|
"אני רוצה לדבר על המפלגה הקרויה ארץ חדשה והאיש הקרוי אלדד יניב", אמרה רינה מצליח בתוכניתה ברדיו 103FM עם חגי גולן. המשך דבריה של מצליח עוררו סערה ובעיקר מחדשים את השאלה על תפקיד העיתונאי, על רקע כניסתם של העיתונאים לכנסת. "נמנעתי מלדבר עליהם עד עכשיו, כי חשבתי שצריך למנוע חשיפה מהתופעה הזאת לפני בחירות, כיוון שהוא התמודד לכנסת". ואח"כ המשיכה: "לא האמנתי לו אז ואני לא מאמינה לו עכשיו, ואני רוצה לגלות שביעות רצון שגם הציבור לא האמין לו והוא לא נכנס לכנסת".
יש משהו מעט תמים בסערה שעוררה מצליח. לאידיליה על תקשורת אובייקטיבית יש קשר רופף בלבד עם המציאות. "אין כזה דבר עיתונאות אובייקטיבית", אומר פרופ' דן כספי, אחד המרצים הבכירים לתקשורת בישראל. "כל עיתונאי נתקל מדי יום בסיפורים שהוא מחליט, מטעמים שונים, לא להתייחס אליהם. במקרה זה, נימקה רינה מצליח את החלטתה הלגיטימית".
לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק
יש אמת בטענתו של כספי, אך נדמה שהמקרה של מצליח בולט בייחודיותו, אולי משום שמצליח חשפה באופן די נדיר את מנגנוני קבלת ההחלטות שמניעים את הדיווח. המקרה מעורר מחדש את השאלה היכן עובר הגבול, אם בכלל? האם מצליח קיבלה במקרה זה החלטה לגיטימית שאותה נימקה, או שלקחה לעצמה את זכות השופטת מטעמים לא ענייניים?
אלדד יניב | צילום: דוד מלכה
מה היה קורה לו מצליח הייתה נכנסת למסעדה והמלצר היה מחליט שלא לספר על מנות שאינן כתובות בתפריט כי לטעמו הן אינן ראויות? או אפילו יותר מכך, האם הייתה מסכימה שלא יספר על מנות מסוימת כי הוא חושב שהן לא בריאות, ולדעתו היא לא צריכה לטעום אותן? מה היה קורה לו נציג חברת סלולר לא היה מציג בפניה סמארטפון אחר, פחות מוכר מהאייפון והגלקסי, משום שהוא אינו מאמין במכשיר הזה? מעבר להתנשאות העולה מכך, הסכנה כאן ברורה. האם אנחנו נותנים לעוסקים במקצוע את המונופול המחשבתי בנושא במקום שאנחנו נשפוט בעצמנו? זה כן וזה לא. הוא חביב ולכן אציג אותו והשני מסוכן אז אסתיר אותו.
הדברים שאמרה מצליח מדאיגים. זה לא העניין של "ארץ חדשה" ולא אסמכתא לקיום "השיטה", זה כן מקרה של אובדן הדרך. לתקשורת יש השפעה עצומה על צרכניה ודרך המסגור שבו היא בוחרת לסקר, נחרצים לא פעם גורלות. התקשורת אינה אובייקטיבית, בעיקר משום שכל בחירה שמתבצעת על ידי כתב או עורך נובעת מאישיותו, אך זה בסדר כל עוד זה ידוע לכל. זה בסדר כל עוד החוזה בין הצדדים נשמר, ובמיוחד הסעיף האומר כי בעת חתימת החוזה יהיה המידע ברשות כל הצדדים ולא מוחזק על ידי צד אחד.
אם מצליח החליטה במודע, מתוך אידיאולוגיה אישית ובאופן מתמשך שלא לסקר מפלגה מסוימת, מן הראוי לפחות שהצד השני של החוזה יידע זאת בזמן אמת ולא לאחר הבחירות. חייבת להישמר הפרדה ברורה: הזירה הדיווחית, שבה נחשפות בפני הבוחרים כל המפלגות וניתנת להם זכות ההחלטה, לבין זירת הפרשנות, שבה יכולה מצליח (וזה אף תפקידה) לחוות דעתה על המפלגות, סיכוייהן בבחירות והפוליטיקה שמאחוריהן. בלי חיץ ברור יאבד העיתונאי כיוון והצדקה. האם בתוך מגוון המנות ובעודו רעב מתמיד, לא ידרוש הסועד לדעת – מהי המנה הראשונה ומה העיקרית?
|
|
