מבדואי במדבר למיליארדר בצרפת: הסיפור הלא יאומן של מואד אלטראד

מואד אלטראד לא יודע בן כמה הוא. אין אף מסמך המתעד את לידתו לשבט הבדואי הנודד במדבר הסורי. לאחרונה החליטו ילדיו להקל עליו במידת מה, ושלפו מתוך כובע את תאריך יום ההולדת החדש שלו – ה-9 במרץ. ובאשר לשנת הלידה, הוא היה צריך לבחור אחת כשהגיע למונפלייה שבצרפת לפני 46 שנים בכדי להתחיל חיים חדשים – שנת 1948 נשמעה לו כבחירה מתאימה. אלטראד לא דיבר מילה בצרפתית אז ושרד מארוחה אחת ביום – הוא לא הכיר אף לא אדם אחד.

אך היום אי אפשר לפספס את השם שלו כשמגיעים למונפלייה. הוא חוזר על עצמו לפחות תריסר פעמים על פני הקירות הכסופים של אצטדיון הרוגבי בעיר. מתיבת הבעלים שלו, אלטראד, עטוף במעיל כחול המחמיא לשיערו המתולתל והמאפיר, מביט מטה על 15 אלף המושבים. "זה מוזר" הוא אומר בשקט, "בד"כ שמותיהם של אנשים מופיעים על דברים רק לאחר מותם".

"לא היה לי חלום מיוחד רק שאיפה שלא לקבל עליי את הייעוד הראשוני שלי". אלטראד | צילום: מתוך אתר החברה

בשנת 2011 ראש העיר של מונפלייה פנה לתושב העיר העשיר ביותר בה ובקש ממנו להבטיח את הישרדותו של אולם הרוגבי בן ה-29 שנים. אלטראד שמעולם לא צפה במשחק רוגבי, נענה לאתגר וקנה את האולם. אלטראד הוא סיפור הצלחה אייקוני, על אדם שהתגבר על נקודת פתיחה צנועה במיוחד ובנה את קבוצת אלטראד שהפכה לאחת מספקיות הפיגומים המובילות בעולם, עם הכנסות העולות על מיליארד דולר ומקום ברשימת המיליארדרים של פורבס.

הפיגומים של אלטראד מעטרים אתרי בנייה ותעשייה ביותר מ-100 מדינות, כולל ארצות הברית. אבל הרוב המריע של הלקוחות של אלטראד נמצאים באירופה, ומתוכם הרוב בצרפת, מה שהופך אותו ואת הונו להיות מקור השראה במדינה אשר הסיסמא "Je Suis Charlie" עדיין חיה ונושמת בה. בעקבות הטבח בפריז, עומדת כעת צרפת בפני מספר שאלות קיומיות: מיהו בדיוק צרפתי? וכיצד יכולה המדינה לשלב בה טוב יותר את האוכלוסייה המוסלמית והענייה ברובה?

תמיד צרפתי ממוצא סורי

אלטראד התקבל בקריאות גנאי נגד ערבים כשהגיע לצרפת, כשמלחמת העצמאות האלג'ירית עוד הייתה טרייה בזכרונם של בני ארצו החדשים. הוא למד צרפתית והשתפר במהירות עד שהפך לסופר צרפתי אשר זכה לשבחים רבים. לאחר מכן הוא בנה חברה גלובלית בתוך מדינה שהכלכלה שלה הייתה זקוקה ליזמים – אגב החברה משחקת תפקיד בשמירה על הארכיטקטורה הצרפתית שקרובה לליבה של הנפש הלאומית.
אלטראד לא היה בסוריה מאז 1972, כאשר ביקר את אביו המנוכר – "מהר מאוד הבנתי שאני לא יכול לחזור" הוא נזכר. "לאן בדיוק? קניתי כרטיס לכיוון אחד בלבד". הוא מספר לנו שבכל כתבה שכתבו עליו תמיד מציינים שהוא צרפתי ממוצא סורי, "למה הם צריכים להגיד את זה?"

אלטראד מדבר על העבר שלו רק לעיתים רחוקות, ואפשר להבין למה. כשהוא היה בערך בן ארבע אמו, בת העשרה חלתה ומתה. אביו, מנהיג השבט שאנס אותה, התכחש לו. ואחיו היחיד, שחי עם אביו מת מהתעללות. מואד הצעיר גדל עם סבתו באוהל שנדד עם השבט. סבתו סירבה לתת לו ללכת לביה"ס בטענה כי רועים אינם זקוקים לספרים. אך הוא הלך בכל מקרה, התגנב לשם לפני שהתעוררה כשהוא צועד יחף במשך כשעה על פני הדיונות החמות. החינוך בביה"ס היה שווה את זעמה, הוא מאמין, שלא לדבר על ההתגרויות הבלתי פוסקות מצד חבריו לכיתה – הוא היה מנודה אפילו בסטנדרטים של הבדואים.
כשהוא היה בן 7 אביו הופיע  לפתע מחדש למספיק זמן בכדי לקנות לו אופניים – אוצר נדיר במדבר. במהלך היזמי הראשון שלו הוא השכיר את האופניים לנערים צעירים אחרים והשתמש בכסף בכדי לקנות ציוד לביה"ס.

כמה שנים לאחר מכן הוא עבר לגור עם קרוב משפחה אחר קרוב לא-רקה, היום המטה המרכזי של דאע"ש. הוא עשה בגרות וסיים את לימודיו ראשון באזור, מה שזיכה אותו במלגת לימודים בצרפת מהממשלה הסורית. "לא היה לי חלום מיוחד אז" הוא מספר, "רק שאיפה שלא לקבל עליי את הייעוד הראשוני שלי".

בשנת 1969 אלטראד הגיע למונפלייה, עיר ליד הים התיכון השוכנת בין הגבולות עם ספרד ואיטליה. הוא בילה מספר חודשים בלמידת השפה הצרפתית, אך כשהוא התחיל את לימודי הפיזיקה והמתמטיקה באוניברסיטה הוא הבין רק עשירית ממה שאמר הפרופסור. עד שעבר לפריס בשנות ה-70 המוקדמות בכדי לסיים את הדוקטורט שלו במדעי המחשב הוא הפך לדובר צרפתית שוטפת ואף התחתן עם צרפתייה נוצרית שהכיר במהלך לימודיו באוניברסיטה.

מאוחר יותר הוא בילה ארבע שנים באבו דאבי כשעבד עבור חברת הנפט הלאומית, הוא הצליח לחסוך כמה מאות אלפי דולרים עד שהחוזה שלו הסתיים ב-1984. כשחזר לפריז הוא הקים יחד עם עוד שלושה חברים סטארט-אפ להכנת מחשבים ניידים ומכר אותו במהרה תוך שהוא מרוויח 600 אלף דולר.

באוגוסט 1985 כשהיה בחופשה בכפר בדרום צרפת, שם גדלה אישתו, שכן שאל אותו אם הוא מעוניין לרכוש יצרנית פיגומים כושלת. החברה בת 200 העובדים דיממה כמה מאות אלפי דולרים בשנה והחוב לבנק רק נערם. למרות שלא הכיר את התעשייה או אפילו את המילה "פיגומים" בצרפתית הוא החליט לקנות את חברה יחד עם ריצ'רד אקוק, חבר בריטי מאבו-דאבי.

הוא חתך את העלויות באופן מיידי וייצר שיטות עבודה מבוססות תמריץ – "אמרתי לעובדים שאני מכניס את כל ההון שהרווחתי בחמש השנים האחרונות לחברה והם חשבו לעצמם – הוא מאמין בנו". תוך שנה החברה עשתה רווח קטן והשיקה חברות בת בספרד ואיטליה.
אך כעבור זמן קצר החברה נתקלה במכשול – אלטראד החליט לגוון את עסקיו ע"י רכישת חברה צרפתית לייצור כפפות מנתחים. "מהר מאוד הבנתי שזו הייתה טעות" הוא אומר. "אחד היתרונות שלנו הייתה ההתמקדות בעסק הליבה". הוא מכר את החברה ובמקום הסתעף לחברות של מערבלי בטון, כלי בנייה ומוצרים אחרים שמושכים את אותם הלקוחות כשל הפיגומים. לאחר מכן, בתקופת המיתון של תחילת 1990 איבדה החברה הצעירה כרבע מהכנסותיה תוך שישה חודשים. מה שהציל אותו אומר אלטראד, הייתה העובדה שהוא צפה את המיתון כחצי שנה קודם לכן וחתך את כוח העבודה ב-30%.

אלטראד במשרדו עם יצירותיו הספרותיות | צילום: מתוך אתר החברה

ביציאה מהמשבר, מצא אלטראד כי הבנקים לא מוכנים להלוות כספים ליזם יליד סוריה ללא ניסיון בתעשייה, ללא קשר למה שהמאזנים סיפרו. לכן אלטראד נאלץ לגדול באותה הדרך שבה הוא התחיל את העסק שלו – קניית מתחרים קטנים במצוקה תמורת מחירים זעומים.
נקודת המפנה שלו הגיעה ב-2003. עד אז לחברה שלו היה כבר בסיס מוצק, ו-21 חברות בת המכניסות 130 מיליון דולר בשנה. הוא ביצע את הרכישה הגדולה ביותר עד כה וגרף את אחת מהמתחרות הגרמניות. הרכישה הפכה את קבוצת אלטראד לרחבת היקף, מה שמיקם את החברה בתחרות על חוזים תעשייתיים גלובליים. 

מניפסט צרפתי

המטה של קבוצת אלטראד נמצא בסמטה צרה, בשכונת מגורים מנומנמת במונפלייה. המנכ"ל החליט להתמקם בעיר הראשונה שבה באמת הרגיש בבית. המשרדים נמצאים במרחק הליכה קצרה מהאחוזה בת מאות השנים של אלרטראד – יש לו שלוש בריכות שחייה, ופררי ולמבורגיני בחצר. צוות החברה ממוקם במה שהיו פעם מגורי המשרתים ואילו המשרד של אלטרראד היה בעברו אורווה.

הסלידה של אלטראד מהיררכיה מאויתת ב-605 עמודי האמנה של החברה שלפעמים אפילו מצטיירת כמניפסט –  והיא עושה את העבודה; 92 חברות הבת הממוקמות ברחבי העולם פועלות כולן בזריזות ובהתאם לדופק של השוק המקומי. הנוסחא מתודלקת מהשקעה של 100 מיליון דולר, מלפני 4 שנים. מאז 2011 קבוצת אלטראד רכשה 22 חברות, בניהן חברות במרוקו ובקטאר, מתוך הכוונה לגלגל כמה שיותר עסקים ברחבי העולם. ארה"ב עשויה להיות הבאה בתור – אלטראד טוען כי הוא במשא ומתן לרכישה משמעותית, אם כי השוק האמריקאי אשר מוצף מתחרים ומעדיף פיגומים סיניים פחות יקרים, יכול להוכיח את עצמו כקשה יותר לשליטה.

כמנהל, אלטראד לוקח את המונח "שקיפות" פשוטו כמשמעותו; שניים מהקירות במשרדו עשויים זכוכית מרצפה ועד התקרה, כך שהעובדים רואים אותו כשהם מגיעים לעבודה. אור השמש מדגיש את קירות האלמוגים במשרדו ורצפת האריחים המיוחדת. הכיסא שלו נראה ככס מלכות מעוטר בזהב ועשוי עור שחור כשמעל ראשו תלויה נברשת יוקרתית. התצוגה המלכותית מעוגנת בעשרות תצלומים של בני המשפחה הכוללים את חמשת ילדיו ובת זוגתו מזה 13 השנים האחרונות.

הסימן היחידי לעברו מגיע בצורת ספר הממוסגר על הקיר – רומן שכתב בשם בדוי ("בדואי") שפורסם בשנת 1994 ועודכן בשנית ב-2002. "בדואי הוא פחות חגיגה של מעבר מעוני לעושר, אלא יותר סיפור על הכאב שנובע מהיותי חלק מ-2 עולמות". הרומן התקבל היטב ע"י המבקרים וזכה בפרס ספרותי ב-2003. ב-2012 האקדמיה במונפלייה אף המליצה לצרף את הספר לתוכנית הלימודים באזור.

שני הרומנים המאוחרים יותר של אלטראד ממוסגרים לצד הראשון והם אינם קלים יותר לקריאה – האחד בוחן האם האלוהים קיים והשני מדבר על אהבה. הספר מסתיים עם סיפור אודות היהודים והפלסטינים – סיפור הנושא רגשות חריפים בצרפת, בהתחשב בעלייה המחודשת של האנטישמיות באזור, במיוחד בקרב חברי הקהילה הערבית. אלטראד שלעיתים רחוקות מדבר על אמונתו ומספר כי הוא אינו יודע אם הוא רואה עצמו כמוסלמי, נזכר כי שלמד בסוריה לימדו אותו שעליו לשנוא ולשאוף להרוג יהודים. "אם מאמינים באי התאמה יחול אסון אמיתי, כי זה בעצם אומר שבני האדם לא יכולים לחיות יחד, מה שאומר מלחמה וזה פשוט לא אנושי", הוא אומר. "אם אנחנו רוצים לחיות בשלום, צריך להתחיל לדבר".

"כשאנשים חוו בדידות, סבל, רעב והשפלה יש פוטנציאל להתפתחות יוצאת דופן" אומר פרנסואה לאוטרד, שר התרבות וההגנה לשעבר של צרפת וחבר קרוב של אלטראד. "אני מאמין כי הוא נקם את נעוריו בצורה מסויימת. אם קבוצת אלטראד תמשיך לגדול, והיא תמשיך זה בגלל שלגבר שגדל במדבר אין גבולות – הוא תמיד מביט אל מעבר לאופק".