העיקר הכוונה? על מפת החלוקה החדשה של הארנונה בנגב ומהפכת שקיות הניילון שהתפספסה

כששר הפנים התיישב מול המצלמות הוא התקשה להסתיר את שביעות רצונו: לא בכל יום פוליטיקאי יכול להתייצב מול הציבור, לומר ‘התפיסה שלי היא לקחת מהחזקים ולתת לחלשים' ולגבות את המילים הגדולות הללו במעשים. ואכן, כשגדעון סער הציג לפני מספר שבועות את מפת החלוקה החדשה של ההכנסות מארנונה בדרום, כמעט איש לא אמר מילה רעה, ואם אמר – היא נבלעה בשטף הברכות והשבחים: 41 רשויות, בראשן דימונה, ערד וירוחם, יזכו מ-1 בינואר הקרוב בתוספת של כ-50 מיליון שקל בשנה; שתי מועצות אזוריות מבוססות – תמר ורמת נגב – ייאלצו להיפרד יחד מכ-25 מיליון שקל.

שלוש שנים אחרי המחאה החברתית, ניצנים ראשונים של צדק חברתי נובטים באדמת הנגב. אבל גם לצדק החברתי יש גבולות, בוודאי כשמדובר בממשלה הזו ובשר הפנים הנוכחי. במשרד הפנים התגאו בכך שבראש טבלת הנהנות החדשות נמצאות גם שורה של רשויות מקומיות ויישובים בדואים. אם על דימונה, ערד וירוחם – ערים שמהוות עבורו מאגר קולות פוטנציאלי – יש לסער אינטרס להרעיף מזומנים, הרי הזרמת ההכנסות מארנונה למגזר הבדואי היא כבר צעד של הגינות שלטונית נטו, שמבטאת לכאורה רצון אמיתי לצמצם פערים.

אז אם הכל כל כך ורוד, למה במגזר הבדואי ובעמותת סיכוי, שפועלת לשוויון בין יהודים לערבים במדינה, הרבה פחות מרוצים? כי השאלה היא איך מסתכלים על המספרים. במשרד הפנים דיברו באחוזים: ואכן, התוספת החדשה מהווה ביישובים הבדואים קפיצה דרמטית לעומת היקף התקציב הזעום שעמד לרשותם קודם לכן. כשהתקציב שלך בגובה הרצפה, גם תוספת קטנה מהווה שיפור משמעותי.

אבל בסיכוי טוענים שצריך לבחון את המספריםהנומינליים, לא את האחוזים, ואלה מספרים סיפור קצת שונה. מתברר, למשל, שבעוד בדימונה יש מספר תושבים כפול מחורה ומכסייפה (33 אלף לעומת כ-17 אלף בכל אחד מהיישובים הבדואים), תוספת הארנונה
שהיא תקבל תהיה גדולה פי שלושה (דימונה – 31 מיליון שקל, חורה וכסייפה – 4.9 ו- 4.5 בהתאמה).

בפעם הבאה שתלכו לים ושקית פלסטיק תיגע ברגלכם, תזכרו מי אחראי לגועל הנפש הזה | צילום: רויטרס

בעוד ירוחם, שנמצאת באשכול כלכל-חברתי 4 תקבל תוספת של 750 שקל לתושב, שגב־שלום,שנמצאת באשכול 2 ויש בה מספר תושבים כמעט זהה לירוחם, תקבל תוספת של 427 שקל לתושב בלבד. ובתמונה הכללית: אם מחשבים את התוספת פר תושב, חמישה מתוך שבעת היישובים שמובילים את טבלת התוספות משתייכים למגזר היהודי, וחמישה מהשבעה האחרונים משתייכים למגזר הבדואי. שני היישובים היהודיים שנמצאים בחלק התחתון של הטבלה הם מיתר, שמשתייכת לאשכול 9, ולא ברור למה בכלל היה צריך לכלול אותה בין הנהנים החדשים, ובאר שבע, שהיא עיר ענקית ולכן זה טבעי שבחלוקה
לתושב התוספת שתקבל תהיה זעומה.

אז המהלך של גדעון סער בהחלט מבורך, מסוג המהלכים שקשה להבין איך לא נעשו עשרות שנים הרבה יותר צודקת מקודם, אבל זה צדק עם גבולות מגזריים מאוד ברורים: הרבה צדק ליהודים, קצת צדק לערבים.

לעמיר פרץ באמת היה רצון טוב. הוא זיהה שנושא השקיות – שמיליארדים מהן מחולקות באופן מופקר בקופות של רשתות השיווק – לא טופל על ידי קודמו הנמרץ, גלעד ארדן, והחליט שהמהפכה הראויה הזו תהיה רשומה על שמו. אם עם ישראל יידרש לשלם
עבור כל שקית, הוא ימצא דרכים ירוקות ונקיות יותר לקחת את הקניות הביתה. בדיוק כמו שעושים ברוב מדינות המערב.

רק שבדרך מהרצון הטוב של פרץ למציאות הישראלית, התכנית שלו הלכה והתכרסמה. כדי לרצות את רשתות השיווק ואולי גם את דעת הקהל, סוכם שלפני שתתחיל גביית התשלום עבור השקיות, יחולקו לציבור מיליוני תיקים רב פעמיים שישמשו כאלטרנטיבה: שבעה תיקים לאדם! בשביל מה לעזאזל הישראלים – שממילא חולקו להם בשנים האחרונות אינספור תיקי בד בשם ההגנה על הסביבה – צריכים כל כך הרבה תיקים? כבר עכשיו בבתים רבים יש ערימה של תיקי בד מיותרים, עד כדי כך שהם עצמם הפכו למפגע סביבתי.

את המכה הסופית לתכנית הנחית שר הכלכלה נפתלי בנט, שידוע בדאגתו ליוקר המחיה גם אם אינו מצליח לעשות דבר בנושא. בנט הודיע שיטיל וטו על הצעת החוק של פרץ, משום שגבייה של 40 אגורות לשקית היא גזירה שכיסו של הציבור לא יכול לעמוד בה. פרץ ראה איך ספינת הדגל שלו עולה על שרטון ושוקעת עד סוף הקדנציה, ומיהר להתפשר – 30 אגורות לשקית, שיירדו ל-20 ואחר כך ל-10 אגורות.

אפשר להבין את פרץ, שהעדיף מהפכה צולעת על שום דבר, אבל התוצאה, למרבה הצער, הרבה יותר קרובה לשום דבר: 10 אגורות הן סכום שלא מהווה חסם פסיכולוגי, ובפועל רבים מהלקוחות יקטפו בקופות עשר שקיות כנגד שקל. אנחנו נפסיד כסף קטן, הסביבה תפסיד בגדול. בפעם הבאה שתלכו לים ושקית פלסטיק תיגע מעדנות ברגלכם, תזכרו מי
אחראי לגועל הנפש הזה.