יזמים – תלמדו לקח מסנאפצ'אט: הרעיון שלכם לבדו לא שווה אגורה

טענה זו מומחשת היטב בסיפור התביעה של סנאפצ'אט. במרכזה של התביעה הזו ניצב רעיון – רעיון שלטענת ממייסדי החברה רג'י בראון נגנב ממנו על ידי שותפיו. 

על פי כתב התביעה, באביב 2011, צץ במוחו של רג'י בראון, סטודנט בסטנפורד, הרעיון לסנאפצ'אט, אפליקציה ניידת המאפשרת למשתמשים לשלוח תמונות שנעלמות כמה רגעים לאחר שצפו בהם לראשונה. הוא פנה לחברו ושותפו במעונות בסטנפורד, איוון שפיגל, כיום מנכ"ל סנאפצ'אט. שפיגל הכריז שמדובר ב"רעיון של מיליון דולר". הם גייסו את בוגר האוניברסיטה הטרי, בובי מרפי, לתפקיד מנהל טכנולוגי ראשי, והשלושה החליטו לחלק את העסק שווה בשווה ביניהם.
 
בתביעה נטען כי בראון עבד על שיווק ומיתוג. הוא כנראה היה זה שהגה את הלוגו של רוח הרפאים של סנאפצ'אט, והנחה את שפיגל כשיצר זאת על תוכנת אינדיזיין של אדובי. לטענת בראון הוא היה זה שחיבר את רשימת השאלות הנפוצות ואת תנאי השימוש וניהל את הפרופילים של החברה במדיה החברתית. הוא גם בילה את הקיץ יחד עם שפיגל ומרפי בעבודה על האפליקציה בבית אביו של שפיגל בלוס אנג'לס.

צילום: מתוך האתר של סנאפצ'אט

לאחר שבראון חזר הביתה כדי לבקר את משפחתו בדרום קרולינה באוגוסט 2011, היה בינו לבין שפיגל "ויכוח טלפוני". (לפי דיווחיהם של כתב "טק קראנץ'" ושל חברם לכיתה בילי גלאגר, הוויכוח נסב על הגשת בקשה לפטנט). בעקבות השיחה הדיחו מרפי ושפיגל במפתיע את בראון מהחברה, החליפו את סיסמאות הניהול וניתקו קשר. עכשיו הוא תובע פיצויים. 

ישנה דעה מקובלת בארה"ב, שלפיה חברות נבנות על רעיונות; שהקרדיט על כל עסק צעיר וחדשני צריך ללכת לאיש שהצית את הניצוץ. סיפורים על מייסדים כוללים לעיתים קרובות את רגעי ההתגלות הללו, שבהם המייסד ניצב מול חיסרון בולט לעין, וממציא רעיון כדי לתקן זאת. ובאותו רגע, כך לפי הסיפורים, נולדה החברה.

היכולת לזהות חסרונות ואופנות, ואז להפוך אותם לרעיונות עסקיים הניתנים ליישום, היא מיומנות רבת תועלת. אבל היא אינה דומה כלל לבניית חברה. לשם כך יש להפוך את הרעיון למוצר – משימה קשה יותר ממה שזה נשמע. ואז מוטל עליכם למצוא אנשים שישתמשו במוצר (ואולי אפילו ישלמו עליו).

יש לצפות ששתי המשימות הללו יארכו חודשים, או סביר יותר – שנים. במהלך הזמן הזה עליכם לספק השראה לאנשים שעובדים קשה מדי ומשתכרים מעט מדי, כדי שיוכלו לשאת את ההשפלות הרבות הכרוכות בחיי סטארט אפ. ורוב הסיכויים שתיכשלו והשנים הללו, שבהן הקרבתם את ההכנסות שלכם וביליתם לילות ללא שינה, לא יניבו תמורה עבורכם או עבור השותפים שלכם.

מזכיר את הסיפור הזה? דמותו של מרק צוקרברג בסרט "הרשת החברתית"

אם התיאור המובא בתביעה של בראון הוא נכון, הגיוני שהוא יזכה בפיצוי כלשהו, בהתחשב בחודשי העבודה שלו בשלבים המוקדמים והמסוכנים יותר של העסק. במשך חודשים הוא לכאורה זוהה כמייסד בעל אחזקה בחברה. הוא תרם מה שיכול היה מעבר לרעיון עצמו. לאחר מכן הוא נותק מהחברה ללא אומר ודברים, ללא פיצוי. בדרך כלל זה אסור מבחינה חוקית. 

גם זאת, בעוד שסיקור התקשורתי של התביעה נוטה להתמקד על הרעיון שתרם בראון לחברה, רגע ה"אאוריקה!" שלו, מתברר כי למרות שעבור שעות העבודה שתרם לחברה הוא אכן זכאי לתשלום על פי חוק, הרי שלא כך הדבר כשמדובר ברעיון שלו.  

ניקח את התסריט של "הרשת החברתית" כדוגמה נגדית. צוקרברג חד וחלק גנב את הרעיון לפייסבוק מהאחים ווינקלבוס, ולאחר מכן בנה חברה נפרדת בלעדיהם. האם האחים זכאים ל-65 מיליון דולר על הרעיון שלהם לחבר אונליין בין הסטודנטים של הרווארד? לא. האם הם יכלו להקים את פייסבוק אפילו לכדי צללית דהויה של מה שהיא כיום? אין סיכוי. אף אחד לא חש אהדה כלפי ה"ווינקלבוסים", שזכו בפשרה בסכום מוגזם על חשבון העבודה הקשה ונטילת הסיכונים של מישהו אחר.

אם מייסדי סנאפצ'אט עשו לבראון מה שצוקרברג עשה לווינקלבוסים, הייתי טוען בצורה דומה שלבראון לא מגיע דבר. רק העבודה שלו מצדיקה פיצוי כלשהו.

רעיונות לא שווים כלום ללא פעולה. הם כל כך חסרי ערך עד שסת' גודין העלה בשמחה 999 מהם לאתר שלו, כדי להבהיר את הנקודה. "הרעיונות שווים תריסר בפרוטה. הכסף נמצא בהוצאה שלהם לפועל", כך כתוב בפוסט שמתלווה לרעיונות.

היאחזות ברעיונות גנובים לא תשיג לך אהדה מכותב שורות אלה. עסקים אינם מרוץ חשיבה. זהו מרוץ של בניית מוצרים ורכישת לקוחות. אם אתה לא מסוגל לכך, תשיג לך עורך דין טוב.