לאכול בין הטיפות: ביקורת מסעדות תל אביבית חורפית

בחרנו להתחיל במנזר, בר תל אביבי ותיק השוכן בפסגת שוק הכרמל. מזג האוויר הרטוב הציע בשלב זה חניה מרובה עד כדי חשד. ניצלנו את השעה המוקדמת) Happy Hour בין עשר בבוקר לשמונה בערב) ופתחנו בבירה צ'כית צוננת וכמה כוסיות קוניאק ותה. כן, גם קצת תה בערב קר. הצצה בתפריט, שמשתנה כמעט מדי יום, לא הצליחה לגרות את בלוטות הטעם ולכן החלטנו להמשיך ליעד הבא.

יצאנו לכיוון הבית התאילנדי, בנקר. שש בערב ועכשיו כבר גשום. במילים אחרות: יש סיכוי טוב למצוא מקום על הבר, לאכול מרק טום יאם חריף וחם ומנת ירק קסומה ברוטב שעועית. אבל אחרי שלושה סיבובים, אפס עבירות תנועה ופחות מאפס חניה, אנחנו מוותרים ומתכננים את הצעד הבא. ממשיכים עם הרכב על בן יהודה לכיוון צפון. כאן העיר כבר הופכת עמוסה. הגשם מתחזק, אבל לפחות יש חניה. נלך ל-FU, החלטנו. אומרים שהסושי שם טוב.

המנזר. Happy Hour, קונייק ותה. מה צריך יותר?

מטרים ספורים לפני בן גוריון נזכרנו ב- Mex&Co, דיינר מקסיקני חדש שנפתח לא מזמן. עצרנו את הרכב בחריקת בלמים, הדלקנו אורות מהבהבים והרמנו מכסה מנוע. במילים אחרות: הרכב בטוח מגורר ומפקח. בפנים מצאנו שף מרוגש מהפתיחה וצוות אדיב כמו בגלריה יוקרתית בניו יורק שיש לו די זמן וסבלנות להסביר את מקורן של המילים המקסיקניות החדשות. וטוב שכך, כי התפריט המורכב מזכיר טופס טיולים בבקו"ם משולב במסמכים רפואיים בלטינית.

בין כל המילים והטבלאות מצאנו כוס בירה קטנה בעשרה שקלים וקפריאניה קפואה ב-15שקל. לאחר שאלה הונחו לפנינו, ביקשנו מהמלצר את המנה כי טובה שלהם, ורצוי שתהיה חריפה, הכי חריפה. קיבלנו טורטייה (בוריטו) דביקה וטעימה עמוסה באורז פיקנטי חמצמץ (חלפיניו, ליים, שום), תבשיל בשר בקר ונקניקיות צ'וריסוס בגוון מעושן (קארנה קון צ'וריסו) מחית אבוקדו (גוואקמולי) רוטב חריף (מולה רוחה) ומגוון ירקות (חסה, צנונית סלרי). שונה, נחמד וטעים. נקווה שיצליחו לשמור על הרמה, בתמחור שכזה (29 שקל למנה) קשה להאמין שתהיה להם הסבלנות. אגב, גל הצמחו-טבעוני לא פסח על המקום: ספרנו לא פחות מעשר אפשרויות מתאימות עבור הכת הירוקה.

אנחנו אמנם כבר די שבעים, אבל לא זה מה שיעצור אותנו: אנחנו מממשיכים במסע לכיוון בר ותיק נוסף – ברבוניה. לפנינו, בצד הדרך, מתגלה רכב נוסף עם אורות מהבהבים ומכסה מנוע פתוח. גם הבעלים שלו, סביר להניח, לא נתקע בסערה אלא קפץ לעצירה לטובת כוסית נדיבה בבר, מלווה בדגיגים מטוגנים וטחינה. מאוחר יותר העשן בבר והטיגון במטבח הצמוד ישלחו אותו להרים מכסה מנוע מול המכבסה הקרובה. כמעט הגענו. חלפנו על הפיצרייה של מנו שטרום בפינת נורדאו. טעים, מזמין, אבל איפה לעזאזל חונים כאן? אין מקום לכדור פלאפל.

ה-Fu. השירות טוב, האוכל הרבה פחות | צילום: אתר המסעדה

בדיזנגוף בואכם ירמיהו הצצנו למסעדת לובי החדשה. בלובי, לצד קוקטיילים בינוניים (המלצרית הבטיחה בהתנשאות שהגענו לארץ הקוקטייל) מנות סבירות, שכולן מלוות בבלבול מוח פלצני כמו צ'יפס שטוגן בחלב אמו, "אפר קרישה שילווה את המנה" ועל מח עצם שהוא לא מח עצם כי אין שם מח ואין שם עצם. בשורה התחתונה, תחכום מולקולרי מעייף ומוגזם ומחסור בקו שיקשר בין המנות. למעשה, התפריט מזכיר פיצרייה שמוכרת גם המבורגר ומלאווח. יש כאן גם אוכל ספרדי, גם איטלקי, גם ים תיכוני וגם צרפתי. בפייסבוק כתוב שמדובר באוכל בינלאומי, אולי בכלל התכוונו לילדותי.

ב-Fu, בניגוד גמור לאמור ב- TripAdvisor, השירות היה טוב האוכל הרבה פחות. גם הסאקה החם ביום כל כך קר לא גרם לסושי (קראנצ' רול 37 שקל וסאקורה רול 35 שקל) להראות פחות מרושל, Moon הוותיקה בבוגרשוב מציעה סושי דומה ברמתו (הבינונית) בפחות טקס וחשיבות עצמית. נודה, המנות הראשונות בחירתו של הברמן (פופקורן שרימפס הנדוש 32 שקל ומקסיקן טונה היותר ים תיכונית ממקסיקנית 49 שקל) היו פחות גרועות אבל מנות ראשונות טובות יש בהרבה מקומות.

הגשם התחזק והתחיל לרדת ברד, ברדיו אמרו לא להגיע לירושלים, מזל כי ממש אבל ממש היינו בכיוון. מחר נכין חמין, כי חייבים להתנחם. בפעם הבאה נחפש שווארמה אכילה, אומרים שיש כזאת, אז אומרים!