מדוע אירופה שותקת בנוגע לסכסוך בגבול הודו-סין?

מזה מספר חודשים שכוחות צבא הודיים וסיניים ניצבים זה מול זה, בין הפטיש לסדן כמעט פשוטו כמשמעו: הם עומדים בין שני חלקים מבודדים של רכס ההימליה עליהם מתחרות המדינות, העוטפים את הגבול ביניהן.

אבל המנהיגים האירופים מצאו את עצמם בדילמה אפילו יותר ציורית.

אם אירופה תצדד בדלהי, היא תקים עליה את חמתה של החממה הכלכלית שמהווה סין, שכיום היא שותפת הסחר השנייה בגודלה של האיחוד האירופי. בחירה בצד של בייג'ין, לעומת זאת, משמעותה שאירופה משחירה את שמה של הדמוקרטיה הגדולה בעולם, מדינה שרוצה לייצר קשרים טובים יותר עם היבשת.

העמדה הסינית ברכסי המריבה | צילום: יוטיוב

אז היות ששתי המדינות הן שותפות אסטרטגיות חשובות של האיחוד האירופי, "סביר להניח שהוא מסרב לבחור צד בעימות הטריטוריאלי הזה", אומר בארט גיינס, עמית מחקר בכיר במכון פיניש לעניינים בינלאומיים. "האיחוד האירופי יגנה את האלימות", אם היא תפרוץ, הוא מוסיף, "אבל הוא יכול לעשות קצת יותר מאשר לקרוא לדיאלוג ולפתרון שלומני של העימות".

המתח עולה

המתח החל לעלות בחודש יוני, כשכמה עשרות חיילים סיניים והודיים התקוטטו ביניהם על רמת דוקלם, ששוכנת בדיוק בגבולה של בהוטאן, שכנתה הידידותית של הודו. דלהי טוענת כי היא מגנה על ריבונותה של בהוטאן מפני האגרסיביות הסינית בסכסוך הגבולות: על פי הדיווחים, ביוני החלה סין בעבודות להרחבת אחד מכבישיה, בסמוך לגבול, וחיילים הודיים נכנסו פנימה על מנת לעצור את עבודות הבנייה. סין, לעומת זאת, טוענת כי הודו נכנסה לשטחה באופן בלתי חוקי.

בהמשך, במהלך חודש אוגוסט, מקלות ואבנים החלו מושלכים באוויר בזמן שכוחותיהן החמושים של שתי המדינות תפסו עמדות קרב ליד פנגונג טסו, אגם מדברי קטן שנמתח בין האזור ההודי לדאק לבין טיבט, אזור סיני אוטונומי. עד כה, איש לא נפגע באופן רציני במהלך סכסוך הגבולות הזה.

העימותים בלדאק | צילום: יוטיוב

החורף מגיע

המתיחות קשורה בחלקה למחלוקות היסטוריות סביב סימון הגבולות שקבעו הרשויות הקולוניאליות לשעבר. אלא שבייג'ין ודלהי אימצו באופן טיפוסי למדי מדיניות של "להסכים על לא להסכים" לגבי הגבול המשותף שלהן, שאורכו 3,500 קילומטר, ושעל חלקו הגדול שתי המדינות טוענות לבעלות. אלא שכעת נצים מהודו קוראים לדלהי להכיל את סין המתפשטת לכאורה, דבר שרבים אומרים כי רצף של ממשלות הודיות כשלו בביצועו.

בינתיים, התקשורת הסינית הג'ינגואיסטית (פטריוטית ואגרסיבית כלפי חוץ) ביקשה להזכיר להודו מה קרה כששתי המדינות הלכו למלחמה בפעם האחרונה, ב-1962 – סכסוך נוסף סביב חלק נידח של הגבול שלהן בהימליה. סין ניצחה במלחמה הזו, שארכה חודש ימים, וכמעט 3,000 חיילים הודיים נהרגו בה. ובכל זאת, "הודו של 2017 שונה מהודו של 1962", מסר בתגובה שר ההגנה ההודי ארון ג'ייטלי.

אולם ישנם אותות גם לכך שהמתח הולך ונרגע. ב-28 באוגוסט הסכימו שתי המדינות להסיג את כוחותיהן, מה שהממשלה ההודית תיארה כ-"היפרדות זריזה". חשוב לא פחות, החורף הולך ומתקרב, וכשהוא יגיע "חוץ ממעטים, כל חלקי הגבול המאוד גבוה הזה יהפכו לבלתי עבירים בכל מקרה", ציין לאחרונה האקונומיסט. אלא שבעוד שכעת נראה שלא סביר שסכסוך רציני יפרוץ כתוצאה מהתיקו האחרון, יש האומרים כי זה בלתי נמנע ששתי מעצמות העל החדשות של אסיה ימשיכו להתנגח בעתיד, ויתכן שביום מן הימים גם באופן אלים. זה צריך לתמרץ את המנהיגים האירופיים לגבש עמדה לגבי עימותים הודו-סיניים אפשריים מוקדם ככל האפשר.

חיילים הודיים נסוגים מההר | צילום: יוטיוב

אירופה שומרת על שקט

למרות האמור, יש ראיות זעומות מאוד לעמדה קוהרנטית שכזו נכון לעכשיו. כפי שצוין קודם, גם סין וגם הודו הן בעלות ברית אסטרטגיות של אירופה ולכן בחירה בצד אחד תתפרש כמכריעה במובן מסוים. "השגרירויות האירופאיות בניו דלהי עדיין נמצאות במצב של 'להמתין ולהתבונן', ולא כמו ארצות הברית, לא אמרו כלום עד כה", אמרה לי בשבוע שעבר שיירי מאלהוטרה, חוקרת שותפה במכון האירופי ללימודי אסיה, לפני ששתי המדינות הסכימו להסיג את כוחותיהן.

עדיין, יש כמה אינדיקציות לגבי מי שהאירופים עשויים להעדיף – אם לא תישאר להם ברירה. רישארד צ'רנצקי, סגן נשיא הפרלמנט האירופי, כתב מאמר עבור המגזין של הפרלמנט ביולי האחרון שבו הוא הזהיר מפני שינויים במדיניות החוץ הסינית, לרבות הפרות של "הנורמות הבינלאומיות המקובלות".
הכביש הסיני שעורר את העימותים | צילום: יוטיוב

סיבה אפשרית נוספת להתאפקות האירופית עד כה היא העובדה שעל שלוש מדינות – גרמניה, צרפת ובריטניה – שלהן יש את היחסים הנרחבים ביותר עם סין והודו, מכבידות כרגע דאגות פנימיות, כפי שאומרת ד"ר מאי-ברית שטומבאום, מנהלת צוות המחקר "תפיסות אסיאתיות לגבי האיחוד האירופי" באוניברסיטה החופשית של ברלין (Freie Universität Berlin).

הבחירות הכלליות בגרמניה תתרחשנה עוד החודש והאלקטורט הגרמני נוטה שלא לבכר מנהיגים שמתערבים במדינות אחרות. עמנואל מקרון, שנבחר לכהן כנשיא צרפת בחודש מאי האחרון, עדיין מתרגל לעמדת הכוח שלו ועסוק בסכסוכים פנימיים (ופופולאריות צונחת שהגיעה כבר לשפל כמעט היסטורי). ולבריטניה עדיין אורב המשא ומתן על הברקזיט, שכולל ניסיון לשיפור יחסי המסחר הן עם הודו והן עם סין.

רשת הכורים של הגאופוליטיקה

הסבר נוסף לתגובה האירופית הפושרת הוא שהמחולקת בין הודו לסין אינה משמעותית במכלול הבעיות הפנימיות של כל אחת מהן. סכסוך הגבולות ברמת דוקלם שוכן בעיקר בתחום העניינים הגאופוליטיים, כלומר – התמיכה של דלהי בריבונותה הטריטוריאלית של בהוטאן. בוהטאן, שבעיקר שמרה על שתיקה בסוגיה, עדיין לא מנהלת יחסים דיפלומטיים ישירים עם בייג'ין. הדבר נובע או מתוך סולידריות עם האקטיביסטיים הטיבטים שקוראים לעצמאות, או בגלל "הכבוד" שלה לדלהי, כפי שהעריך האקונומיסט.

אז של מי ההר? באירופה לא מתערבים | צילום: יוטיוב

בייג'ין, לעומת זאת, שידלה ממזמן את היריבה הגאופוליטית הגדולה ביותר של הודו, פקיסטן, אליה היא מזרימה בשצף סיוע ציוד צבאי מזה עשורים. יותר לאחרונה, סין השתמשה בסחר ובכספי סיוע כדי להניע את שכנותיה היותר ידידותיות של הודו – בנגלדש וסרי לנקה, למשל – לעבר מסלולה שלה, במידות שונות של הצלחה.

סין גם רואה בהודו מי שמנסה לחתור תחת יוזמת דרך המשי החדשה שלה, שתספק לבייג'ין הגמוניה גדולה יותר באירו-אסיה. העלייה במעמדה של הודו השנה, עם צירופה ל"ארגון שיתוף הפעולה שנחאי", ארגון אירו-אסיאתי במימון סיני, הוצעה על פי הדיווחים על ידי רוסיה, כדרך לרסן את ההשפעה הסינית באירו-אסיה.

עבור המנהיגים האירופיים, להיכנס לרשת הגאו-פוליטית הסבוכה הזו בלי קונצנזוס רחב וחוצה מגזרים ובלי תכנית ביצועית משמעותו לסבך את עצמם, ואולי תוך כדי אפילו להסלים את הסיטואציה, במקום להפיג את המתח.