העבודה היא חיינו: האם הייתם מוכנים לזה?

 דמיינו שבכל רגע ורגע, כל יום ויום, הייתם עובדים. לא הייתם מגישים קפה, או בודקים מבחנים, או מתקנים ציוד מחשבי, אך עדיין, עובדים: פותרים בעיות, עונים לטלפונים, מקבלים החלטות חשובות, כאלה שיש להן הפוטנציאל להיות קשורות למיליוני דולרים ולאלפי מקומות עבודה.

לא משנה איפה אתם – בחתונה של אחותכם, או בהלוויה של אבא שלכם – אתם תמיד בתפקיד. גם אם יגיע סוף העולם, או גרוע מכך.

נשמע כיף?

ברוכים הבאים לחיים הטובים: חייו של "חתול שמן". אנחנו לא מדברים על אלו שנולדו עם כפית של זהב בפה, אלא על אנשים שמרוויחים משכורת של שבע ספרות, טסים במחלקה הראשונה ולובשים חליפות מחויטות (או לחילופין, ג'ינס במחיר מדומיין), בזמן שיתר העולם נאבק להשיג הרבה פחות מזה. 

מין מתועב

אם להקשיב למומחים, לפוליטיקאים ולקולות המחאה, חתולים שמנים הם אחד מהמינים היותר מתועבים על פני כדור הארץ, קצת פחות מג'וקים אבל הרבה יותר מנחשים. הסיבה העיקרית: הם מרוויחים הרבה, הרבה יותר כסף. מנכ"לים, לדוגמה, מרוויחים בערך פי 260 מפועל ממוצע. וזה פער גדול, שרק הולך וגדל עם הזמן.

טיעון נפוץ להגנה על השכר המנופח של אותם חתולים שמנים הוא שגודלן של החברות שהם מנהלים תופח יחד עם תלוש השכר שלהם. מחקר של קבסייה גבאי (מהמכון הטכנולוגי במסצ'וסטס) ואוגוסטין לנדייה (אוניברסיטת ניו יורק) מציין שהגידול בשיעור של פי שישה בשכר המנכ"לים בארה"ב בין השנים 1980 ל־2003 מיוחס במלואו לעלייה בשיעור של פי שישה בשווי השוק (מספר המניות כפול מחיר המניה) של חברות אמריקאיות גדולות.

זהו הסבר נקי, אך בלתי מספק. כמי שמשלמים לו כדי להבין מדוע אנשים מתפרנסים (או לא מתפרנסים) מעסקים, איני יכול שלא להבחין בהיבט מכריע של סוגיית אי־השוויון בשכר, שזוכה בדרך כלל להתעלמות: הקרבה מוחלטת.

תחילה יש כמה סייגים, והם מהותיים. ראשית, לא לכל אחד יש גישה לאותו חינוך. שנית, לא כולם מוכשרים באותה מידה. שלישית, לא כל התעשיות מצדיקות רמות שכר כאלה: מתכנתים ומנהלי קרנות השקעה תמיד ירוויחו יותר ממלצרים וממוכרות מוצרי קוסמטיקה. רביעית, (כפי שג'ורג' פאקר מתאר בהרחבה ובתבונה בגיליון נובמבר/דצמבר 2011 של פוריין אפרס), לוביסטים מטעם התאגידים העשירים היטו בהדרגה את כף המאזניים בקונגרס ב־40 השנה האחרונות.

עם זאת, יש כאן היבט נוסף, הקשור לאופן שבו אנשים חיים את חייהם, שכל השנאה הזאת נוטה להעלים: ככלל, אדם העובד תשע או עשר שעות ביום מנהל חיים שונים לחלוטין ממישהו שחייו הם עבודה – ובסופו של דבר זוהי סיבה נכבדת לכך שמישהו מקבל פחות, ופעמים רבות הרבה פחות, ממישהו אחר. 

אחוזה מפוארת לעומת דירת שני חדרים, קאדילק לעומת טויוטה קורולה, נופש בפריז לעומת ערב בקולונוע, כל אלה הם תוצרי לוואי של ההבדל העמוק הזה, שבין התמודדות עם הבוס ואולי עם לקוח כעוס, לבין התמודדות עם כל הלקוחות העצבניים, וגם עם מאות עובדים, משקיעים חסרי סבלנות, גדוד עיתונאים ופוליטיקאים – שכולם, בכל רגע נתון, עשויים לדרוש תשובה בנוגע למשהו.

כוננות מתמדת

לא מזמן יצא לי לראות את "התמוטטות", המגולל את עלילות בנק השקעות בסגנון ליהמן ברדרס, רגע לפני המשבר הפיננסי של 2008. לא צריך להיות סוחר משכנתאות או איש מחאה כדי להבין, ליהנות ולהתמרמר בו־זמנית מהסרט הזה. העלילה כולה מתארת 24 שעות – מהלילה שבו אנליסט בן 28 מבין לפתע שהחברה שלו עלולה לפשוט רגל אם התנאים הכלכליים ישתנו מעט, ועד ליום המחרת, שבו החברה נפטרת מכל נכסיה הרעילים, מזעזעת את השוק ומפטרת את רוב עובדיה.

כשהלילה מתחיל להתארך, מצטרפת לתהליך קבוצה של בנקאים מיליונרים, כולל ראש החברה (ג'רמי איירונס הנורא), שמוטס לשם במסוק בשתיים לפנות בוקר. ההנחה שלא נאמרת במפורש היא כזו: לא משנה מה הם עשו באותו זמן, הם היו חייבים להזיז את התחת שלהם ולהגיע לישיבת ההנהלה. על זה משלמים להם. בזמן שאנשים אחרים ישנים, הם מטפלים בבעיות. אם הם אכן מתמודדים איתן היטב או לא – זאת כבר שאלה אחרת.

סיבה עיקרית להתעלמות מההיבט של עבודה־כדרך־חיים כחלק מסוגיית אי־השוויון בהכנסה, היא שרבים מאנשי וול סטריט שמקבלים כסף כדי להיות בכוננות הקפצה, לא צורפו לשורות המפוטרים. הם לא נענשו על ביצועיהם הגרועים. נכון שחבילות המניות והאופציות שלהם נפגעו, אבל רמת הנוחות הכללית שלהם עדיין גימדה את זו של העובדים שלהם, שהיה להם מספיק מזל כדי להמשיך לעבוד. תוצאה זו אינה נראית הוגנת, למרות השנים הארוכות שהחתולים השמנים וסגניהם המתנשאים השקיעו במרדף אחר חבילות השכר העסיסיות האלו.

אותו נתק מתסכל בין השכר לביצועים נכון גם לגבי ראשי חברות מסורתיות יותר ומוכתמות פחות. ניקח לדוגמה את ג'פרי אימלט, מנכ"ל ג'נרל אלקטריק המכובדת: מניות החברה נחתכו כמעט בחצי במהלך כהונתו, ועדיין הוא מקבל שכר שנתי של 6.9 מיליון דולר. (והוא לא לבד).

באלו הידיים

יזמים, החבר'ה שאותם חקרתי ושמייצגים נתח משמעותי מאותה קבוצת עילית, זוכים ליותר סלחנות מכלל האוכלוסייה. גם הם, כמו אותם מנכ"לים, מקדישים את חייהם לעסקים, אבל הם אוהבים לעשות כסף, באותה המידה שהם אוהבים את העבודה שלהם.

אלה שמצליחים בגדול הם כמה מהחתולים השמנים ביותר בשכונה: 69 אחוז מרשימת 400 האמריקאים העשירים ביותר של פורבס בנו את עושרם במו ידיהם. רק שההבדל בין חבר הנהלה ליזם שאפתן הוא שאם היזם נכשל, הוא נעשה רעב במוקדם או במאוחר, ולא משנה כמה לילות ללא שינה או שנים ארוכות הוא ישקיע.

יש הקוראים תיגר על הרעיון לפיו עשיית כסף באמצעות העברת כסף (הפונקציה העיקרית של וול סטריט) מוסיפה ערך כלכלי רב בטווח הארוך. אחרי הכישלון החרוץ האחרון, שימון גלגלי המסחר נראה מתקבל על הדעת כמו כל מאמץ יזמי אחר. הנקודה היא שתפקוד כחתול שמן עובד מצריך עמל ואחריות רבים, ואנשים ידרשו לקבל על כך תשלום.

אז מדוע פער ההכנסה גדל (וגדל)? האם העשירים עובדים קשה אף יותר ומקריבים יותר מאי פעם? האמת שקשה להוכיח את זה, אם כי יש ראיות מסוימות המצביעות על כך שאלה שהקריירה שלהם בנסיקה נהנים פחות מזמן פנוי מהיתר.

בעבודה שביצעו עבור הפדרל ריזרב של בוסטון, גילו הפרופסורים מרק אגוויאר ואריק הרסט שבדומה לתחום ההכנסה, נוצר גם פער בהתפלגות הזמן הפנוי. בקצרה, לאנשים עם הכנסות שאינן משתנות, יש יותר זמן פנוי בהשוואה לאלה עם הרווחים הגדולים בהכנסות.

מרחמים על החתולים השמנים המסכנים? ממש לא. אבל אם אנחנו כבר עומדים להתרגז מהסוגיה הענקית הזו, בואו ננסה לפחות להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מזכירים פערים בהכנסות. אלו הם שני הדברים שעליהם כולם יכולים להסכים:

הנחת יסוד מספר 1: עבודה ותגמול קשורים זה לזה. 

מחקר מהעת האחרונה ("שלושת הצדדים של הקונפליקט עבודה־משפחה"), הראה שהתגמול הכספי על עבודה עם שעות ארוכות יותר עלה בצורה ניכרת בין השנים 1979 ל־2006. להלן קטע:

"במהלך תקופה שבה הרווחים הריאליים של אנשים שעבדו ארבעים שעות בשבוע נשארו קבועים, זינק השכר של אלה שעבדו שעות ארוכות יותר. הפרמיה על שעות ארוכות ניכרת במיוחד בתחומי עבודה המתאפיינים באי־שוויון הגדול ביותר בשכר בתוך קבוצה נתונה. במילים אחרות, השעות התארכו בזמן שאנשים חתרו להבטיח שלא יהיו 'מפסידנים'".

הנחת יסוד מספר 2: ככל שתעבדו יותר זמן, כך תקדישו פחות זמן לחלקים אחרים בחייכם.

מחקר מ־2006 בהרווארד ביזנס רוויו בדק בעלי "משרות קיצוניות" – כלומר 60 שעות ומעלה בשבוע וזמינות של 24 שעות ביממה ללקוחות, שבעה ימים בשבוע. שני שלישים מהגברים ו־77 אחוז מהנשים דיווחו שלא הצליחו לתחזק את בתיהם כהלכה; 65 אחוז ו־33 אחוז, בהתאמה, דיווחו שנתקלו בבעיות בקיום מערכת יחסים איתנה עם ילדיהם; ו־46 אחוז מהגברים ומהנשים הודו שאינם משקיעים מספיק במערכות היחסים האינטימיות שלהם.

כל זה מעלה שאלה יסודית בנוגע לצמיחה כלכלית: האם אלה השואפים להיות חתולים שמנים היו מתחייבים לשעות הארוכות האלו ללא ההבטחה לחבילות שכר שופעות?

כנראה שחלקם כן. מחקר שפורסם לא מזמן בג'ורנל אוף סוציו־אקונומיקס ניסה לנתח את הקשרים בין עמל, אי־שוויון ותגמול. המסקנה: "הקשר הנצפה בין שעות עבודה לאי־שוויון בשכר התעסוקתי אינו לוכד את ההשפעה של תמריצים פיננסיים". תרגום: זה לא תמיד הכסף.

המחקר של הארווארד ביזנס רוויו מחזק טענה זו. כשאנשים המחזיקים ב"משרות קיצוניות" נשאלו לגבי הסיבות העיקריות לכך שהם אוהבים את עבודתם (ניתן היה להשיב כמה תשובות), 43 אחוז מהגברים ו־28 אחוז מהנשים ציינו "שכר גבוה" במקום השלישי אחרי ההזדמנות לעסוק בעבודה "מעוררת /מאתגרת" (90 אחוז ו־82 אחוז) וההזדמנות לעבוד עם "עמיתים באיכות גבוהה" (52 אחוז ו־43 אחוז). 

אבל הנה העניין: "עבודה מאתגרת" מצריכה זמן ומחויבות. ככה זה. הזמן והמחויבות האלו מובילים לשעות ארוכות יותר, אחריות רבה יותר. תלושי שכר שמנים עלולים שלא למלא את החלל בסופו של דבר, אבל הם יכולים להקל על הכאב, לפחות לזמן מה. השאלה הגדולה היא מהי המידה הנכונה של אי־שוויון בהכנסה, והאם ניתן לשווקים להחליט, או לרגשותינו?

אני חושב שזה המקום שבו פאקר ואחרים גולשים לחוסר מציאותיות. בפסקה האחרונה של המאמר שלו בפוריין אפרס, כותב פאקר:

"…אי־שוויון יוסיף לשים ללעג את ההבטחה האמריקאית של הזדמנות שווה לכל. אי־שוויון יוצר כלכלה הנוטה לצד אחד, שמשאירה כל כך הרבה כסף לעשירים, עד שהם יכולים לחגוג רק מספוקלציות, ומשאירה את מעמד הביניים בלי כסף לרכוש את הדברים שהם חושבים שמגיעים להם, וזה מוביל אותם ללוות ולשקוע בחובות. אלו הם, בין היתר, הגורמים ארוכי הטווח למשבר הפיננסי ולמיתון הגדול. אי־שוויון מקשיח את החברה לכדי שיטה מעמדית, הופך את האנשים לאסירים של הנסיבות שלתוכן נולדו וקורא תיגר על בסיס הרעיון של החלום האמריקאי".

עמדתו של פאקר מועברת בצורה יפה, וללא ספק בכנות. אבל דיון בסוגיית הפערים בהכנסה במונחים של מה האנשים "חושבים שמגיע להם" – וכל ההחלטות הטובות והרעות שנגזרות מהערכה זו – מהווה טיעון מסוכן, שניתן לערערו בקלות באמצעות היחסים חסרי הרחמים, גם אם אינם מושלמים, בין הקרבה לתגמול.

אם אנו רוצים לבחון בצורה אובייקטיבית את הנושא של אי־שוויון בהכנסה, אל לנו להתעלם מהעובדה הנצחית, שבכל מצב יש אנשים שמצופה מהם לעבוד קשה יותר וזמן רב יותר, ולעשות זאת בקנה מידה רחב יותר, מאשר אחרים.

יתרה מכך, עלינו להכיר בעניין הבחירה: אנשים רבים יבחרו שלא להקריב את חייהם (ואולי אף את אושרם) על מזבח העיסוק שלהם, ואחרים יבחרו שכן. גודל הארנק שלהם, לטוב ולרע, ישקף לעתים קרובות את הבחירה הזו.

האתגר המונומנטלי הוא לעשות את מה שנחוץ כדי להבטיח שלכמה שיותר אנשים תהיה ההזדמנות לעשות את הבחירה הזו עבור עצמם. זהו, לפי דעתי, החלום האמריקאי.