עם כל הכבוד לאפריקה: הביקור החשוב של נתניהו היה במוסקבה

האיחוד האירו־אסיאתי (EEU) מהווה את אחת מאבני היסוד במדיניות החוץ של מוסקבה בשנים האחרונות. מדובר בארגון שנולד כאיחוד מכסים בין רוסיה, בלארוס וקזחסטן עוד ב־2010, ומנסה מאז להתבסס כמסגרת אזורית משפיעה ורחבה יותר "עם הערכים הטובים ביותר של ברית המועצות", כפי שכינה זאת הנשיא פוטין.

בינואר 2015, שדרג הארגון את רמת המיסוד שלו, שינה את שמו ל"איחוד הכלכלי האירו־אסיאתי" (Eurasian Economic Union – EEU) וסימן מטרה: להפוך לשוק משותף בתוך עשור לכל היותר. מלבד השלוש שכבר הוזכרו, חברות בו גם ארמניה וקירגיזסטן. טג'יקיסטן חתמה גם היא על הסכם הצטרפות, אך זה הוקפא לעת עתה בעקבות התנגשויות גבול אלימות עם קירגיזסטן. אוזבקיסטן השכנה טרם הצטרפה למרות העובדה כי רוסיה מהווה יעד עיקרי לייצוא האוזבקי, והקרמלין אף מחק בנדיבות חוב אוזבקי של כמעט מיליארד דולר.

הכתבה מופיעה בגיליון יוני של מגזין פורבס ישראל

לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק

אינטגרציה כלכלית היא אמנם כסות מאיימת פחות מאינטגרציה פוליטית אך הכוונה ברורה: "לא יקראו לזה ברית המועצות. יקראו לזה איחוד מכסים, או איחוד אירו־אסיה, אבל שלא נטעה – אנחנו יודעים מה המטרה ואנחנו מחפשים אמצעים יעילים להאט או למנוע אותה", הצהירה הילארי קלינטון עוד בתפקידה כמזכירת המדינה.

בין הפטיש למגל

בסוף 2013 נקטה רוסיה בסדרה של מהלכים במזרח אירופה על מנת לגייס חברות נוספות לאיחוד החדש. במערב ראו בכך תוקפנות מסוכנת. במוסקבה ראו בכך קרב בלימה הכרחי ונוסף בתגובה לזחילה המערבית מזרחה. באותם חודשים היו אוקראינה, גיאורגיה, מולדובה וארמניה על סף חתימה על הסכם לשדרוג היחסים עם האיחוד האירופי (DCFTA – Deep Corporation Free Trade Agreement). בטרם חתמו על ההסכם, הפעילה רוסיה לחץ משמעותי על כל החותמות המיועדות, כולל סנקציות כלכליות והצהרה ברורה כי מי שיצטרף למסגרת האירופית, יסגור הלכה למעשה את הדלת מזרחה, ליחסים עם רוסיה. כתוצאה מהלחץ, נסוגה ארמניה מההסכם עם האיחוד האירופי זמן קצר לפני החתימה המתוכננת, והצטרפה במקום זאת לאיחוד האירו־אסיאתי.

אך התוצאה הדרמטית ביותר של המאבק בין המזרח והמערב התקבלה באוקראינה – כמו במקרה הארמני, גם כאן נראה היה כי לחץ רוסי כבד יוביל את האוקראינים לדחות את ההצעה האירופית ולקבל את ההצעה הרוסית תחתה. אלא שאוקראינה, בניגוד לארמניה, היא מדינה שסועה מבחינה דמוגרפית והניסיון "להחליף צד" גרם לטלטלה פנימית אדירה ולמלחמת אזרחים – החלטתו של הנשיא ינוקוביץ' להקפיא ברגע האחרון את ההצטרפות להסכם עם האיחוד האירופי ולקבל במקום הסכם סיוע נדיב מרוסיה, הוציאה את האוקראינים הפרו־מערביים לרחובות, לסדרה של התנגשויות אלימות עם כוחות הביטחון.

מנהיגי האיחוד האירו-אסיאתי | צילום: euroasiancommission.org

המחאה הרחבה הובילה בסופו של דבר להתפטרות הממשלה ולמנוסתו של הנשיא ינוקוביץ' לרוסיה. מכאן, למעשה, התפוררה אוקראינה, כשרוסיה הלאימה את חצי האי קרים ותמכה בבדלנים במזרח המדינה, בעוד ממשלת אוקראינה החדשה, שלא לומר מערב אוקראינה, פנתה חזרה להסכם עם האיחוד האירופי.

אוקראינה, המדינה הגדולה ביותר הנמצאת בתווך בין רוסיה במזרח והאיחוד האירופי במערב, מועדת לסערות פנימיות כל אימת ששני הענקים הנמצאים על גבולותיה מושכים בכיוונים מנוגדים. והיא לא היחידה באזור. המציאות הדמוגרפית המורכבת יוצרת קרקע פורה למתיחות מתמשכת גם בשורה של מובלעות פרו־רוסיות, כמו דרום־אוסטיה ואבחזיה בגיאורגיה, טרנסניסטריה במולדובה וכאמור המרחב הרוסי במזרח אוקראינה. אזורים אלה מעדיפים בבירור את האיחוד האירו־אסיאתי שמובילה רוסיה.

לומדים מטעויות

כשיצא לדרך עם האיחוד האירו־אסיאתי, חלם הנשיא הרוסי כיצד יעמוד בראש איחוד רב־לאומי חזק, וימנף את האינטגרציה האזורית לסדר יום פרו־רוסי, ולשיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים, דוגמת נתיבי סחר יבשתיים ממזרח אסיה למזרח אירופה. עם זאת, השורות באיחוד לא בהכרח הדוקות כפי שקיווה – המשבר באוקראינה עורר סערה גם בתוך חברות האיחוד האירו־אסיאתי ובקזחסטן הוביל לקריאות להחרים תוצרת רוסית.

הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, שטרם הצטרפו, לא צפויות לעשות זאת בקרוב. למעשה, האקלים במזרח אירופה רחוק מלהיות פרו־רוסי: באוקראינה הדברים תקועים, ובגיאורגיה הצליחו להדוף לחץ רוסי לחתום על עסקת גז מוקדם יותר השנה והעדיפו את הגז האזרי המאיים פחות.

למרות זאת, ברוסיה ממשיכים להתקדם עם תוכניות לשדרוג האיחוד, ובקצב מהיר הרבה יותר מזה בו נע האיחוד האירופי, כפי שציין פוטין: "לאירופה לקח 40 שנה להתקדם מאיחוד הפחם והפלדה לאיחוד האירופי… אנו מתקדמים בקצב מהיר הרבה יותר, מכיוון שאנחנו יכולים ללמוד מהניסיון של האיחוד ושל ארגונים אזוריים אחרים. אנחנו עומדים על החוזקות ועל החולשות שלהם. וזה כמובן יתרון עבורנו, מכיוון שאנו בעמדה שתאפשר לנו להימנע מטעויות ומבנים מיותרים של בירוקרטיה".

רוסיה מחפשת כל העת בנות ברית חדשות שתצטרפנה לאיחוד, אלא שההתעקשות הלכה למעשה, הן של רוסיה והן של האיחוד האירופי, על גישה של "או אנחנו או הם", מקשה על מצטרפות פוטנציאליות. בינתיים, מתמקדים באיחוד החדש בקשירת קשרים כלכליים עם כמה שיותר מדינות באמצעות הסכמי סחר חופשי. וייטנאם הייתה הראשונה שחתמה על הסכם כזה במאי 2015. עוד כ־40 מדינות, כולל ישראל, מנהלות מו"מ להסכמים דומים.

פעם שלישית גלידה

בתחילת החודש ביקר ראש הממשלה נתניהו ברוסיה לציון 25 שנים לכינון היחסים בין שתי המדינות. בביקור המתוקשר, ששיאו היה בטקס שנערך לציון החזרתו של הטנק שנפל בקרב סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה, נחתמו שורה של הסכמים. אחד המעניינים ביותר הוא בחינה של הסכם סחר חופשי בין ישראל לאיחוד האירו־אסיאתי.
על פי תחזית אחת לפחות, הסכם כזה יאפשר לישראל להגדיל את הסחר עם המדינות החברות באיחוד ב־6%־8%, ויעניק לרוסיה גישה קלה יותר למגוון טכנולוגיות וחידושים ישראליים.

מעבר לרווחים הכלכליים המיידים, הרי שהידוק הקשרים בין הצדדים הוא אינטרס משותף. רוסיה מקבלת ניסיון נוסף לדריסת רגל במרבצי הגז הישראליים באמצעות חברת הנפט והגז גזפרום, אחרי שעסקת רכישה קודמת ממאגר לוויתן ב־2013 מעולם לא אושרה. שליטה רוסית, אפילו חלקית, על מרבצי הגז הישראליים תורמת לטבעת השליטה הרוסית סביב זרימת הגז לאיחוד האירופי. רוסיה מהווה מקור ליותר משליש מהגז הטבעי המגיע לאיחוד, וככזו היא המשפיעה ביותר על רמות המחירים ביבשת.

נתניהו בביקורו האחרון במוסקבה | צילום: חיים צח, לע"מ

ביקורו של נתניהו במוסקבה, השלישי בתוך שנה, הביא להרמת גבה מסוימת בוושינגטון, אך לא יותר מזה בשלב הזה. נתניהו הצהיר אמנם לאוזני מי שהטיל ספק כי היחסים עם ארה"ב עודם החשובים ביותר, אך כמי שמנהל מערכת יחסים לא פשוטה עם הנשיא האמריקני, הוא מקבל בברכה כתף חמה מכל מי שמוכן להעניק אותה.

כשמדובר במי שמשפיע אולי יותר מכל מנהיג זר אחר על המתרחש בימים אלו בדמשק ובטהרן, ובמי שהצליח להשיב אחיזה רוסית גם בקהיר אחרי כמעט 40 שנה, הרי שמדובר בהישג משמעותי. פוטין, שבוודאי לא יתאמץ וילחץ על נתניהו לוויתורים כלשהם מול הפלסטינים, אך באותה נשימה מחפש גם הוא לזנב בהשפעה האמריקנית בכל מקום שהוא יכול, הוא בן ברית מצוין, מתבקש כמעט, מבחינת ראש הממשלה הישראלי.

הענק מדמם

כשעלה לשלטון בפעם הראשונה בשנת 2000, תרגם פוטין את השליטה הכמעט מוחלטת במרחב של גזפרום לרווחים כלכליים אדירים לכלכלה הרוסית, ולמנוף לחץ גיאו־פוליטי יעיל ולפרקים אכזרי. כמה פעמים החליטו בקרמלין לסגור את הברז, תרתי משמע, לכיוון מזרח אירופה, ובכך למנוע מתושבי האזורים הללו גז הנחוץ לחימום בשיאו של החורף. כשמדינות באזור העדיפו להתקרב לאיחוד האירופי על חשבון רוסיה, בקרמלין הזדרזו וגבו את המחיר באמצעות הקפצה של המחיר. לאירופאים, שהיו אז ללא אלטרנטיבה ראויה, לא היתה ברירה אלא לשלם.

השילוב של המשבר הכלכלי העולמי, ביחד עם הסנקציות על רוסיה והצניחה במחירי הנפט, ריסקו את שווי השוק של גזפרום מ־367 מיליארד דולר במאי 2008, ל־50 מיליארד דולר כיום. לפי בלומברג, זו הצניחה הגדולה ביותר בשווי השוק מבין 5,000 החברות הגדולות בעולם. באפריל השנה עקפה לראשונה רוסנפט הממשלתית את גזפרום והפכה לחברת האנרגיה הרוסית בעלת שווי השוק הגבוה ביותר. לגזפרום יש עדיין מרבצי גז ענקיים, שמניבים הכנסות במיליארדים, אך ההצהרות מרוסיה של 2008, שהבטיחו אז כי לא רחוק היום בו גזפרום תגיע לשווי שוק של טריליון דולר, נשמעות היום כמו בדיחה עצובה.

הסיבה המרכזית לצניחה במעמדה של גזפרום היא אותה סיבה שהביאה לנסיקה בהשפעתה, וזו השליטה של הקרמלין. בימים הטובים, רוסיה הפעילה את זרוע האנרגיה שלה בכל מדינה בה רצתה לחזק קשרים. כיום, כשהכלכלה הרוסית תחת סנקציות כבדות, כשאוקראינה כבר לא מהווה יעד לייצוא גז וכאשר האלטרנטיבה האמיתית היא סין, שם יודעים דבר או שניים על משא ומתן, התוצאות קשות.

רק לפני שנתיים השתאה העולם נוכח העסקה הגדולה ביותר בתולדות הענף – 400 מיליארד דולר ל־25 שנה של גז גזפרומי, שעתיד לזרום לסין. אלא שמאז הדברים הסתבכו – עלות הנחת הצינורות הכפילה עצמה ועלות הנפט ירדה בחצי. במריל לינץ' העריכו לאחרונה כי גזפרום צריכה למכור 1,000 מ"ק גז טבעי לסין במחיר של 340־380 דולר, לכל הפחות, כדי לרשום רווח כלשהו. אלא שכיום גזפרום מוכרת כמות כזו סביב 200 דולר בלבד והיא תתקשה להפיק רווח ראוי, אפילו מעסקת הענק עם סין. רוסיה, כך נראה, איבדה את אחד מקלפי המשחק המרתיעים ביותר שעמדו לרשותה.

מה יעשה פוטין?

רוסיה של 2016 היא לא המקום השמח ביותר לחיות בו. הכלכלה נמצאת תחת משטר סנקציות קשה, שהוביל לצניחה של כמעט 30% בסחר עם ארה"ב. הסנקציות האלו, ביחד עם הצניחה במחיר האנרגיה, הביאו למיתון חריף. המשק המקומי, שכבר ייצר בכ־2 טריליון דולר ב־2013, צנח ל־1.2 מיליארד בשנה שעברה.

ושיעור התמיכה בפוטין? ברוסיה, כמו ברוסיה, אם במערב תוקפים אותך, כנראה שאתה עושה משהו בסדר. שיעור התמיכה בנשיא הנערץ זינק מאז התחיל המשבר עם אוקראינה מאזור ה־65% עד לאזור ה־85%. שיעורם של אלו החושבים כי רוסיה הולכת בכיוון הנכון קפץ גם הוא בעקבות סיפוח חצי האי קרים. נקודה מעניינת היא כי אין מתאם ברור בין הירידה בשביעות רצון הנשאלים ממצב המדינה, לשביעות הרצון מפוטין. זו האחרונה אמנם נפגעה מתחילת השנה, אך עדיין ארבעה מכל חמישה רוסים חושבים שפוטין הוא הדבר הטוב ביותר שקרה להם מאז המצאת הלחם הפרוס.

כשהמצב באוקראינה נמצא ב"Deadlock" ולא יבוא על פתרונו עד שאחד הצדדים יחרוג ממנהגו ויסכים להכיר בחששות הצד השני, והמצב במזרח אירופה לא צפוי להניב הישגים דרמטיים בקרוב, הרי שמבחינת פוטין החזית האסיאתית היא היעד החשוב ביותר בתקופה הזו, ולשם הוא מפנה את עיקר מרצו. שדרוג נתיבי תחבורה ענקיים מסין לאירופה דרך השטח הרוסי, מאמצים לשכנע את ההודים שעומדים להצטרף לארגון משותף עם רוסיה וסין (SCO – הארגון לשיתוף פעולה של שנחאי) להצטרף גם לאיחוד האירו־אסיאתי, ושדרוג הקשרים עם ארגון מדינות דרום־מזרח אסיה (ASEAN) – כל אלה עומדים במרכז סדר היום של פוטין.

במקביל, ובתגובה ישירה לסנקציות האמריקניות, משקיע פוטין מאמצים רבים בחזרה למזרח התיכון – ההתערבות בסוריה, הקשרים ההדוקים עם איראן ועסקת הנשק ההיסטורית עם מצרים, כולם הישגים חשובים לפוטין, שיחפש מהלכים דומים באזור בעתיד הנראה לעין. בהקשר הזה, הידוק הקשרים עם ישראל משתלב היטב בתוכניות. מעניין יהיה לבדוק האם בהתנגשות האלימה הבאה בין צה"ל לחמאס או לחיזבאללה יהיו הרוסים אלו שיתווכו בין הצדדים, ואם כן – האם יהיה זה לטובת ישראל.

הכתבה מופיעה בגיליון יוני של פורבס ישראל