|
נדמה כי רצף המילים "תסריט שעלול להביא להתלקחות אזורית" נשחק לאחרונה עד עפר. אולם נדמה גם שהתסריט הקרוב ביותר, מילולית, להתלקחות שכזו, נוגע באחת הנקודות הרגישות ביותר בשיח הציבורי, כזו שקשורה גם בהיבט הביטחוני – וגם בהיבט החברתי-כלכלי. לא ברור איזה נזק גדול יותר תספוג ישראל במקרה של התקפה מוצלחת על מתקני הגז שלה – ביטחוני או כלכלי, אולם עוד פחות ברור כיום מי אמור לדאוג שזה לא יקרה. מה שכן ברור, הוא שבמקרה של פיצוץ באחת או יותר מאסדות הקידוח – יזלגו כבר ההאשמות מעצמן.
חדש: אפליקציית האייפון של פורבס ישראל – להורדה לחצו כאן
בצה"ל מתריעים: "זה הזמן להחלטות"
"אולי לשם שינוי נעשה משהו לפני שיקרה אסון ולא אחרי?", מתריע בפני פורבס גורם בכיר בחיל הים. "אנחנו חיים הרי תמיד מטראומה לטראומה, אז אולי נעשה את זה לפני שתיפגע לנו האסדה? יש בהילות מבחינת מערכת הביטחון, והמדינה צריכה להחליט עכשיו מה היא רוצה. זה זמן להחלטות".
בעוד שלגבי ההשלכות הביטחוניות של פגיעה במתקני הגז אין ככל הנראה צורך לפרט, להתקפה מוצלחת על המתקנים ישנה גם השלכה כלכלית מרחיקת לכת. הערך הכלכלי שבגז נאמד בכ-260 מיליארד דולר ל-25 שנה, בחלוקה מאוזנת פחות או יותר שקבעה ועדת ששינסקי בין המדינה לבין החברות הקודחות. על פי ההערכות, צפוי הגז הטבעי להכניס בסופו של דבר לקופת המדינה כ-143 מיליארד דולר. במונחים שנתיים, מדובר על כ-5% מהתמ"ג.
התוצאות המיידיות של פגיעה ישירה באסדה עלולות להיות אם כן הרסניות לא רק מבחינה ביטחונית – אלא גם מבחינה כלכלית, לחברות ולמדינה. עלותה של אסדת קידוח, הממומנת בידי החברות, נאמדת בכמיליארד דולר. כל יום עבודה נוסף עליה מוערך בכמיליון דולר. "זה לא ייגמר בזה", אומרים בצה"ל. "אם אירוע טרור כלשהו יצליח – כל אחד מהגורמים הזרים המעורבים ייקח מיד את הדברים ויברח מפה. למרות שהאסדות עומדות ברמה בטיחותית גבוהה מאוד, אפילו צרור של נשק קל עלול להצית את הכל כי הלחצים שם הם אדירים. ניצוץ אחד – ואתה במקום לא טוב".
צילום: במחנה
"יש דברים שחברה אזרחית לעולם לא תוכל לעשות"
בואו נחזור קצת אחורה. בין המדינה לבין השותפות ברישיונות הקידוח הוסדרו נושאי חלוקת הרווחים, כשהמדינה ויתרה למעשה על זכותה לקדוח וכשבדרך הוקמו ועדות ששינסקי וצמח כדי לבחון את נטל המס על החברות ואת נושא היצוא. דבר אחד כנראה לא הוזכר שם: עלויות האבטחה של המתקנים. "לא חשבו שיזדקקו לכך", מסביר הגורם, "כי לא באמת האמינו שימצאו גז".
המים הטריטוריאליים של ישראל משתרעים עד מרחק של כ-23 ק"מ מהחוף. מעבר לכך מפקחת ישראל עד מרחק של 74 ק"מ לכיוון מערב, וצופה גם צפונה ללבנון ודרומה לאזור עזה. אלא שהאסדות והמתקנים המשמעותיים נמצאים הרבה מעבר לקווים האמורים. קידוח תמר למשל נמצאת כ-90 קילומטר משפת החוף, וקידוח לוויתן – כ-140 קילומטר. "יש לנו זירה חדשה שלא עניינה אותנו עד עכשיו", אומר הגורם.
המים הכלכליים של ישראל, אשר בהם מותר לה לפעול לצרכי הכלכלה שלה (אולם חוקי האבטחה בהם שונים), משתרעים על פי החוק הבינלאומי עד למרחק של כ-160 קילומטר מהחוף לכיוון קפריסין. המשמעות היא שההגנה על מתקני הגז צריכה להתבצע מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.
בצד הזכויות להשתמש באוצרות הטבע שבמים, מותר למדינה להכריז על רדיוס של 500 מטר מאסדה כשטח סגור, שזהו השטח שהחברות אמונות כיום על אבטחתו. "זה מרחק ארכאי שלא נותן מענה לשום תרחיש מבצעי, כמעט פרוץ", אומרים בצה"ל. "יש דברים שחברה אזרחית לעולם לא תוכל לעשות, וצריך שהצבא יעשה זאת".
קידוח תמר. מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל | צילום: אלבטרוס צילומי אוויר
מהו בעצם ההבדל מבחינת האבטחה בין מים טריטוריאליים למים כלכליים?
"גם במים בינלאומיים אתה יכול לעצור כלי שיט מתוך הבנה שהוא מסכן אותך, אבל אתה לא יכול למשל לפגוע בכלי טיס במרחב הזה. יש לנו זכות להגנה עצמית. אם אתה בטוח שמישהו מסכן אותך – אתה יכול לפעול, אבל רק בסייגים מסוימים, וזה הבדל גדול".
בצה"ל טוענים כי אבטחת המתקנים היא נושא מורכב מאוד, בעיקר בשל השטח העצום בו מדובר. שטחם של המים הכלכליים כפול כמעט משטח מדינת ישראל, ובצה"ל מציינים כי קל מאוד לראות את המתקנים מכל מקום, ולכן צריך מערך נרחב שיידע לתת מענה. אספקט נוסף של השטח הנרחב הוא העובדה שהמרחק מייתר את הכלים הקטנים שעוסקים בהגנה על החופים – דבורים, דבורות וכד'. "קנדה למשל בונה 6 פריגטות (אוניות מלחמה) כדי להגן על מתקני הקידוח שלה", אומר הבכיר. "מפקד חיל הים של גרמניה כבר אמר שהוא מגן על האוניות שמביאות לו את הציוד של ה-BMW. צריך מסוק, צריך כלים, וכו'. האסדה היא כמו חמותי – נפגעת מכל דבר, וישנה קלות בלתי נסבלת של איומים שיכולים לפגוע בה. האם אפשר להגן מפני כולם? לא, אבל אנרגיה היא משהו שמדינות בהחלט יוצאות עליו למערכה. קודם כל נצטרך להיות נוכחים שם. נצטרך יכולות יירוט אווירי וגם מפני טילי חוף-ים, נצטרך לדעת לחלץ, לפנות. המעטפת המודיעינית חייבת לקבל מענה".
על פי ההסכמים הקיימים כיום, בטווח של 500 מטר חברות הקידוח מגנות על עצמן באמצעות חברות אבטחה פרטיות. נשק, מכ"ם, תצפית, סירה. אלה מעגלי ההגנה הקרובה, שמותאמת לאיומים פשוטים יחסית, כמו צוללים או סירה. "אם צה"ל יעשה את העבודה שמסביב הוא יצטרך לאסוף מודיעין בכל השיטות, להגביה את המכ"מים, להפעיל מטוס כדי להחזיק בתמונה ימית ועוד כלי שיט שיכול לשהות במרחב", אומרים שם.
למה המטוס לא מספיק בשביל זה?
"מטוס לא ידע מה לעשות עם ספינת סוחר, למשל, שלא עולה בקשר. צריך כלי שיט שיעצור אותה לפני שתתנגש. אנחנו יודעים לתגבר את המערך הזה, ולתת לו מענה גם בפני טילים באמצעות מערכת כמו ברק 8, שיודעת לתת הגנה מרחבית גם מפני מטוסים, מל"טים ומזל"טים. למעשה אנחנו מדברים על כיפת ברזל ימית, שתוצב על גבי כלי שיט שיעמוד בנקודות שאנחנו מדברים עליהן. ביקשנו 4 ספינות שנקראות 'מגן'. זה כלי גדול, נראה, שיוצר הרתעה, שנושא מסוק ימי שמכפיל כוח במרחב המים. הוא יכול לשהות לאורך זמן ויש לו עוצמת אש, יש לו מכ"מים ותותחים, הוא יודע לפגוע בסירות ואניות, לקלוט ולהוות חיישן נייד. יש לו יכולת להגן מרחבית על מספר אסדות. במקומות שנצטרך הגנה צמודה יותר נוסיף 2 מל"טים".
אסדת קידוח. מי יממן את אבטחתה? | צילום: רויטרס
לא במקרה עולה הנושא על רקע דיוני התקציב, והכוונה לקצץ בהוצאות הביטחון. לצד האיומים שהשמיע צה"ל בנוגע לביטול ימי מילואים, פועלים בצבא בתקופה האחרונה בניסיון להדגיש את נקודות התורפה, במטרה לנסות למתן את הקיצוץ בתקציב. הגז, כנושא חם מאוד, הוא אחד התחומים הללו.
על פי צה"ל, עלות אבטחתם של המתקנים גבוהה מאוד. עיקר ההשקעה טמון בהקמת מערך ההגנה, שעלותו מוערכת בצה"ל בכ-2.9 מיליארד שקל. עלות התפעול מוערכת בחצי מיליארד שקל נוספים מדי שנה, ובסך הכל מדובר על כ-15 מיליארד שקל ב-25 שנה.
אלא שגורם בענף מגחך למשמע המספרים: "המספר הזה הוא ניסיון שקוף לשאוב עוד כספי מדינה בעת הכנת התקציב", אומר הגורם לפורבס. "זו לא פעם ראשונה, שנייה או שלישית שבצה"ל עושים שימוש בנושא הגז כדי לסחוט עוד כספים מתקציב המדינה".
גם לגבי עלות האבטחה הישירה של המתקנים יש לגורם השגות: "לא מדובר בסכומים צנועים. צריך לזכור ששותפויות הגז משלמות כ-60%-75% מס, פי כמה מכל חברה אחרת בארץ".
בפורום הגז הישראלי טוענים כי מבחינת הכנסות מתגליות הגז, המדינה לא צפויה לראות ב-4 השנים הקרובות אפילו שקל. "לא זו בלבד, היא עלולה גם לסבסד את עלויות האבטחה של מתקני הגז של תשובה", טוען נועם סגל, מנהל תחום מדיניות בפורום.
על פי החישוב שערכו שם, יעמדו ההכנסות מתמלוגים ב-2013 על 125 מיליון שקל, ב-2014 על 184 מיליון שקל, ב-2015 על 253 מיליון שקל וב-2016 על 272 מיליון שקל, ובסך הכל 3 מיליארד שקל (לפי שער של 3.6 שקלים לדולר).
"כמובן שהתשלומים נפרשים, והמספרים של הצבא אולי מנופחים, אבל זו המחשה", ממשיך סגל. "ואם רוצים להיות ציניים – אז 300 מיליון שקל בשנה זוהי בערך העלות של סל התרופות". בצה"ל טוענים בתגובה כי עלות התפעול לא תגיע לחצי מיליארד שקל כבר בשנה הראשונה, וכי עלות הקמת המערך תיפרס על פני 6-4 שנים.
המחלוקת אינה מסתכמת כמובן רק בגובה המימון, אלא גם בשאלת החלוקה. בהסכם שנחתם בין המדינה לחברות לא הוזכרו עלויות האבטחה שיוטלו על החברות. "לא האמינו אז שיהיה גז", מסביר הגורם. "בזיכיונות החדשים כבר יתייחסו לזה".
ומדוע שהמדינה לא תשנה את זה?
"אין אפשרות. זה נבדק משפטית".
יצחק תשובה (שלישי משמאל) ושר האנרגיה סילבן שלום (מימינו) | צילום: משה בנימין
יעד אסטרטגי
"אין ספק שהמשאב הזה הוא יעד אסטרטגי שאויבי ישראל ינסו לפגוע בו, ועל כן החלטתי שמדינת ישראל תיקח חלק בהגנה על הנכסים שלה" (רה"מ בנימין נתניהו, 18.1.11)
לטענת הצבא, נכון לעכשיו ההוצאות "נופלות" על תקציב הביטחון, ובצה"ל מודאגים מכך שהנושא טרם הוסדר.
"יש הבדל גדול בין איומים צבאיים קונבנציונליים לבין איומים כמו שיש לנו כאן", טוענים שם. "אין לצה"ל שום אינטרס לכאורה להגן על המתקנים, זה לא הכותל. זו אינה הגנה על ריבונות המדינה. אני לא צריך להסביר לתושבי באר שבע למה אנחנו משקיעים בלשים כיפת ברזל על ספינה ולא אצלם. הכלים שלנו שם אחראים רק על המתקנים האלה ולא עושים שום דבר אחר, בניגוד לכלים שמגנינים למשל על בתי הזיקוק אבל גם על כל האיזור שמסביב להם".
אז לא נכון שצה"ל יגן על המתקנים?
"זה כן נכון שצה"ל יגן עליהם, אבל מישהו צריך לממן את זה. אפשר להתחייב על הכנסות עתידיות. נכון לעכשיו, החלק שהמדינה משתתפת בו ב-2013-2014 קטן מאוד. אם תהיה לנו התחייבות על מימון עתידי – נוכל גם ליצור התקשרויות עתידיות ולהתחיל בתהליך. גם במימון כפות הברזל שמגנות על בז"ן ישנה השתתפות ולא הכל נופל על הצבא. אבל הם במינוס אז לא רוצים לתת".
"אם המדינה לא תממן את האבטחה – אף חברה לא תבוא לפה. במהלך מבצע 'עמוד ענן' כמעט ונאלצנו לעצור את העבודה בקידוח תמר כי פחדו שרקטה תיפול על המתקן. עשו עליהום על החברות, הן לא הרעות בסיפור הזה. בראייה רחבה פעילות ל-25 שנה במרחב תהיה וכדאי שתהיה בטוחה, אבל צה"ל לא צריך להשקיע אגורה במים כלכליים".
ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה: "ראשית צריך לברך על כך שבשטח מדינת ישראל נמצא משאב טבע יקר כל כך שיביא לעצמאות אנרגטית של המדינה ובהמשך גם להורדת מחירי החשמל. סוגיית האבטחה נדונה לעומק והוחלט שאת אבטחת המתקנים יממנו החברות הפרטיות ולא המדינה, ואילו מדינת ישראל תמשיך לשמור על ביטחון בכל נקודה ונקודה במרחב שנמצא בריבונותה כפי שנעשה מאז הקמתה".
תגובת איגוד חברות חיפושי הגז: "אנו פועלים בשיתוף פעולה הדוק עם מערכת הביטחון ונושאים בעלות המלאה של האבטחה הישירה של מתקני הקידוח וההפקה. מיפוי הנכסים אסטרטגיים והאיומים עליהם הינו באחריות ממשלת ישראל".
|
