כך התגלגל תפוח האדמה הליברמני הלוהט

כן, הייתה כאן סחבת לא מתקבלת על הדעת, אומר היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, אי אפשר לברוח מזה ואי אפשר להכחיש את זה. סליחה ומחילה. זוהי השורה התחתונה. האחריות עלי. אני מקבל את ההחלטות ואני לוקח את האחריות במלואה. בלי אולי ובלי אבל. האחריות מתחילה ונגמרת כאן, על השולחן הזה. כשהוא אומר את הדברים, בדיונים פנימיים, הוא מצביע על שולחן העבודה שלו. הוא היועץ. הוא חוטף את הביקורת.

אבל, וכאן מגיע אבל גדול, לוינשטיין תיאוריה סדורה ומלומדת על מה שהיה לנו כאן. הסיבה והמסובב. ההחלטה ונסיבותיה. על כך בהמשך. קודם כל, שורה תחתונה: תיק אביגדור ליברמן נסגר. תם ונשלם. היה כלא היה. שש שנים של חקירה ובדיקה, שלוש שנים ראשונות במשטרה ושלוש שנים נוספות בפרקליטות, נגנזות עם כמעט לא כלום.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

התיק הגדול, עם החברות שליברמן הקים בישראל ובקפריסין, עם המכירה של החברות שנחשדה כפיקטיבית, עם המשך התנהלות החברות תחת בתו של ליברמן, מיכל ליברמן-גילון, ועוזרו הצמוד, שרון שלום, שנחשדה כפיקטיבית – הכל נגמר.

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין. לוקח את האחריות עליו | צילום: רויטרס

עסק הביש בבלארוס

ועדיין, נשאר משהו. אוד מוצל מאש. פרשת השגריר. הנה תקציר הפרשה: בעיצומן של החקירות נגדו נסע ליברמן לביקור בבלארוס. השגריר שם, זאב בן-אריה, לקח אותו לחדר ונתן לו מעטפה חומה, בתוכה פתק ועליו תכולת חיקור דין שעשתה המשטרה בעניין ליברמן במדינה. ליברמן פתח את המעטפה, קרא את הפתק, גער בשגריר, קרע את הפתק לחתיכות, זרק אותו לאסלה והוריד את המים. על העובדות הללו אין חולק. ליברמן לא דיווח לאיש על הפרשה.

לימים, חזר השגריר ארצה לאחר סיום תפקידו, מונה ליועץ המדיני של ליברמן ואחר כך התמודד לתפקיד נוסף של שגריר. התמודד, ונבחר. בראש הוועדה שבחרה בו עמד סגנו של ליברמן, דני איילון. האם דיבר ליברמן עם איילון? ליברמן עצמו אמר במשטרה שאינו זוכר. איילון אמר בראיון עיתונאי שאינו זוכר. אחר כך עמד ליברמן עצמו בראש ועדת המינויים העליונה שאישרה את מינויו של בן-אריה. ואחר כך הממשלה אישרה את המינוי. ובכל הזמן הזה, ליברמן לא אמר לאף אחד שום דבר.

מה הבעיה כאן? מצד אחד, אומר וינשטיין, ליברמן לא יזם את האירוע, זה נפל עליו משמיים. הוא קרע את המסמך ולא השתמש בו, הוא גער בשגריר. יכול להיות שיש כאן חולשת אנוש, העובדה שזה חוצה את הרף הפלילי היא גבולית. מצד שני, אומר אותו וינשטיין, זוהי בעיה של נורמה. נורמה בלתי ראויה לבעליה. מעשהו של השגריר בן-אריה הופך אותו, על פי וינשטיין, לכזה שאינו ראוי להתמנות לשגריר ולכן היה צריך ליברמן לדווח על כך ולא היה צריך לתת יד למינויו הנוסף. 

אני צריך לקבוע את נורמות ההתנהגות של שרי ממשלת ישראל, אומר וינשטיין, ואם אני נותן לליברמן הנחה במקרה הזה, כאילו הורדתי את הרף בשביל כולם. אני לא מוכן שהשרים ינהגו בדרך כזו. ולכן החלטתי להגיש את כתב האישום.

ליברמן. האירוע נפל עליו מהשמיים | צילום: רויטרס

מה ליברמן אומר? אותו דבר, רק הפוך: השגריר לא קודם בתקופתי סנטימטר אחד, אומר שר החוץ למקורביו, הוא היה שגריר לפני, ומונה לשגריר באותה רמה אחרי. כשראיתי את הפתק קרעתי אותו לגזרים וגערתי בו. כן, האיש עשה מעשה אדיוטי לחלוטין.

מצד שני, גם אם כל זה היה קורה מחדש, לא הייתי משנה את התנהגותי. מדובר באיש רב זכויות (בן-אריה), פעיל עלייה שנאבק נגד המשטר ועלה מרוסיה, עשה קריירה מרשימה בארץ, היה עיתונאי בולט במגזר הרוסי, קריירה לא רעה בכלל במשרד החוץ.

לא צריך להפיל אותו על מעידה חד פעמית, על עניין שבהיסח הדעת. ואני, אחרי שאני נחקר 16 שנה בעניינים שונים ומשונים, אומר ליברמן, בסוף יפילו אותי על אי דיווח? אחרי עינוי הדין המתמשך מעל עשור, אחרי שאני מסתובב כל כך הרבה שנים עם צל כבד של חקירות מעליי, בסוף מה שנשאר זה העניין הפעוט הזה ועל זה מתחשבנים איתי?

לשני הצדדים יש כאן קייס. לוינשטיין, וגם לליברמן. לזכותו של איווט ייאמר שחוות הדעת המשפטיות שהושמעו בפומבי תומכות בדעתו. גם פרשנים ביקורתיים בדרך כלל שתומכים בהגשת כתב אישום נגד ליברמן, התבטאו בסגנון דומה. 

פרקליטו של ליברמן

נחזור לפרשה העיקרית: החקירה החלה ב-2006. ב-2009 העבירה המשטרה את התיק לפרקליטות עם המלצות להגיש כתב אישום בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים. וינשטיין מודה ששלוש שנות חקירה זה הרבה זמן, אבל מציין שיש למשטרה כאן נסיבות מקלות: 11 חיקורי דין בשמונה ארצות, עשרות אלפי מסמכים, עשרות עדים, ארצות קשות לחיקור.

בחלק מהמקומות לא התקבלו תשובות עד עכשיו. לטביה, מולדובה, בלרוס, קפריסין וכאלה.
המחלקה הכלכלית בפרקליטות הורידה את המלצת המשטרה מכתב אישום באשמת שוחד, לכתב אישום מקל יותר. השוחד נמחק. מזוז קיבל את חוות הדעת הזו, הסופית, של המחלקה הכלכלית, ב-2009, חודשים ספורים לפני סיום תפקידו. מזוז רצה לגמור עניין לפני שהוא גומר תפקיד. לסיים את תיק ליברמן. הוא אמר לוינשטיין שהצטער מאוד על שלא הצליח. כמה שרציתי, לא יצא, אמר. מצטער.

תפוח האדמה הליברמני הלוהט נותר מתקתק על השולחן. וינשטיין נכנס לתפקיד והחל לקיים דיונים. בכל דיון על תיק ליברמן, בסביבות 20 משתתפים. תחנת רכבת. כל רגע משהו קורה, מישהו נכנס, מישהו יוצא, מתקשר ראש הממשלה בעניין דחוף, מתקשר שר הביטחון, מתקשר שר המשפטים, אי אפשר לעבוד ככה.

ויינשטיין (משמאל) עם ראש הממשלה נתניהו. כל רגע משהו קורה | צילום: רויטרס

וינשטיין למד את התיק, אבל לא הצליח להתקדם. העסק קירטע. הוא החליט לשנות את מודל העבודה. הוא כינס את כל בכירי הפרקליטות בבתי מלון ביד השמונה, שם התקיימו דיונים רבים. גם במלון "עץ הזית" בירושלים. מה היתרון של בתי מלון? אין הפרעות. אין טלפונים, אין כניסות ויציאות, האנשים מרוכזים והעסק מתקדם באמת.

וינשטיין הרחיב את הפורום. הוא התפלא איך יכול להיות שמנהלת המחלקה הפלילית אפרת ברזילי לא משתתפת, וצירף אותה. כנ"ל לגבי המשנה שלו דאז, שי ניצן (אדם שוינשטיין מעריך במיוחד). והוא הביא גם את יוסי קורצברג, ממחוז תל אביב.

בניגוד לפרסומים, קורצברג לא קיבל תפקיד של "איפכא מסתברא", כלומר מי שאמור להביא את הדעה ההפוכה (שצריך לסגור את תיק ליברמן). קורצברג קיבל מוינשטיין משימה פשוטה: אתה הפרקליט של ליברמן. אני רוצה שתעלה במהלך הדיונים את כל הטענות שפרקליטי ליברמן צפויים לעלות במשפט. שלא תהיה טענה אחת שתחסר אצלך. אני רוצה שנהיה מוכנים לכל אפשרות ולכל טענה. שלא נופתע. כך היה.

דבר ראשון, וינשטיין הקים לתחייה מחדש את טענת השוחד. מדוע לא לקבל את המלצת המשטרה המקורית, שאל. מבחינתו, זה לא היה מובן מאליו. הוא סבר שעבירת השוחד יכולה להתגבש בתיק. על פי החוק, מי שקיבל שוחד הוא עובד ציבור ש"לוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו". המילה "בעד" היא מילת המפתח כאן. 

אחרי שני דיונים מרתוניים ביד השמונה, השתכנע וינשטיין שאין שוחד. הדיונים נמשכו לאורך כל שנת 2010. בתחילת 2011 התגבשה ההחלטה הסופית: יש סיכוי סביר להרשעה ולכן יש להגיש נגד ליברמן כתב אישום בעבירות הקלות יותר בכפוף לשימוע. ההחלטה הזו התקבלה פה אחד.

אפקט אולמרט

ליברמן זומן לשימוע באפריל 2011. כאן נכנסו לפעולה פרקליטיו. הם ביקשו זמן. אתם יושבים על התיק חמש שנים, אמרו, גם לנו מגיע זמן להתכונן. קיבלו יותר מחצי שנה. בתחילת 2012 נערך השימוע. שלוש ישיבות שימוע, יותר נכון. כל אחת 3 שעות. בסיומן, ביקשו פרקליטי ליברמן להעביר חומרים כתובים. העבירו. מאות עמודים צפופים. במאי הסתיים, סוף סוף, השימוע.

בשלב זה, החל וינשטיין בישיבות הסיכום לקראת קבלת ההחלטה הסופית. בשימוע הוצגו לו דברים שלא ידע. הבסיס העובדתי עליו ישב התיק עורער. ואז קרה עוד משהו: אולמרט זוכה זיכוי גורף משלוש העבירות הקשות בהן הואשם (הורשע בעבירה קלה). הזיכוי טלטל את הפרקליטות. הטלטלה לא פסחה על לשכת היועץ. וינשטיין ביקש מהמחלקה הכלכלית חוות דעת נוספת, שתדון בהשפעה של פסק דין אולמרט על מקרה ליברמן. אחרי קבלת חוות הדעת, חודשו הדיונים. בסיומם, נפלה ההחלטה: אין סיכוי סביר להרשעה, לפיכך לא יוגש כתב אישום בפרשה המרכזית.

רוב גדול של הפרקליטים המעורבים תמך בהחלטה הזו. 4 התנגדו לה: פרקליט המדינה משה לדור, מנהלת המחלקה הכלכלית אביה אלף, רז נזרי ויהודה שפר. צריך להדגיש: ההחלטה לא נופלת בהצבעה. המחליט הוא היועץ המשפטי לממשלה. אבל הוא עושה את זה בהתחשב בדיונים ותוצאותיהם. לכאורה, יכול היועץ לקבל החלטה נגד כולם. במציאות, אין סיכוי גדול שזה יקרה.

אולמרט (מימין). זיכויו טלטל את הפרקליטות | צילום: רויטרס

עם לדור ניהל וינשטיין לא מעט שיחות בנושא. פרקליט המדינה הסכים שהתיק גבולי מאוד, אבל חשב שצריך להביא אותו למבחן בית המשפט. באחת ההזדמנויות אמר לדור לוינשטיין שהוא שוקל לבטל את דעת המיעוט שלו ולהתיישר עם דעת הרוב, אבל בסוף הודיע שהוא מעדיף ללכת עם "צו מצפונו". וינשטיין קיבל את זה בהבנה. בבקשה, אמר ללדור, אתה זכאי לדעתך. 

בדיונים הפנימיים אמר וינשטיין שהוא שלם עם החלטתו. האחריות שלי, הודיע, ואין לי כוונה לגלגל תיקים גבוליים לחצרו של בית המשפט. אני יודע, יש כאלה שסבורים שזה התפקיד של השופטים, בשביל זה הם מקבלים משכורת, אך אני איני סבור כך. זה הפתרון הקל. תפקיד התביעה הוא להגיש לבית המשפט תיקים בהם יש סיכוי סביר להרשעה. במקרה שלפנינו אין סיכוי סביר. אם רב הסיכוי לזיכוי מהסיכוי להרשעה, התיק לא יוגש. נקודה. אני מאמין, הוסיף וינשטיין, שהמלחמה בשחיתות לא תיבנה מזיכויים. צריך להמשיך את המלחמה בשחיתות ואסור להרפות, אבל יש דרכים מועילות יותר לעשות את זה מאשר לצבור זיכויים.

מאזניו של וינשטיין לא נעלמו הצהרותיו הלוחמניות של אהוד אולמרט על רדיפה, כביכול, שרודפת אותו הפרקליטות. וינשטיין היה פרקליטו של אולמרט. הוא מחבב את אולמרט. הוא מנוע מלהתערב בענייניו של אולמרט. אבל הוא חושב שצעקות על רדיפה מיותרות, לא מועילות ומופרכות. זו יכולה להיות שגיאה, זו יכולה להיות אי הבנה או חוסר מקצועיות, אבל זו אינה רדיפה. על פי וינשטיין. בכל הקריירה שלי כפרקליט, אומר וינשטיין, מעולם לא השתמשתי בטיעון הרדיפה. אין בו צורך.

מרוב עצים, אין יער

היועץ המשפטי לממשלה יוצא מתיק ליברמן מתוסכל. לטעמי, הוא קיבל את ההחלטה המתחייבת, אבל קיבל אותה באיחור כבד. חוץ מזה, הוא מודע לכך שזה לא מקרה של חף מפשע שניצל מהרשעה מיותרת. הוא יודע שהתנהלותו של ליברמן נגועה בחשדות כבדים.

הוא לא נכנס לפרשה הזו נקי ובר לבב, ולא יוצא ממנה כזה, אומר וינשטיין, אבל המשפט עוסק בעובדות וראיות, ולא ברגש. העובדות והראיות לא היו מספיקות, והעדים התפוגגו. יש חששות כבדים שליברמן עשה מעשים לא ראויים, אבל אין להם הוכחות. לא חשפנו את האמת, אומר וינשטיין, אבל כאלה הם החיים, לא תמיד אפשר להגיע לחקר האמת וצריך להשלים עם זה.

כשהוא מציג את פרטי התיק, אחד לאחד, ומפרט איך נחלשו העדים עם הזמן, כולל הראיות שמשחקות לטובת ליברמן (ויש רבות כאלה), כולל הניסיון של הרגע האחרון לבצע חיקור דין אחד נוסף בקפריסין (העדה חזרה בה לחלוטין ונמחקה מסד"כ העדים), הוא משכנע את שומעיו, וגם את עצמו, שלא הייתה לו ברירה. זו התוצאה, אומר היועץ המשפטי לממשלה, ואני אחראי עליה.

סגירת התיק נגדו היא המורשת של ויינשטיין. ליברמן | צילום: רויטרס

הוא כבר חצה את מחצית הקדנציה שלו. הביקורת שמוטחת בו קשה ונוקבת, חלק ממנה הוא הרוויח ביושר. הבעיה של וינשטיין היא אופיו הנוח ומזגו הטוב. הוא לא איש מדון, הוא איש יסודי עד אימה, הוא ישר כסרגל ומשקיע בתפקיד 20 שעות ביממה. אבל מרוב עצים, אין לו יער.

לא נותר לו זמן רב להוכיח את עצמו ולהשאיר מורשת. נכון לעכשיו, המורשת שלו היא סגירת תיק ליברמן. לא עם זה יגיע להיכל התהילה. וינשטיין הגיע לתפקיד עם מזג סנגוריאלי, וזה לא שלילי בהכרח, בתנאי שנמצאים האיזונים הראויים. מה שעשו שם מזוז ולדור היה הרסני בהרבה.

צימאון דם ומירוץ מטורף לכתבי אישום בכל מחיר, יכול לגרום נזק כבד יותר (בעצם כבר גרם). הבעיה היא שעם כל הכבוד למזג סנגוריאלי, אסור שהוא יהפוך לחזות הכל. וינשטיין צריך עוד להוכיח שהוא בעל הבית. הוא צריך להשאיר חותם. כוונותיו טובות, אבל עם כוונות טובות, בתפקיד שלו, קשה להגיע רחוק. הוא יצטרך משהו יותר משכנע.