|
כשמקבלים החלטות, מרבית האנשים אוהבים לחשוב שהם די טובים בשקילת היתרונות החסרונות, ובחירה בדרך הפעולה הטובה ביותר. לרוע המזל, בכל מה שקשור להערכות הסיכונים הפוטנציאליים, רוב האנשים, למעשה, די גרועים בכך.
אם אי פעם השתתפתם בשיחות עומק עם מישהו שכבר נמצא בפרק האחרון של חייו, ושאלתם אותו לגבי הסיכונים שהוא לקח, או לא לקח בחיים, מרביתם יאמרו לכם שהם מצטערים שלא התפשרו פחות ודיברנו יותר; שהיו יותר חצופים ופחות זהירים. גם אם תסתכלו אחורה על חייכם, מרבית הסיכויים שהייתם מעדיפים לסמוך על עצמכם לעיתים יותר קרובות, ואולי הייתם לוקחים יותר סיכונים או בוחרים בדרכים שונות משבחרתם.
באמצעות למידת פעילות המוח, חוקרים גילו שאנחנו מוטים באופן מולד לנקוט בזהירות ולהתרחק ממצבים שכרוכים בלקיחת סיכון. אותו רגש ראשוני של חשש ופחד הוא שדוחף אותנו להישאר עם הדרך המוכרת, הוודאית יותר, כאשר דווקא הסטיה ממנה הייתה משרתת את האינטרסים שלנו טוב יותר. אם כן, חישבו רגע אילו שינויים, בחירות או אתגרים עומדים בפניכם כעת, ולפני שאתם מחליטים מה תעשו – או לא תעשו – קחו בחשבון את ארבע הדרכים הבאות שגורמות להם להתרחק מסיכון.
לרוב אנו טועים בהערכות הסיכונים והסיכויים בגלל נטיה טבעית | צילום: Shutterstock
1. אנחנו מעריכים ביתר את הסבירות שמשהו ישתבש
זוכה הנובל דניאל כהנמן, מצא שכאשר אנו שוקלים סיכונים, ההפסדים האפשריים נוטים להיראות גדולים יותר מהרווחים הפוטנציאליים. זאת משום שאנו נוטים למקד יותר תשומת לב במה שעשוי להשתבש, – במה שאנו עשויים להפסיד או להקריב – מאשר במה שעשוי להסתדר ולהביא אותנו למקומות הנכונים. הסיבה לכך היא שהדמיון שלנו נוטה להגזים בדבר שאנו מתמקדים בו, ולכן משום שאנו לרוב מתמקדים בצד השלילי, אנו מעריכים שלא כהלכה את הסבירות שיקרה. המציאות היא שהסיכון שמשהו לא ילך כמתוכנן כמעט אף פעם אינו גבוה כפי שאנו מעריכים אותו, והסיכויים שדווקא נצליח הם לרוב גבוהים יותר משנעריך.
2. אנחנו מגזימים בתוצאות שאולי יתרחשו אם הדברים ישתבשו
מדובר בתופעה המוכרת של "ראיית שחורות". במקום להניח שנפעל בזריזות כדי לצאת או לגשר בסיטואציה בה דברים מתחילים לסטות מהמסלול, אנחנו מדמיינים שהכל יצא לחלוטין מכלל שליטה בזמן שאנחנו המומים ומשותקים. אנחנו מפחידים את עצמנו בתיאורים של מחסור, נידוי על ידי משפחתנו, חרם מצד עמיתינו לעבודה ובושת הכישלון. אבל הבעיה היא שמבחינה נוירולוגית אנו נוטים להגזים לגבי המקום אליו יתדרדרו הדברים אם ניסטה מהדרך, ואנו נכשלים בשקלול היכולת שלנו עצמנו להתערב ולמזער את הפגיעה הצפויה.
3. אנחנו מעריכים בחסר את היכולת שלנו להתמודד עם התוצאות של הסיכון
המכשול הזה אולי נפוץ יותר אצל נשים, שנוטות להעריך את ביצועיהן בחסר יותר מגברים, אבל מדובר בסימפטום שהוא ללא ספק נחלת הכלל. לעיתים קרובות אנחנו נותנים לספק העצמי של "האם יש בי את מה שדרוש" להניא אותנו לקיחת סיכונים. התוצאה היא שאנו ממעטים לקחת על עצמנו אתגרים חדשים או לרדוף באופן אקטיבי אחר הזדמנויות חדשות, וזאת משום שאנו לא מספיק סומכים על עצמנו שיש בנו את היכולת לעמוד באתגרים הכרוכים בכך.
4. אנחנו מזלזלים במחיר של חוסר פעולה
אנחנו ממש טובים בלשכנע את עצמנו שהמסלול הבטוח הוא גם המסלול הטוב ביותר; אומרים לעצמנו שוב ושוב ש"העבודה שלי אינה כה נוראית" ו"כדאי לתת לדברים לקרות מעצמם". במציאות, עיכוב פעולות מסוימות גובה מחיר שעולה ככל שאנו ממשיכים להשתהות. מרבית הבעיות – בעבודה כמו גם במערכות יחסית – אינן נעלמות ככל שעובר הזמן, הן למעשה מחריפות ומסתבכות.
אם תיקחו את ארבע הנטיות הטבעיות הללו בחשבון, אולי זה לא מבטיח עתיד קל יותר, אך זה לבטח יכול לקדם אתכם לעבר עתיד מגוון יותר עם הזדמנויות רבות יותר. האם בעתיד הזה יהיה סיכון? ודאי. אבל אף הישג משמעותי מעולם לא הושג בלעדיו.
ההיסטוריה מלמדת שאנו מפסידים יותר בביישנות מאשר כתוצאה מהעזה. ואם עדיין מקננת ספקנות בליבכם – פשוט תשאלו את אמא ואבא על מה הם מצטערים יותר – על הדברים שעשו, או על הדברים שלא עשו?
|
