חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
Forbes Israel Logo

50 גוונים של שקוף: הקולות שנותרו מחוץ למאבק על הכרייה בשדה בריר

הדבר המדהים בנוגע לאישור שניתן לכי"ל (רותם אמפרט) לכרות פוספטים בשדה בריר הוא לא העובדה שהמועצה הארצית נתנה אור ירוק לכרייה בניגוד מוחלט לעמדת משרד הבריאות. נכון שלראות את שר הבריאות משייט מאולפן לאולפן ומודיע ש"כי"ל=KILL", ושמדובר בהחלטה שתהרוג אנשים, זה מחזה לא שיגרתי, אבל בארץ האפשרויות המוזרות הבלתי מוגבלות שום דבר כבר לא באמת מפתיע. אם להיות לרגע פרקליטו של הצד השני, תמיד ניתן לומר שגם סלילת כבישים מוסיפה תמותה (תאונות דרכים, זיהום אוויר), ובכל זאת הם נסללים מתוך ראייה כוללת שהיתרונות של נגישות תחבורתית עולים על החסרונות (לא תמיד, לא בכל מקום). האם ניתן לומר דבר דומה גם על מכרה פוספטים? לא בטוח, אבל עצם הדיון והמחלוקת לגיטימיים.

אבל מה שמדהים באמת בדיון הסוער על מכרה הפוספטים הוא מה שלא היה בו. או מדויק יותר – מי שלא היה בו. בשיח הציבורי, התקשורתי והפוליטי, המאבק על הכרייה הצטייר כעימות בין החששות הבריאותיים של תושבי ערד לאינטרסים הכלכליים של עידן עופר. מי שנפקדו מהשיח הזה הם אלפי אנשים שגרים הרבה יותר קרוב למוקד הכרייה מתושבי ערד, חלקם ממש על משבצת השטח, ושההשפעות הבריאותיות והמיידיות עליהם יהיו מרחיקות לכת הרבה יותר, מעל ומעבר לכל תקן וחוק. הכוונה לכעשרת אלפים אזרחים בדואים שמתגוררים בשלושה יישובים, ושהדיון הציבורי, כמו גם חברי המועצה הארצית, התעלמו מהם לחלוטין. אלה השקופים האמיתיים. אי אפשר להיות יותר שקוף מזה. רק שאת השקופים האלה, גם מלך הדמגוגיה ושר הפריפריה אריה דרעי לא רואה.

נא להכיר: אל פורעה. יישוב בדואי, כ-5,000 נפשות שמתגוררות מדרום לכביש 31 (באר שבע-ערד). היישוב, שימו לב, הוכר על ידי המדינה ב-2006, אך למרות העובדה שהוא יישוב מוכר לכל דבר הפיתוח שלו תקוע, התשתיות נותרו אי שם בעולם שלישי ודבר לא זז. ילדי הכפר לומדים בשני בתי ספר יסודיים גדולים, שמרוחקים כמה מאות מטרים מהמקום שבו אמורה להתבצע כרייה של מליוני טונות פוספטים. על פי המודלים שהנפיקו המומחים, לערכי זיהום האוויר החריגים שצפויים לשרור בשטח יש משמעות ברורה – או שלא תהיה שם כרייה, או שלא יהיו שם ילדים. ביחד זה לא הולך.

אפשר להעלים את הבדואים מהתמונה, אבל לא מהמציאות | צילום: fotolia

הם כבר יתפנו

אל תושבי ותלמידי אל-פורעה צריך להוסיף גם את תושבי הכפרים הלא מוכרים, אל ע'זה ואל זערורה, שמונים ביחד כ-4,500 נפש, גם הם צפויים לנשום הרבה אבק ואורניום על פי התוכנית שאושרה במועצה הארצית לתכנון ובנייה.
ועכשיו, תהייה: איך בדיוק אפשר לכרות פוספטים במקום שבו מתגוררים אלפי אנשים וילדים עוד לפני קום המדינה? מה בדיוק יגידו להם: סליחה, אנחנו צריכים לחפור כאן אז אנא בטובכם, עופו מפה? ולאן? בשיחות מאחורי הקלעים עם גורמים העוסקים בנושא, כשעלתה סוגיית הבדואים התשובה היתה, כמעט כלאחר יד, "הם יתפנו". אבל איך יתפנו? ומה פתאום? האם יעלה על הדעת שהמדינה תיתן אישור, למשל, להקים מכרה על בתיהם של תושבי כוכב יאיר, שמספרם דומה למספר הבדואים בשלושת היישובים המדוברים? האם תכנית כזו היתה עוברת את המועצה הארצית לתכנון ובנייה? האם נלקח בחשבון פוטנציאל התבערה שעלולה להתפרץ אם וכאשר תכנית הכרייה תתקדם מבלי לספור את הבדואים שחיים במקום?

בחודש יוני השנה, לקראת יום הסביבה בכנסת שבמסגרתו נערך דיון על הכרייה בשדה בריר, פרסמו האגודה לזכויות האזרח ועמותת המתכננים והאדריכלים "במקום" נייר עמדה בנושא. "נוסף להשפעות הסביבתיות והבריאותיות המזיקות לתושבי האיזור כולו", נכתב במסמך, "קיימת השפעה סביבתית ספציפית על האוכלוסייה הערבית-בדואית המתגוררת במקום. התוכנית המוצעת להקמת המכרה מתעלמת מקיומם של כעשרת אלפים אזרחים ערבים-בדואים המתגוררים בשטח המיועד להקמת מכרה הפוספט ועל קרקעותיהם… התוכנית להקמת המכרה מתייחסת לשטח התוכנית כאל שטח ריק, ומתעלמת מאוכלוסייה שחיה בשטח שנים רבות".

שחקן חסר

באחד מהפיתולים של המאבק הסוער סביב המכרה, אמר לי מישהו שסיפורו של המאבק עוד יפרנס הרבה עבודות באקדמיה. ואכן, כל השסעים המרכזיים, הקונפליקטים והדילמות של המשק והחברה בישראל 2015 התכנסו כאן על מגרש אחד: פריפריה מול הון, טייקון מול שלטון, משרדי ממשלה שמתעמתים בגלוי זה עם זה (הבריאות והגנת הסביבה), ארגוני סביבה שמתחבטים אם להכניס את היד למרק הרותח, עיר שהמחלוקת מפלגת את תושביה (חלקם מובילים את ההתנגדות וחלק אחר עובדים ברותם אמפרט), הטבע כנכס סביבתי או הטבע כמשאב כלכלי. כולם כאן בפנים, חוץ משחקן אחד, אולי השחקן הכי חשוב במקרה הזה, שאותו השאירו מחוץ לשדה המערכה: הבדואים. אם תרצו, זהו דיוקנה האמיתי של ישראל 2015, שפשוט לא רואה חלק משמעותי מאזרחיה. רק שאת הבדואים אפשר להעלים על שולחן השרטוטים ובוועדות התכנון ולהדיר אותם מהשיח הציבורי והפוליטי, אבל לא מהמציאות. כשהדחפורים יגיעו לשטח, הם יהיו שם.

הכותב הוא מגיש התוכנית "יהיה בסדר" בגלצ

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן