|
תחת אורות הניאון של זירת האגרוף, הילד בקושי יכול לראות אל מעבר לחבלים שמקיפים את במת הקרב. מבעד עיניו, הקהל והחגיגה שנכפית עליו אינם אלא קווי מתאר מלאי צללים. אבל הילד יכול לשמוע אותם.
"צ'אי לורלם, בן 9, 22.9 ק"ג", מכריז הכרוז. צ'אי יכול לשמוע את המאמן שלו צועק תזכורות של הרגע האחרון על יסודות הטכניקה. הוא יכול לשמוע את צחוקם הנרגש של ילדים אחרים בגילו, שנדחקו לקדמת הקהל, אחרי שזנחו את מתקני השעשועים ואת דוכני יידוי החיצים בבלונים ועוגות האורז המטוגנות ובאו לראות אותו נלחם. והוא יכול לשמוע את המהמרים – המהמרים שצעקו "שתיים לאחד – כחול!" "שלוש לאחד- אדום!".הם מהמרים על הסיכויים שהוא ינצח בקרב.
רוצים להישאר מעודכנים בכל החדשות והדירוגים? הירשמו לניוזלטר של פורבס ישראל, הורידו את האפליקציה, עשו לנו לייק בפייסבוק או עקבו אחרינו בטוויטר.
צ'אי, בן תשע, 22.9 קילוגרם, יודע שהוא חייב לנצח בקרב. הוא חייב לתמוך במוניטין של מקום האימונים שלו, ובכל המאמנים והמתאגרפים שהפכו להיות עבורו כמו משפחה – וצריך להגן על הגאווה של בני הקהילה שלו – שרבים מהם, כך הוא יודע, נמצאים בקהל.
צילום: רויטרס
לפני שנתחיל: קרב שובר שוויון
אגרוף ילדים בתאילנד הוא מסורת ארוכת היסטוריה. הילדים המתאגרפים מביאים את כספי הפרס אל משפחותיהם. ואנשי הכפר והמאמנים של צ'אי, שצועקים עצות ונלחצים כנגד המחסומים של הזירה, לא באים רק כדי לעודד אותו. הם באים להמר עליו.
אגרוף ילדים עורר על תאילנד את חמתם של פעילי זכויות האדם, שרואים בענף פעילות מסוכנת. אבל באיסאן, באזור הצפון-מזרחי העני ביותר של תאילנד, אגרוף ילדים הוא דרך חיים. הוא מספק הכנסה למשפחות שאחרת היו צריכות להישען על שדות האורז שלהן, משמעת אתלטית במקום שבו סמים וכנופיות נמצאים בשפע, ודרך יציאה מהעוני עבור חלק מהילדים שאין להם יותר מדי אפשרויות.
סגנון אגרוף זה, הידוע כ"מואי תאי" וקרוי לעיתים "אמנות שמונת האיברים", עושה שימוש בברכיים, במרפקים, באגרופים ובכפות הרגליים כנקודות התקפה. בתאילנד עוסקים בזה כצורת אמנות וכטכניקת לחימה מאז המאה ה-12. כשההמולה סביבו מתגברת, קד צ'אי בצייתנות כלפי מאמנו ופונה לעבר היריב שלו. הם כבר מכירים זה את זה. זוהי הפעם השלישית ששני בני ה-9 נפגשים בזירה, וקרב זה הוא שובר השוויון.
שלב 1: האימונים
עם הזריחה, במהלך ריצה של 10 ק"מ, נאבק צ'אי לשמור על הקצב של המתאגרפים המבוגרים ממנו. הוא רואה את דמותו הכהה של פטסיאם, בן דודו המבוגר יותר, ושל תארו, בנו של הבעלים, מתרחקים ממנו במורד צדי הכביש המהיר. המישורים שטוחים ונפרשים מכל עבר עד לקו האופק. העולם נראה כמו התפשטות אינסופית של שדות אורז.
עסקי האורז הם כל מה שמכירים חלק מהכפריים סמוך לבאן קה. זו עבודה צנועה. במשך זמן רב הייתה חקלאות העבודה הזמינה היחידה באיסאן. זו הייתה תקופה שבה רבים ראו באגרוף את המוצא היחיד. כשהכלכלה התאילנדית שגשגה, הגיעו הזדמנויות נוספות. יותר נערים הולכים לאוניברסיטאות, או עוברים לבנגקוק, מקבלים מענקי נסיעה לחו"ל או להקמת עסקים.
אבל צ'אי מתאמן משום שהאפשרות לשגשוג עדיין לא חלחלה לשכבות העניות ביותר בתאילנד. אם צ'אי לא היה מתאמן, הוא היה מגיע לשדות האורז.
צילום: רויטרס
אחרי ארוחת בוקר זריזה שבה הוא בוחש וגומע בתנועות יד זריזות בסגנון "רוקי" ביצים רכות מתוך כוס זכוכית שקופה, מצטרף צ'אי לילדים האחרים ליד שקי האגרוף. מאז שחזר מריצת הבוקר שלו הצטרפו עוד אחרים. המתאגרפים מאמנים את עצמם, גם ללא בן זוג. בכל קרב כפרי או חגיגה במקדש יכול לשבת בקהל מישהו שייתן להם את ההזדמנות המיוחלת: הזמנה לבנגקוק. בבנגקוק יכול מתאגרף צעיר יכול להתחיל לעשות כסף אמיתי.
זה רק מרחק של צעד אחד מההזמנות ללומפיני, האקרופוליס של המואי תאי, מקום שבו מתחיל ההמון העצום של הבירה לשים כסף גדול על השולחן, הקהל שואג בהתלהבות אמיתית ומצלמות הטלוויזיה משוטטות. התחרות קשה, אבל מתאגרף מקצוען יכול להרוויח גם 40 אלף דולר לשנה.
הילדים במכון האימונים של צ'אן מאזנים את הלחץ באמצעות אחווה. הם משפחה.כשפטסיאם מפסיק את התרגול שלו כדי לעזור להניף את צ'אי אל המתח, הוא מחייך בעידוד אל עבר דודנו.
הוריו של צא'י לא בתמונה. הם התגרשו בערך כשנולד ושלחו אותו לחיות עם סבו וסבתו בכפר של פטסיאם. בהמלצת משפחתו של בן הדוד שלח הסבא את צ'אי לגור עם צ'אן בגיל 7, ולהתחיל את אימוניו כלוחם מואי תאי. במובנים מסוימים, על כתפיו של צ'אי מוטל הרבה יותר לעומת כל אחד מאחיו במשפחת המואי תאי, גם אם הוא עצמו אולי לא מבין זאת. מכון האימונים נותן לו הכול: מזון, מחסה, מסלול להצלחה.
איש לא מדבר על המציאות הזאת, אבל הוא חייב לגבות את ההשקעה בניצחונות. זאת גם הדרך היחידה שבה הוא יכול לסייע לסבו, שכבר הגיע לגיל 75 ועוד מעט לא יוכל לעבוד עוד בשדות האורז.
שלב 2: ההימורים
בספורט שנסוב יותר על הימורים מאשר על המופע עצמו, מידע פנים על מתאגרף פירושו סיכויים טובים יותר וכסף רב יותר. סכומים עצומים של כסף מחליפים ידיים אפילו על הקרבות בין הלוחמים הצעירים ביותר – בני 7 ו-8. בעוד שחלק מההימורים נמוכים, בסכום של 100 באט (3.5 דולרים), הם יכולים לנסוק ל-50 אלף באט (1,700 דולר) על משחק ואף יותר.
צילום: רויטרס
ההימורים הם תהליך כאוטי ובלתי מאורגן. לא קיימים סוכני הימורים רשמיים הקובעים את הסיכויים ולוקחים את הכסף. אנשים מהמרים זה נגד זה, וקובעים את הסיכויים באמצעות מערכת של סימני ידיים מורכבים המוחלפים בין הצדדים המנוגדים של הזירה.
מאמניהם של המתאגרפים ומשפחותיהם הם בין המהמרים המסתכנים ביותר בקהל. באמצעות ההימורים מפרנסים המשפחות והמאמנים את עצמם. בקהילות שבהם מתקיימים קשרים הדוקים, שכנים, קרובים וידידים יבואו כולם ויתמכו במתאגרפים מעירם. כך גם במקרה של צ'רי ופטסיאם, שמשכו מחצית מאנשי הכפר שלהם לקרב.
שלב 3: ליל הקרב
השופט חותך את האוויר בידו, והפעמון מצלצל בנקישה בודדת. שני הילדים מקפצים סביב למשך 30 שניות, מקבלים תחושה זה של זה באמצעות מכות ישרות של הרגל ופשיטת ברך לפנים. אף אחד מהם לא מפעיל כוח. ואז מחליט צ'אי לתקוף. בעיטה ומכה מפוספסת. כניסה פנימה בשביל להשיג אחיזה. שני המתאגרפים מתנודדים סביב הזירה, גופם מתפתל זה סביב זה כשהם מנסים לפנות את הדרך לבטן היריב כדי להכות בה עם הברך.
צילום: רויטרס
צ'אי נותן כמה מכות, יריבו נותן כמה מכות. הקהל שואג – הקרב אקטיבי והיריבים שקולים. המהמרים בפינות הניטרליות צועקים, סימני ידיים מוחלפים במהירות הבזק, ונפח ההימורים מתחיל לעלות.
דינג! הסיבוב נגמר. המאמנים נכנסים לזירה כמעט לפני שהפעמון מסיים לרטוט. הם מניחים מחבת מתכת גדול ועליו שרפרף. שניים מטפלים בצ'אי. הם שופכים עליו מי קרח, מעסים את רגליו, מותחים את זרועותיו. השלישי צועק הוראות אסטרטגיות. צ'אי רגוע ופסיבי, מהנהן אל עבר המאמן.
סיבוב 2. הפעם אין היסוס. הילדים מסתערים ישירות זה על זה. יריבו של צ'אי נכנס חזק כדי לתת כמה אגרופים, אבל צ'אי מתחמק מהם. זוהי ההזדמנות שלו; הוא נכנס עם התקפה משלו. שמאלית. ימנית חזקה. היריב מתפתל, מסיר את ההגנה שלו. צ'אי מניף את השוק הימנית לתוך הלסת שלו.
שלב 4: אחרי הקרב
הילד מחוסר הכרה, צונח כמו שק לרצפה. המאמנים נוהרים לזירה. השופט מניף את ידו של צ'אי ומנדנד אותו סביב בניצחון, וחצי מהקהל מתפרע בתרועות רמות. אולם רק מעטים טורחים להמשיך להסתכל כדי לראות את הילד הקטן מובל מהזירה. רובם כבר עסוקים בחיפוש אחר גביית כספי ההימורים שלהם.
|
