לא מפחדים: מדוע מדיניות ההרתעה פשטה את הרגל?

הרתעה היא אחד מהרעיונות המסדרים המרכזיים של האסטרטגיה האמריקאית הנוכחית, כמו גם זו הישראלית. בצורתה הפשוטה ביותר, משמעותה של הרתעה היא הורדת הרצון לפעילות אגרסיבית על ידי איום בתוצאות שהצד התוקף לא יהיה יכול לשאת. זו פרקטיקה שהשתמשו בה משחר ההיסטוריה, אך היא קבלה חשיבות רבה הרבה יותר מאז עידן האטום. כאשר לשני הצדדים יש נשק כל כך קטלני שיכול להוביל להרס חסר תקנה, אז המנהיגים מתחילים להתעסק יותר באיך למנוע מלחמה, מאשר איך לנצח אותה.

ואכן, מדיניות ההרתעה האמריקאית הייתה מכוונת בתחילה כלפי האיום הגרעיני הרוסי. עם הזמן, גורמים צבאיים החלו ליישם אותה גם מול סוגים אחרים של תוקפנות. היום ניתן למצוא אותה בהצהרות רשמיות בכל נושא – החל משאיפותיה הטריטוריאליות של סין, דרך הטרור העולמי ועד איומי הסייבר. אך למרות שההרתעה נמצאת כיום כמעט בכל פן של האסטרטגיה האמריקאית, הרלוונטיות והאמינות שלה מתחילות להעלם. חלק מהאיומים החדשים הניצבים בפני העולם, ובפני ארה"ב בפרט, אינם כה מושפעים מהרתעה ומקבלי ההחלטות לא מבינים זאת פעמים רבות ואף לא מבינים לחלוטין כיצד הרתעה פועלת.

מה שמדאיג הוא שרוב הזמן, הרתעה היא אשליה. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת באופן ברור כיצד היריבים שלנו תופסים אותה או מה הם מתכננים, וכך הבסיס לביטחון שלנו בעולם המודרני, הוא למעשה מאוד לא יציב. אנחנו בישראל חווים זאת על בשרנו מידי כשנה, שנתיים. השאלה המתבקשת בימים אלה "מה אם הרתעה כבר אינה עובדת?" למעשה יכולה להתחלף בשאלה המדאיגה יותר "מה אם הרתעה מעולם לא עבדה?". אולי זה קצת מרחיק לכת וההרתעה אכן היתה מרכיב מרכזי בניצחון המערב במלחמה הקרה והימנעות ממלחמת עולם שלישית, אך גם אם זה נכון, העולם כיום שונה.

לוחמי דאעש. מורתעים מהאמריקאים? | צילום: רויטרס

קיצוניים מכל הסוגים, התחזקו מאוד בשל אימוץ טכנולוגיות ופעמים רבות איננו מבינים כיצד הם חושבים. הכישלון של גופי המודיעין האמריקאים לחזות את עלייתו והצלחתו של דאעש בסוריה ובעיראק, ממחיש כמה מעט אנחנו יודעים על האיומים החדשים בנוף העולמי. למרבה הצער, הרתעה אפקטיבית דורשת הבנה טובה של ערכי היריב, של הכוונות שלו ותהליכי החשיבה שלו. ה-11 בספטמבר היה אמור להיות ההוכחה לכך שההרתעה כפי שהכרנו אותה כבר איננה יעילה. הנה 5 נסיבות בגינן ירד ערכה של ההרתעה כאסטרטגיה יעילה:

1. פחות אויבים שתואמים למודל של "שחקן רציונאלי"

כאשר הרתעה נותחה לראשונה באופן סיסטמתי על ידי כלכלנים ומתמטיקאים במהלך המלחמה הקרה, הם יצאו מנקודת ההנחה שהאויב הוא רציונאלי. לא היתה אלטרנטיבה: אף אחד לא יודע ליצור מודלים עבור התנהגויות לא צפויות וחסרות היגיון. אך חלק מהאויבים הפוטנציאלים כיום כמו דאעש, וקים ג'ונג און מצפון קוריאה, לא נכנסים תחת הקטגוריה של רציונאליים, כלפי שהיא נתפסת במערב. אולי הם רציונאליים בתוך המסגרת התפיסתית שלהם, אך לא ביחס לזו שלנו. אפילו למנהיגים סמי-רציונאליים כמו פוטין, קורה משהו בזמן משברים שמשנה את תהליך החשיבה ההגיוני שלהם בדרך כלל. הרתעה יכולה אולי לעבוד גם מול אויבים לא רציונאליים, אך לא בוצרה שיטתית שניתן להסתמך עליה, ולא מתוך מניעים שניתן לחזות ולהצביע עליהם.

2. הרתעה דורשת אינפורמציה שפעמים רבות אין לנו

למודיעין האמריקאי מסתבר אין מעקב טוב מספיק על האיומים. מפרל הארבור, דרך פלישת צפון קוראיה לדרום, ופלישת עיראק וכווית ועד ה-11 בספטמבר – תמיד נראה שהמודיעין נתפס לא מוכן. זהו סימן ברור לכך שאנחנו הרבה פעמים לא מבינים את תהליכי החשיבה של התוקפים הפוטנציאליים. אם אפילו לא מצליחים לחזות מתי מדינה תפלוש לשכנתה, איך אפשר לצפות לתפוס את הניואנסים החשיבתיים שמובילים לפעולות מינוריות לא רצויות? עם כל כך מעט תובנות על היריבים, הרתעה פשוט לא יכולה לעבוד.

פוטין. רציונאלי? כנראה שכן, ובכל זאת לא סופר את האמריקאים | צילום: רויטרס

3. קשה לאיים באמת על יריבים חמקמקים

חלק מרכזי בהרתעה הוא האיום בפעולה קשה מול התוקף. הפחד מההשלכות הקשות הוא זה שמונעת מהתוקף לבצע את הפעולה. אך כאשר לוקח 10 שנים למצוא את מתכנני ה-11 בספטמבר, ההרתעה מאבדת מהאפקטיביות שלה. רבים מגורמי האיום כיום הם כאלה שפועלים ללא כתובת וקל להם לחמוק מעונש. לא מדובר רק על טרוריסטים שנטמעים באוכלוסייה האזרחית , אלא גם על האקרים למשל שפורצים למערכות המחשוב הצבאיות והמדיניות.

4. אי אפשר לדעת האם ההרתעה עובדת עד שהיא נכשלת

פילוסוף המדע הידוע קרל פופר התעקש על כך שאי אפשר להוכיח תיאוריות מדעיות, אלא רק להפריך אותן. אותו העיקרון תופס גם בהרתעה. אנחנו אף פעם לא יודעים עד כמה האויב באמת מורתע – אנו חווים זאת שוב ושוב לאחר כל מצבע מול החמאס בעזה ומול חיזבאללה בצפון – אף פעם אי אפשר למדוד עד כמה ההרתעה היתה מוצלחת, עד שהסבב הבא פורץ ומגלים שהיא כבר התפוגגה. עד שנלמד לקרוא את המחשבות של אויבינו, לא נוכל לומר בוודאות האם הם הורתעו ועד כמה. הרבה ממה שהם משדרים, הוא בגדר מלחמה פסיכולוגית, ובמקרה של ארגונים כמו אל קאעידה, מדובר במפלצת מרובת ראשים שכל אחד מהם מדבר וחושב קצת אחרת. מאחר שהרתעה היא תהליך פסיכולוגי, אי אפשר ללכת אחרי האימרה של רונלד רייגן: "לתת אמון אבל לוודא". אפשר רק להעלות ספקולציות.

החמאס מורתע? כנראה שנצטרך לחכות לסבב הלחימה הבא כדי לגלות | צילום: רויטרס

5. הרתעה אפקטיבית דורשת יותר נחישות ממה שוושינגטון מציגה

תחת הדוקטרינה המכונה "הרתעה מורחבת", ארה"ב מספקת ערבויות ביטחוניות לקבוצה גדולה של מדינות ברחבי העולם (כולל ישראל). האמינות של הערבויות האלה תלויה לא רק בכוחה הצבאי של ארה"ב, אלא גם בנכונותה להשתמש בו כשעולה הצורך. אך החודשים האחרונים, ואולי השנים האחרונות מלאות בדוגמאות להימנעות של ממשל אובמה מהתערבויות צבאיות. ההסתייגות הזו משימוש בכוח צבאי עוברת דרך כל שדרות השלטון בארה"ב – מהבית הלבן, דרך גבעת הקפיטול והתרבות הפוליטית הרחבה יותר. העם האמריקאי לא רוצה לראות התערבות בזירות כמו סוריה, או אוקראינה והמנהיגים קוראים סקרים. יישום של "הרתעה מרוסנת" כאשר כל העולם יודע שאתה לא רוצה לפעול, נשמע כמו משימה בלתי אפשרית.

מדיניות ההרתעה תופסת מקום מרכזי גדול מידי באסטרטגיה הביטחונית האמריקאית. היא משמשת פעמים רבות כתירוץ לחוסר פעולה, במקרים בהם הפעלת תפיסת ביטחון יותר מסורתית היתה יכולה לפתור את הבעיה בקלות. במקום לחכות לפעם הבאה בה ההרתעה תקרוס, על ארה"ב לחשוב במונחים קונקרטיים יותר, כיצד היא יכולה להגן על עצמה ועל בנות בריתה מפני איומים. נראה כי קווי הדמיון בין וושינגטון לישראל בתחום הזה אינם מקריים וניתוח והמסקנות על מדיניותה של ארה"ב, תקפים, ואולי ביתר שאת, גם עבור תפיסת הביטחון שלנו מול האיומים העכשוויים.