לא עוצרות בסוריה: זירת ההתכתשות החדשה של איראן וטורקיה

הכוח הדומיננטי במרחב זה, נשיא האוטונומיה הכורדית מסעוד ברזאני, הצהיר כי הכוחות הטורקיים הגיעו בהזמנתו וכי מטרתם להדריך את כוחותיו ולסייע להם במאבק בדאע"ש. עד כה הצליחו הכורדים לבלום את התקדמותו של הארגון אל תוך האוטונומיה הכורדית, לאחר כיבושה של העיר מוסול ביוני 2014 על ידי המדינה האסלאמית. כעת הם מעוניינים במהלך צבאי נוסף לדחיקת דאע"ש גם ממוסול, לפי סיקור ממוקד.

מהעבר השני עומדים כאמור הרוסים, הממשלה השיעית בבגדד וכמובן איראן. על אף שדאע"ש הוא אויב משותף לכאורה לכל אלה ולטורקים, מסתכלים הרוסים והאיראנים על המהלך בראייה אזורית: אחיזה טורקית בצפון עיראק עשויה להפוך לקבועה, ובכך תהווה איום מיידי על האינטרסים של איראן ורוסיה במדינה. אך מעבר לכך, הרוסים והאיראנים חוששים כי ארדואן עומד לבצע "מהלך פוטיני", ולהשתמש בלחימה בדאע"ש כתירוץ ללחימה בגורמים מטרידים נוספים – במקרה של טורקיה, בריכוזי ה-PKK המצויים במזרח כורדיסטן העיראקית.

פיצול פנימי

מבולבלים? כדי להבין את המהלך הטורקי כדאי להתעכב לרגע על הבנת הפוליטיקה הכורדית (המורכבת גם במושגים מזרח תיכוניים). הכורדים מפוזרים בין ארבע מדינות: איראן, עיראק, טורקיה וסוריה. הפיצול הגיאוגרפי הזה נוצל במהלך השנים על ידי גורמים שונים, מארה"ב וברה"מ, דרך ארבע המדינות הנזכרות ואפילו על ידי ישראל, כחלק ממאבקי הכוחות האזוריים. כתוצאה מכך קמה שורה של מפלגות כורדיות, בדרך כלל על פי קווים שבטיים וגיאוגרפיים, שנתמכו על ידי מעצמה כזו או אחרת ושירתו את האינטרסים שלה. כל זאת בזמן שהכורדים עצמם, השואפים לעצמאות, נחלקו בינם לבין עצמם באשר לפתרון הנכון עבורם: מדינה עצמאית מאוחדת, עצמאות נפרדת לכל אחד מהמחוזות הכורדיים, אוטונומיה תרבותית, פתרון פדרלי במסגרת המדינה שבה הם נמצאים ועוד.

שני מנהיגים מרכזיים מתבלטים כיום כמייצגים את שתי הסיעות העיקריות בפוליטיקה הכורדית האזורית. הראשון הוא עבדאללה אוצ'לאן, המנהיג הבלתי מעורער של הכורדים בטורקיה, היושב בכלא ומנהל משם את מאבק עמו לעצמאות. במשך כשנתיים התקיימה הפסקת אש בין ארגונו, ה-PKK, לבין טורקיה. ארדואן טיפח זאת כדי לרתום את הכורדים למאמציו להפוך למנהיג כל-יכול, באמצעות שינוי החוקה הטורקית. אולם הפסקת האש הגיעה לסיומה לנוכח מה שנתפס כתמיכתו של ארדואן בדאע"ש, שטבח ללא רחם בכורדים.

נהנה מתמיכה טורקית. מסעוד ברזאני | צילום: ויקיפדיה

מול אוצ'לאן (המצוי בברית עם YPG, הדומיננטי מבין ארגוני הכורדים בסוריה), עומד מסעוד ברזאני, נשיא האוטונומיה הכורדית בעיראק, המהדק בהדרגה את קשריו עם טורקיה, וכבר נפגש בעבר עם ארדואן ובכירים טורקים אחרים. כך, הפילוג הפנימי שהיה קיים גם כך בקרב הכורדים בסוריה, עיראק ואיראן, מתרקם והופך למקביל לפילוג הכללי במזרח התיכון – מאבק בין הקואליציה הסונית של טורקיה, סעודיה, מצרים ואחרות לבין הקואליציה השיעית של איראן, עיראק, והחיזבאללה.

ברזאני, נהנה כאמור מתמיכה טורקית, אך בסיס כוחו הפוליטי נמצא רק בחלקה המערבי של האוטונומיה הכורדית, בעוד שבחלקה המזרחי נמצאים כוחות יריבים לו, שזיקתם הבינלאומית כיום היא לאיראן. בשנים 1994-1997 השתוללה מלחמת אזרחים בכורדיסטן העיראקית בין מערב החבל בהנהגת מסעוד ברזאני ובין מזרח החבל בהנהגת ג'לאל טלבאני, שגבתה את חייהם של 8,000 בני אדם. לאחר השגת הפסקת האש נחלק האזור לשניים, אם כי קיים מעין פרלמנט משותף שמייצג את האוטונומיה הכורדית מול גורמים חיצוניים, ובו לברזאני יש רוב.

מחיר העצמאות

לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, קמה האוטונומיה הכורדית בעיראק שהפכה לאזור משגשג בזכות רווחי הנפט, התיירות והמסחר החופשי. אזרחי האוטונומיה הכורדית נהנו מהחופש האזרחי, הדתי והפוליטי הרב ביותר מבין כל אזרחי עיראק ומרוב מוחלט של תושבי המזרח התיכון. למעשה, רק הכרזה פורמלית עומדת בין תושבי החבל ובין עצמאות מלאה מעיראק.

טורקיה, הגובלת בחלקה הצפוני של האוטונומיה, היא צינור החיים הכלכלי האולטימטיבי מבחינתו של ברזאני, כצרכנית נלהבת של הנפט הכורדי, כחברה בנאט"ו וכבעלת קשרים והשפעה בעולם.

ברזאני מעוניין בראש ובראשונה לשמר את הישגי הכורדים בעיראק ולשאוף לעצמאות כורדית בתוכה, ללא קשר למאמציהם של אחיו הכורדים בשאר מדינות האזור. לדעת ברזאני, ללא תמיכה טורקית כוללת במאבקו לעצמאות, לא יוכלו הכורדים בעיראק להכריז על עצמאות מבלי להסתכן בפלישה צבאית נרחבת שתרסק את חלומות העצמאות הכורדיים. זאת מאחר שהטורקים חוששים מאפקט דומינו, שיצית מחדש את המאבק הכורדי לעצמאות מארצם.

גם הכורדים נשאבים לתוך מלחמת האזרחים הסורית | צילום: ויקיפדיה

ברזאני גם הבין שכדי להשיג את התמיכה הטורקית למהלך כזה של עצמאות הוא חייב לבדל עצמו מה-PKK ולהוכיח לטורקיה כי הוא מנהיג אחראי שאינו מסכן את האינטרסים הלאומיים שלה. ברזאני התבטא בחריפות נגד הטורקים על רקע יחסיהם הענפים עם דאע"ש, אולם בסופו של דבר האינטרס העליון של ברזאני נשמר והיחסים האינטימיים עם טורקיה נמשכים כרגיל.

עיראק מבחינתה מעוניינת לשמור, לפחות על הנייר, על שלמות טריטוריאלית. אולי הסיבה המרכזית לכך היא עושר הנפט בכורדיסטן העיראקית. ההסכם הנוכחי בין עיראק ובין הכורדים באשר לחלוקת הרווחים מהנפט מחייב את הכורדים לשווקו דרך חברת הנפט העירקית. מדובר על כ-550 אלף חביות מדי יום, כ-7.5 מיליארד דולר הכנסות מדי שנה (במחירי הנפט הנוכחיים), כשבעבר הלא רחוק היה מדובר בכ-20 מיליארד דולר. בתמורה אמורה הממשלה העיראקית להקצות 17% מהוצאותיה לטובת החבל הכורדי. בפועל, בחודשים האחרונים הכורדים משווקים את הנפט באופן עצמאי דרך טורקיה, כשלטענתם הממשלה העיראקית לא עומדת בהתחייבויותיה הכספיות.

הזמנה לאיראן

ברזאני מארח בעירו אירביל את מטה ה-KNC, ארגון כורדי שמעוניין באוטונומיה בסוריה ולא בעצמאות, ובכך משרת את האינטרס הטורקי, ופותח את הפתח למעורבות טורקית בסוריה לאחר תום המלחמה.

מנגד, המנהיג הפופולרי ביותר כיום בצדה המזרחי של האוטונומיה הכורדית בעיראק הוא נאשירוואן מוסטפה, האנטי-מערבי. הוא מקורב לאיראנים ול-PKK, ומתנגד כמובן למעורבות הטורקית הגוברת בחבל, שמאיימת בראש ובראשונה עליו. המהלך הטורקי עשוי להביא לכניסתם של אנשי משמרות המהפכה לאזור סולימנייה, בהזמנתו של מוסטפה כדי להתגונן מפני הטורקים.

כך מוסיפה מלחמת האזרחים הסורית לשאוב לתוכה את האזור כולו, כולל את מעצמות המערב ורוסיה, כשהצדדים מתקשים להסכים על נוסחה כוללת להפסקת האלימות. טורקיה ואיראן שמשחקות ביניהן במלחמות פרוקסי מנסות להימנע מהתנגשות ישירה, אך סכום ההימור עולה מרגע לרגע.