רנסנס שלי: להחיות את התשוקה לאמנות עם סדנאות יצירה בחו"ל

מרדף הסיזיפי אחר עושר, נוחות ורכוש, דוחקים לעתים קרובות את נטיית הלב הראשונית. לפעמים היא נעלמת כליל, לפעמים היא נשארת בגדר נוסטלגיה או תחביב, ולפעמים היא מתעוררת בשלב מאוחר יותר בחיים, כשכבר ניתן לסמן "וי״ על הביטחון הכלכלי, כעיסוק צדדי או כפרק ב׳ של ממש.

במקום הזה בדיוק משתלבים טיולי התוכן, שתופסים תאוצה בשנים האחרונות. לצד סדנאות בישול בבירות קולנריות או טיולי יין בצרפת, פורחות גם סדנאות האמנות בחו״ל, ובמיוחד באיטליה. אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים שהתעניינו בעבר באמנות, מחדשים בסטייל ובגדול את התשוקה הנושנה ונרשמים לקורסים יוקרתיים שנערכים מעבר לים.

לדברי דותן ברדה, סמנכ״ל קמפוס לימודים, חברה שמתמחה בלימודים בחו״ל, עלות של קורס (שבועיים עד חודש) נעה בין 1,000 יורו ל־7,000 יורו בהתאם למוסד ולמיקום הלימודים, ויש לקחת בחשבון גם עלות מחייה וחומרי עבודה שמוערכים בכ־1,000 יורו נוספים. לדבריו, גיל קהל היעד נע מ־35 ועד 65 ורבים "נוסעים לקורסים האלה יחד, כבני זוג, כדי לחוות חוויה אמנותית משותפת״. מכיוון שמדובר מלכתחילה בסדנאות עם אופי בוטיקי, וכן בשל העלות הגבוהה, בנוי כל קורס שכזה על קומץ משתתפים. השנה נסעו באמצעות חברת קמפוס לימודים כ־20 איש לסדנאות אמנות מעשית בחו״ל.

ליצור בסביבתו הטבעית של מיכאלאנג'לו – סדנת אמנות של גד אפוטקר בפירנצה

זה שנה שהאמן הישראלי גד אפוטקר מארגן סדנה כזו ב״אקדמיה סן ג׳ובאני״ בפירנצה, איטליה. אל תתבלבלו, לא מדובר בנופש או טיול נינוח, אלא בסדנה אינטנסיבית בתחום הציור, הפיסול או הפרסקו – עשרה ימים של עבודה מ־9:00 ועד 18:00. לפעמים השעות מתארכות, אבל זה ממש לא מרתיע את מי שחלומו החדש הוא ליצור אמנות באותה הסביבה בה פעל מיכאלאנג׳לו ובני דורו. המחיר: כ־2,400 יורו, כולל לינה, טיסה וחומרים.
עד כה הגיעו שלוש קבוצות להשתתף בסדנה, 15 איש בכל אחת. בהתייחס למחיר הגבוה של הסדנה, אומר אפוטקר ש״ברמה מסוימת, במובן התרבותי בעיקר, הסדנאות מיועדות לאיזושהי אליטה. כסף לא מספיק, צריך להבין את המהות״.

הוא מוסיף כי "בכל זאת זה נהיה טרנד, כי יש פה אנשים עם תשוקה עצומה לאמנות והזדמנות להיחשף למשהו אותנטי. זה לא טיול רגיל, אלא מסע מלא בתוכן, זריקת אמנות לווריד״.

לנצל את החיים

סיפורו האישי של אפוטקר (46), שעבודות שלו הוצגו בתערוכות במוזיאון "ברג׳לו״ ובמוזיאון הגלריה לאמנות מודרנית "פאלאצו פיטי״, דומה מאוד לסיפורם של אחדים ממשתתפי הסדנה שלו. "אהבתי לצייר עוד מילדות. כשהייתי חייל הצגתי תערוכה בבית החייל, אבל כשהשתחררתי, בחרתי ללמוד באוניברסיטה כלכלה ועד גיל 33 עבדתי כברוקר בבורסה לניירות ערך בתל אביב. כשכל החברים שלי מהבורסה חזרו הביתה וקראו דוחות, אני ציירתי, אבל אף פעם לא היה לי האומץ לעזוב את העבודה״, הוא מספר.

היה זה משבר שחווה עם מות אביו, שהביא אותו להכיר בכך ש״אנחנו זמניים, וכדאי לפחות שאעשה את הדבר שאני הכי אוהב ונותן לי סיפוק״. אפוטקר התפטר ונסע ללמוד אמנות ב״אקדמיה לאמנויות יפות״ בפירנצה, לצד סטודנטים שרובם היו צעירים ממנו ביותר מעשור: "ידעתי שזה ויתור משמעותי על חיי נוחות וביטחון. הרבה אנשים רואים בצעד הזה מעשה אמיץ. לי, זה היה טבעי״.

באקדמיה פגש אפטוקר באמן פלורנטיני שורשי בשם פבריציו לוקזי, והשניים הפכו חברים. לוקזי, שמרצה היום באקדמיה בה למדו, הקים ב־2011 "בוטגה״, סטודיו משותף לו ולפסל נוסף, שמשמש גם כבית מלאכה ללימוד וליצירת אמנות. הבוטגה – "אקדמיה סאן ג׳ובאני״ – ממוקמת ברובע בעלי המלאכה העתיק, סאן פרדיאנו. סוג של פלורנטין, אבל יפה יותר, לדברי אפוטקר. "החלום שלי ושל פבריציו היה ללמד אמנות במקום כזה, וכבר שנים שתלמידים ומכרים לוחצים עליי שאקח אותם ל׳עיר שלי׳, פירנצה. והנה, נוצרה ההזדמנות״, הוא אומר.

אפטוקר מאמין בכוח המשיכה של הסדנאות: "אני לא מונחה על ידי השיקול הכלכלי, למרות הרקע הכלכלי שלי״, הוא אומר. "אני מאמין שיש בערך עוד 2,000 עד 3,000 איש שיכולים להוות פוטנציאל לסדנה כזאת. ככל שהחברה ממוחשבת יותר, כך גוברת המשיכה לאמנות ולרוח, ולמקום היצירתי״.

המורים בסדנה, מלבד אפוטקר, הם אמנים איטלקים, רובם מלמדים או לימדו ב״אקדמיה לאמניות יפות״. כמו כן, בכל סדנה מתארחים גם אמנים מקומיים שונים. קבוצות התלמידים כוללות לעתים אמנים ישראלים מוכרים, וגם אנשים שפנו לתחום האמנות אחרי שבנו קריירות מפוארות בעסקים, במדעים ובניהול.

עיר עם אנרגיה מיוחדת – פירנצה, איטליה | צילום: יוסי קוסט

להתחכך באצולת האמנות

עד לא מזמן ניהלה בלהה פורר (59) בעלת תואר שני בביוכימיה, מעבדה בבית חולים. רק באחרונה, לאחר מות בעלה, החלה לצייר. "יצאתי לפנסיה מוקדמת בגיל 55. לאחר שהתאלמנתי, החלטתי לעבור מהמושב בעמק חפר, שבו גרתי 32 שנים, לתל אביב, העיר שבה נולדתי וגדלתי. אהבתי לצייר בצעירותי, אבל לא נגעתי באמנות כל השנים. החיים היו אינטנסיביים. רק בדיעבד אני מבינה שהיה חסר לי משהו״.

פורר משחזרת מציאות שמוכרת מאוד לבני דורה שחונכו בישראל: "גדלתי בסביבה של מהגרים, שחלקם אף היו פליטים. אני ובני גילי, הילדים שנולדנו לאנשים האלה, היינו חייבים לפתח, בעקבות נקודת המבט שלהם, ראייה מעשית לחיים. כשהלכתי ללמוד, חשבתי על בצלאל. אני זוכרת איך עיקמו את האף ואת הדיבורים על כך שזה לא ממש ‘אקדמיה׳. אני הייתי ילדה טובה ועשיתי מה שציפו ממני. בחרתי בביולוגיה״.

היא לא מתחרטת: "אהבתי את המקצוע שלי ונהניתי ממנו. אמנות בזמנו, באמת לא הייתה בחירה מעשית״. לדבריה, הסדנה הייתה חוויה ייחודית: "אני לא יכולה להשוות את הסדנה הזאת לשום דבר אחר שהכרתי. פגשנו יוצרים שבאו ממשפחות של אמנים, שזה עובר אצלם בדם. אצלנו מיובשים מהבחינה הזאת. בבתי הספר שלנו מלמדים בעיקר את המקצועות התכליתיים. הסדנה בפירנצה הרוותה את החסך הזה. נכון, זה עסק יקר ולא כולם יכולים להרשות לעצמם. אבל מי שכן, מאוד נהנה״.

הסדנאות בחו״ל מושכות גם אנשים שכבר עוסקים באמנות, אם ביצירה של ממש ואם באספנות ובפילנתרופיה. גם מי שכבר ראה וחווה כמעט הכל, עדיין נרגש מעבודת כפיים בעירם של ליאונרדו דה וינצ׳י ובוטיצ׳לי.

עמוס שכטמן (66) איש עסקים, אספן אמנות ואחיו של חתן פרס הנובל פרופ׳ דן שכטמן, מעיד על עצמו שלא למד אמנות באופן רשמי, אך תמיד התעניין בנושא ובעשור האחרון עוסק בעיקר באספנות ובתמיכה באמנים. "אני גר בשכונת צ׳לסי בניו יורק ובבלוק שלי לבדו יש 340 גלריות. גם אם אתה לא כל כך מבין, אבל מתעניין באמנות כ־40 שנה ורואה כל כך הרבה, בסוף אתה מתחיל להבין״.

שכטמן, שועל ותיק בסדנאות אמנות, מעיד כי הסדנה בפירנצה "הייתה חוויה לא רגילה בזכות האנרגיה המיוחדת שהייתה שם״. לדבריו, על אף שהתחילו את היום ב־9:00 ועבדו רצוף עד הצהריים, הרגיש לפעמים שההפסקה הגיעה מוקדם מדי. "היינו שם 16 אנשים, וכולם בלי יוצא מן הכלל אמרו שהיו חוזרים שוב. היה שם משהו כל כך חיוני, קשה להבין איך זה קרה״.

עירם של דה וינצ'י ובוטיצ'לי – פירנצה, איטליה | צילום: יוסי קוסט

משתתפת נוספת, האדריכלית יהודית אולמן, היא אמנית מוכרת שהציגה בפריז, ברומא ובז׳נבה. "אני עוסקת באמנות שהיא יחסית מופשטת ורציתי ללמוד את הטכניקות העתיקות כדי לראות מה אני יכולה לקחת משם לאמנות המודרנית״.

לדבריה, הייחוד בסדנה באיטליה טמון במורים. "אלה אנשי מקצוע מיוחדים שהאמנות היא חייהם. אני דוברת איטלקית וזאת הייתה חוויה לדבר איתם באופן אישי, ולא באמצעות תרגום. נכנסנו לאווירה של לצייר. אחרי הרצאה אחת שהייתה על צבעי מים, פשוט רצתי לחנות לקנות צבעים. בלילה ציירתי את התמונות שצילמתי ביום״.