הפטריוטית שנלחמת בארגוני הטרור: מייסדת ארגון שורת הדין מספרת על המאבק הגדול בחייה

היא בת 42, נשואה ואם לשישה. את ילדותה העבירה בבית דתי ברוח הפועל המזרחי בפתח תקווה. אבא מורה ללשון, אמא תופרת ומעצבת. היא שנייה מבין ארבעה אחים – שלושת אחיה הלכו בעקבות אביהם והפכו למורים. היא בחרה בכיוון אחר. כילדה חלמה להיות רופאה, כי רצתה לסייע לאנשים. כבר בבית הספר לא היתה מוותרת אם היתה נתקלת בעוול שנעשה לאחד מחבריה: "תמיד ידעתי לעמוד על שלי", היא אומרת. בגיל 18 בחרה לבצע שירות לאומי במגן דוד אדום והמשיכה לחלום על הושטת יד לזולת. החלום הרפואי שלה הוחלף בלימודי משפטים באוניברסיטת בר אילן, אך את מוטיב הסיוע לא נטשה עד היום.

– לכל הדירוגים, הכתבות והעדכונים: עשו לנו לייק בפייסבוק

– לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל: 077-4304645

הכל אפשרי

כעורכת דין צעירה, דרשן־לייטנר אהבה לקחת על עצמה תיקי פרו־בונו מאתגרים. בין היתר, היא ייצגה רקדנית בטן שתבעה את שגריר מצרים בישראל מוחמד בסיוני בגין אונס, והגנה על אסירים מפני הסגרה למדינות אחרות. "המלחמה נגד רשויות כוח ומעצמות שלטון רק מאתגרת אותי יותר", היא מסבירה.

אך המקרה שניתן לסמן כנקודת הפתיחה, התרחש, מבחינתה, עוד כשהיתה סטודנטית. אז עתרה לבג"צ יחד עם חבריה ללימודים נגד כניסתו של אבו עבאס, מקים ארגון הטרור החזית לשחרור פלסטין לרצועת עזה. אמנם העתירה נדחתה, אבל עבור דרשן־לייטנר היה זה שיעור ראשון באומץ לב ונועזות. אז הבינה לראשונה כמשפטנית בהתהוות ש"אין דבר שאי אפשר לעשות" וגיבשה את הגישה שתלווה אותה לאורך הדרך: "אסור לעמוד מהצד – תמיד יש לפעול".

המלחמה המשפטית בשם קורבנות הטרור הפכה כעבור חמש שנים לשליחות חייה, כאשר הקימה ב־2002 יחד עם מספר שותפים את ארגון "שורת הדין", שבראשו היא עומדת עד היום. הרעיון היה ליצור כלי שבאמצעותו יהיה אפשר לתבוע פיצויים כספיים בשם קורבנות טרור, עבור בני משפחתם שנותרו בחיים. "המלחמה על צדק היא מלחמה בטרור", מסבירה דרשן־לייטנר. בתחילת הדרך היא הגישה תביעות שנראו לרבים כהזויות: "שאלו אותי שוב ושוב 'איך אפשר לתבוע ארגוני טרור'?, והתשובה כיום ברורה עוד יותר – ללכת בעקבות הכספים שלהם".

היית יכולה להיות היום שותפה בכירה במשרד עורכי דין וליהנות ממשכורת נאה ובונוס שמן בסוף השנה. בחרת לוותר על כל זה.
"נכון", היא עונה וצוחקת. "הייתי יכולה להרוויח הרבה כסף, אני גם בטוחה שהייתי מוצאת נישה מעניינת. אבל התחום שבו אני עוסקת מרתק ומספק ברמת העניין, ברמת הניהול והארגון המשפטי וגם בהרפתקאות הנלוות אליו. אני מסתובבת בכל העולם, בת בית בקרב מנהיגי קהילות יהודיות ונוצריות, אני נפגשת עם אנשי קונגרס וסנטורים. אני לא רואה עבורי אפשרות אחרת, זו מלחמה שלא קל להילחם בה, ומעטים מסוגלים לעמוד בה".

משיבה מלחמה

הקרבות שהיא מנהלת הם קרבות דמים של ממש. במקרה הצלחנו לתפוס אותה לשיחה כשהיא בארץ, אך בדרך כלל היא נעדרת מביתה לתקופות ארוכות, כשהיא משתתפת בהליכים משפטיים ארוכים בארה"ב או באירופה. לדבריה, זה עיסוק שדורש את כל כולה: "אני זמינה 24 שעות ביממה, והעבודה עצמה מחייבת ניסיון עצום משום שמדובר בהתדיינות משפטית כבדה, אינטנסיבית ואגרסיבית".

לא פעם עומדת מולה סוללה מרשימה של עורכי דין ממשרדים מובילים בעולם, שאותם מעסיקים ארגוני הטרור ומדינות תומכות טרור. "אתה לא יכול להילחם בהם באותו הכוח", היא טוענת. "כדי לעמוד מולם ולהחזיר מלחמה, נדרש ממני לעבוד פי שבעה קשה יותר".

עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר | צילום: אלונה תומר

ברשימת ההצלחות שלה ושל הארגון מספר תביעות שהסתיימו בזכייה, בין היתר נגד איראן, סוריה, הרשות הפלסטינית ואפילו צפון קוריאה. בין הישגיה הבולטים נמצאת פסיקה של בית המשפט הפדרלי בניו יורק מתחילת 2015 על כך שהרשות הפלסטינית עודדה אלימות וטרור באינתיפאדה השנייה. בית המשפט קבע פיצוי בגובה של 650 מיליון דולר.

את מרגישה שאת מייצגת בעבודתך את מדינת ישראל?
"אני מייצגת קודם כל את קורבנות הטרור שהם אנשים פרטיים, מאבק שהולם את ערכיה של מדינת ישראל ונועד להגנתה. משפטית אני לא מייצגת את מדינת ישראל. מוסרית אולי כן".

לא החרם האחרון

המחיר האישי שמשלמת דרשן־לייטנר אינו פשוט. במקרים רבים, גם אם הפסיקה מסתיימת לטובת לקוחותיה, אין מדובר בכסף גדול הנכנס לכיסה. מדינות או ארגוני טרור לא "מתנדבים" לשלם את הסכומים שנקבעו על ידי בית המשפט, ובדרך כלל התשלום מבוצע דרך עיקול נכסיהם במדינות מערביות.

אך התשלום האישי שהיא משלמת בא לידי ביטוי גם במניעת כניסתה למדינות, כמו סין (בשל הליך משפטי נגד בנק אוף צ'יינה בטענה שהלבין כספי טרור) או טורקיה (שאותה תבעה בגין פשעי מלחמה) וגם בהטרדות שונות הכוללות קללות ונאצות בטלפון ובמיילים שנשלחים אליה, לדבריה, בין היתר מצד ארגוני שמאל קיצוניים. "לא פעם כשאני נואמת מול קהל של יהודים וערבים, אני לא מצליחה לסיים את הנאום בשל הפרעות מהקהל".

המלחמה שלך היא מלחמה פטריוטית?
"אני מאה אחוז פטריוטית. אני מנהלת מאבק לאומי למען מדינת ישראל – אין במאבק הזה ימין או שמאל, אלא בעד שחיילי צה"ל לא יואשמו בפשעי מלחמה, נגד קמפיין ה־BDS, וקודם כל, כפי שאמרתי, עבור קורבנות הטרור".

על אף שדרשן־לייטנר לא עובדת עבור המדינה, היא אינה מכחישה שהיא נפגשת עם שרים ועם גורמים רשמיים אחרים. "היו מקרים שהמדינה יזמה הליכים משפטיים", היא מסבירה, "אבל גם אז אני מייצגת גורמים פרטיים". היא מתייחסת לכך בזהירות על רקע הדלפה אמריקאית מלפני ארבע שנים, שלפיה הארגון שלה מקבל ראיות מהמדינה. "הארגון", היא אומרת, "הוא חלק בלתי נפרד ממה שמתרחש בישראל, הוא אולי בין היחידים שנותנים מענה לאתגרי המדינה כמו ה-BDS".

עבודת הארגון שלך תורמת לשיח בנושא החרמות?
"לא בטוח. אנחנו מציעים פתרונות לשיח, יש לנו מענה משפטי לשלל נושאים, יש אפשרות להתמודד עם ה-BDS בדרך משפטית. כשהרשות הפלסטינית, למשל, תובעת את ישראל בבית הדין בהאג, אנחנו כבר היינו שם קודם ותבענו אותם ראשונים".

למרות זאת ישראל מבודדת בעולם.
"מדינת ישראל תמיד היתה מבודדת, ולחרם הזה שהיום קוראים לו BDS היו צורות קדומות, כמו החרם של הליגה הערבית או אמברגו הנשק שמנע הכנסת אמצעי לחימה לישראל במלחמת העצמאות. האיום בחרם הנוכחי הוא פחות כלכלי ומעשי ויותר חרם ווקאלי, שהוא מטריד ויכול להיות הרסני באותה מידה. אבל תמיד היתה אנטישמיות וכנראה שתמיד תהיה. ישראל צריכה למצוא דרך להתקיים ללא צורך להיכנע. צריך לדעת מה לעשות כדי לאפשר לתושבים לחיות בביטחון".

זה נאום כניסה לעולם הפוליטי?
"באופן מפתיע, מעולם לא הציעו לי להיכנס לפוליטיקה. אולי צריכים אותי במקום שבו אני נמצאת כיום. אני לא פוסלת דבר, אך חשוב לי להיות במקום שבו אני תמיד יכולה להמשיך להשפיע, אולי כשגרירה בארצות הברית".