את המדינה שלנו… זו מילה קשה אבל זה נכון". הנשיא הנבחר הזהיר כי חתימה על הסכם תביא לפגיעה קשה בענפי הייצור בארה"ב, כשתחשוף אותם לתחרות עם מדינות מזרח אסיה. הציבור בארה"ב, כמו הציבור הבריטי לפניו, חושש מהשפעות הסכמים כאלה, ולא נראה שתומכי הגלובליזציה הצליחו להרגיע את החששות האלו.

סוף החופש?

הסחר החופשי, שקיבל כאמור תנופה דרמטית עם סיום המלחמה הקרה ואווירת "סוף המלחמות הגדולות" באמצע שנות ה־90, עומד, ככל הנראה, לפני השנים הקשות ביותר שלו. ההיגיון שדחף קדימה את הליברליזציה, בדמות שאיפה למחירים נמוכים ומבחר גדול לכל הצרכנים, מאותגר על ידי הפגיעה המתמשכת ביצרנים בכל מדינה.

טראמפ הבטיח לסגת מה־TPP וליצור מודל חדש שיעודד חברות אמריקאיות להחזיר את הייצור מאסיה לארה"ב. אם המעצמה הגדולה בעולם תעשה זאת, זו עשויה להיות מכה אנושה למשטר הסחר העולמי הנוכחי, ולא רק לו – חלק גדול מההסכמים שנחתמו נועדו, מעבר לרווח הכלכלי הישיר, ליצור מערכת של קשרי גומלין ותלות הדדית, שתפחית את הסיכוי להתנגשויות אלימות בין המדינות ותיצור מארג אינטרסים הדדיים לשמירה על יציבות. בשנים הקרובות נצטרך לראות מה יהיו ההשלכות לפגיעה במארג הזה.

בעידן הטרור והגירת המיליונים, הרוב נוטה לחבק את הזהות הלאומית | צילום: fotolia

מתוצאות הבחירות בארה"ב, וגם מתוצאות משאל העם בבריטניה, עולה כי קו השבר החדש אינו חופף לחלוקת הימין־שמאל או הליברלים־שמרנים הקלאסית. במילים אחרות – התסכול מהמצב הקיים מוצא מספיק תומכים בשני הצדדים של המפה הפוליטית. פירושו של דבר שבלי פתרון אמיתי לתסכולים האלו, נהיה עדים להמשך התופעה הזו גם במקומות אחרים.

סומכים על השכנים

השילוב בין התסכול הזה לחולשה האמריקאית והתפוררותו של האיחוד האירופי, מובילים מנהיגים ואזרחים במדינות שונות לבחור במדיניות שמסתמכת יותר על הכוחות החזקים בסביבתם, ופחות על המעצמות המערביות שיושיטו יד בעת צרה.

בפיליפינים, נבחר לפני כמה חודשים רודריגו דוטרטה, שזכה לכינוי "דונלד טראמפ הפיליפיני" בעקבות הקמפיין הפופוליסטי שניהל והתבטאויות שנויות במחלוקת בנושאי הטרדות מיניות. דוטרטה תקף בגסות את אובמה וביצע פניה חדה במדיניות החוץ של מדינתו, בת ברית היסטורית של ארה"ב, כשכרת ברית אסטרטגית עם סין והבטיח לפנות גם לרוסיה.

בבולגריה, המדינה הענייה ביותר באיחוד האירופי, ניצח מועמד לא ממסדי מוקדם יותר החודש – רומן ראדב. ראדב, מפקד חיל האוויר הבולגרי, נבחר לנשיאות המדינה, והוא ייכנס לתפקידו יומיים אחרי טראמפ, ב־22 בינואר. הוא ניהל קמפיין עצמאי שנתמך על ידי המפלגה הסוציאליסטית, והבטיח לחתור ליחסים טובים יותר עם רוסיה – יחסים שנפגעו לפני שנתיים, בדצמבר 2014, אז בעקבות לחץ של האיחוד האירופי, נסוגה בולגריה מהסכמתה לארח חלק מצינורות הגז שתכננו הרוסים במסגרת פרויקט "הזרם הדרומי". בעקבות זאת הוקפא הפרויקט. אלא שהאיחוד של 2016 הוא לא האיחוד של 2014, וזרם המהגרים הבלתי פוסק מטריד את כל מדינות האיחוד ובוודאי את בולגריה הענייה. בימים שבהם יתרונות האיחוד האירופי אינם ברורים מאליהם, ארה"ב של אובמה ממעטת להתערב וארה"ב של טראמפ טרם התגבשה סופית, כל מדינה היא ברשות עצמה. הפשרת היחסים בין בולגריה לרוסיה היא צו השעה.

במולדובה, כמו בבולגריה, נבחר נשיא חדש מוקדם יותר החודש – איגור דודון מהמפלגה הסוציאליסטית, בבחירות כלליות ראשונות לנשיאות זה 20 שנה. מולדובה היא אחת הרפובליקות הסובייטיות לשעבר הקרובות ביותר לרוסיה, והיא מיטלטלת זה שנים בין מוסקבה לבריסל. בסוף 2014, חתמה מולדובה על הסכם לשדרוג היחסים עם האיחוד, אך כמעט באותו הזמן המפלגה הסוציאליסטית גברה על המפלגה הפרו־אירופית בבחירות לפרלמנט. מאז, המתיחות בין הצדדים גבוהה "בעידוד" קבוע של הקרמלין, כמובן. כעת, עם בחירת נשיא פרו־רוסי ראשון זה שנים ולקראת בחירות כלליות חדשות בשנה הבאה, גם מולדובה מעדיפה את חיקה החם של המעצמה השכנה, על פני עתיד לוט בערפל עם האיחוד האירופי ותמיכה אמריקאית.

המדינות הבאות, שבהן עשוי לקבל ביטוי גל המחאה החדש, הן איטליה, שתלך למשאל עם ב־4 בדצמבר; הולנד, שתלך לבחירות במרץ ועשויה לקבל כמפלגת שלטון את מפלגת החירות של חרט וילדרס, המתנגדת להגירה ולאיסלאמיזציה של אירופה; וצרפת, שם עשויה באפריל מארי לה־פן לנצל חולשה של המועמדים האחרים ולאיים על הנשיאות. אם טראמפ יכול לעשות את זה בוושינגטון, למה שלה־פן לא תעשה זאת בפריז? ומה יהיו ההשלכות של הצלחה כזו על צרפת, קולטת המהגרים מספר אחת באיחוד? מה יהיו ההשלכות על דמותו של האיחוד האירופי כולו?

הכתבה מופיעה בגיליון נובמבר של פורבס ישראל