מעמד הביניים משלם את מחיר הבורות של מנהיגי המחאה

איזה כיף היה בקיץ הקודם. סוף סוף קם הרוב הדומם, מעמד הביניים החבול, והחליט לשים סוף לעושק. הדרישה היתה חדה, ברורה וצודקת לחלוטין: צדק חברתי. נעים היה לקום כל בוקר למחאה חדשה, הפגנה חדשה, דרישה חדשה. חגיגה לדמוקרטיה.

הצרות החלו כשיוזמי המחאה החלו לפרוט את הסיסמאות היפות והצודקות לדרישות מעשיות. בשל אי הבנה מוחלטת של הנסיבות הכלכליות והמציאות הפוליטית העגומה בישראל, התמקדו יוזמי המחאה בדרישה כללית לצדק, ובשורה של דרישות פרטניות להטבות כלכליות.

בשם שמירה על א-פוליטיות תמוהה ומזויפת לחלוטין (הרי לא תמצאו תומכי נתניהו בקרב ראשי המחאה), דרשו המפגינים הטבות גורפות לכלל האוכלוסייה, ונמנעו מהצבעה על המקורות הכספיים למימוש ההקלות. הגישה הזו גם עומדת מאחורי העימות אמש בין שתי קבוצות מפגינים – אלה שקוראים לילד בשמו ודורשים שוויון בנטל המסים ובנטל השירות (ומכוונים כמובן בעיקר לחרדים), מול אלה הנצמדים לסיסמאות יפות ולא מציעים פתרון אמיתי.

הפגנות המחאה בקיץ שעבר. למצולמים אין קשר לידיעה | צילום: רויטרס

הבעיה היא שיישום הדרישות של אותם המפגינים, כמו דיור בר השגה, הרחבת חוק חינוך חינם והפחתת המע"מ, רק ירע עוד יותר את מצבו של מעמד הביניים. את מחיר הבורות הכלכלית של ראשי המחאה אנחנו מתחילים לשלם היום, בהעלאות המסים הנוכחיות – וזו כנראה רק ההתחלה.

המשוואה פשוטה: אם חוק חינוך חינם מורחב לכל הילדים החל מגיל 3, ואם האוכלוסייה החרדית – זו שכזכור לא עובדת, לא משלמת מסים ולא נושאת בנטל – היא גם בעלת פריון הגבוה פי 3 מזו החילונית, אז היא גם תהנה פי 3 מההטבה. כלומר, על כל ילד חילוני ממעמד הביניים שיקבל חינוך חינם מגיל 3, יהיו לפחות שלושה ילדים חרדים שייהנו מכך. ומאיפה יבוא הכסף? מהמס שמשלמים אלה שזעקו "צדק חברתי".

וכשדורשים דיור בר השגה, ברור שלחלשים ביותר מגיע קודם, לא? והחלשים ביותר הם בדיוק אלה שלא עובדים ולא משלמים מסים. אבל מישהו צריך לממן עבורם את הדיור. מזל שיש את משלמי המסים ממעמד הביניים.

בעניין זה שווה להיזכר בקריטריונים שקבע משרד השיכון לדיור בר השגה: יש ניקוד על כל שנת נישואים (מי שהתחתן בגיל 18 למשל, מרוויח בגדול), ויש ניקוד גם לבעלי 3 ילדים ומעלה. אין ניקוד על מיצוי כושר ההשתכרות, ואילו הניקוד על שירות צבאי הוגבל, "כדי לא להפלות את האוכלוסייה הערבית", הסביר נציג ש"ס, השר אריאל אטיאס. ממש כך.

מופרכת מכל היא הדרישה להפחית את המע"מ. המע"מ הוא המס השוויוני ביותר, והיחיד פחות או יותר שגם אוכלוסיות שאינן שותפות בנטל ואינן עובדות משלמות. מצד שני, הפחתה של המע"מ מיטיבה עם אלה שמוציאים הכי הרבה כסף – העשירים. וכמובן – גם את אובדן ההכנסות ממע"מ צריך יהיה לכסות – ויש רק דרך אחת: מס על עבודה. עוד מס על מעמד הביניים.

רק חלק אחד ממעמד הביניים נהנה כרגע מתוצאות המחאה: הורים לילדים בני 3, שיקבלו (בהנחה שהחוק ייושם במלואו) חינוך חינם ויחסכו עד 30 אלף שקל בשנה. זה המון כסף, אבל אל דאגה – בפני ההורים הצעירים כ-30-40 שנות עבודה לשלם בריבית ד'ריבית על ההקלה הזאת.

הפתרון למצבו של מעמד הביניים לא נמצא בצד ההוצאות, הוא נמצא בצד ההכנסות. במקום לדרוש גני ילדים לכולם או דיור בר השגה, מעמד הביניים צריך לדרוש הפחתה דרמטית של המס על העבודה למשתכרים עד 20 אלף שקל בחודש, התניית ההטבות (כמו גני ילדים) במיצוי כושר ההשתכרות והעלאת המס על בעלי השכר הגבוה. חלק מהעלות המופחתת (בגלל מבחני ההכנסה) של הקלות אלה יכולה לבוא מקיצוץ באינספור הקצבאות והפטורים מהם נהנים החרדים.

אבל במציאות הפוליטית הנוכחית, כשראש הממשלה שבוי בידי שותפיו החרדים, וכשכל הטבה כללית מנוצלת בציניות לטובת מגזר יחיד, אין למפגינים מהשמאל הכלכלי אלא לדרוש את הדרישה הנשמעת בדרך כלל דווקא מימין: תפחיתו המסים על עבודה – ואל תחלקו הטבות לאיש.