|
איש השנה של פורבס אינו בהכרח תואר להתהדר בו. לאיש השנה לא תמיד נבחר האדם שלו היתה ההשפעה החיובית ביותר עלינו בשנה החולפת. איש השנה הוא האישיות שלה היתה השפעה ייחודית עלינו הישראלים ועל חיינו כאן. אישיות שמכוח תכונותיה המיוחדות, הכישרון הבלבדי או היכולת האישית, עשתה בשנה האחרונה את ההבדל, ומכוח אישיותה הייחודית גרמה לשינוי של ממש בישראל.
לעתים מדובר בשר אוצר שהופך את המדיניות הכלכלית על פיה, לעתים זהו מדען שלהמצאתו תרומה חיובית ייחודית לחברה בישראל, ולפעמים האדם הזה הוא דווקא אויב, שהשפעתו בשנה האחרונה היתה ניכרת, גם אם שלילית. כך קרה להערכתנו ב־2013.
עשו מנוי למגזין פורבס ישראל
לעמוד פורבס ישראל בפייסבוק
בין שמדובר בנוכל מסוכן, "אחמדינג'אד עם חיוך", כפי שסבורים רבים בעולם (ורבים אף יותר בישראל), ובין שמדובר ברפורמטור של ממש שמציג פנים חדשות של הרפובליקה האסלאמית (כפי שחושב שסבור כנראה האדם היחיד שחשוב לצורך העניין – נשיא ארצות הברית ברק אובמה), אין ספק שלנשיא איראן חסן רוחאני היתה בחודשים המועטים מאז שנבחר השפעה מרחיקת לכת על ישראל – על מעמדה בעולם, על יחסיה עם בת בריתה החשובה ביותר ועל היתכנות המתקפה הישראלית הכה מדוברת בשנים האחרונות.
כניסתו לתפקיד, באוגוסט האחרון, העידה על פתיחתו של עידן איראני חדש; לא עוד נאומים רושפי אש, שנאה והכחשת שואה נוסח קודמו; רוחאני מציג פנים נעימות וידידותיות לסביבה. בזכות פוליטיקת החיוכים הזו שלו, ארבעה חודשים בלבד מאז נבחר לתפקידו, יכול נשיאה הטרי של איראן להישען לאחור ולהתבונן בשביעות רצון על הזעזועים הרבים שהתרחשו באזור מאז כניסתו לתפקיד.
איש השנה 2013. רוחאני | צילום: רויטרס
גולת הכותרת של החודשים הללו היא כמובן ההסדר ההיסטורי שהשיג עם ארה"ב, הסדר שמתחיל את תהליך יציאתה של המדינה השיעית מבידוד מדיני ומסגר כלכלי הדוק. רק בתחילת החודש, זמן קצר אחרי שנחתם, שמח רוחאני לספר לתקשורת העולמית כי ההסכם כבר החל לקדם את הכלכלה האיראנית. מנגד, הוביל ההסכם לקרע הגדול ביותר בין ישראל לבין בעלת הברית האסטרטגית שלה, עד כדי כך ששר החוץ אביגדור ליברמן אומר בפומבי שעל ישראל לחפש בעלי ברית חדשים בעולם. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו תקף את מדיניות ארצות הברית בצורה חריפה, גלויה וחסרת תקדים. המשבר הזה – כל כולו פרי שינוי המדיניות האיראנית – מוגדר כיום כמשבר החריף ביותר אי פעם בין שתי בעלות הברית הקרובות.
עד כמה קרובים היחסים ומהי משמעותו של המשבר? ב־2012 פרסם שירות המחקר של הקונגרס האמריקאי חישוב שלפיו ארה"ב העבירה לישראל עד אותה שנה 115 מיליארד דולר – ובמונחים ריאליים מדובר בסכום כמעט כפול. תקציב 2013 של הקונגרס העביר סיוע צבאי ישיר בהיקף של 3.1 מיליארד דולר לישראל, לא כולל 100 מיליון דולר לפרויקט טיל החץ.
ישראל נהנית כל השנים מגישה לטכנולוגיות המתקדמות האמריקאיות לפני מדינות אחרות באזור, היא משתתפת בפיתוח מערכות נשק שונות שנהנות מתקציבים נדיבים. לאורך השנים האמריקאים העניקו ערבויות במיליארדי דולרים לכלכלה הישראלית, שאפשרו לה לגייס הון בחו"ל בריבית נמוכה, וזאת לצד כמויות גדולות של נשק וציוד צבאי אחר מהעודפים האמריקאים שקיבלה ישראל ללא תמורה.
בשנים 1972־2011 השתמשה ארה"ב 42 פעם בזכות הווטו שלה כדי למנוע החלטות נגד ישראל, כולן עוסקות בסכסוך הישראלי־ערבי. ארה"ב וישראל מבצעות תמרונים משותפים כל השנים, כולל תמרון גדול שנערך בחודש שעבר בהשתתפות מדינות נוספות כמו איטליה ויוון. בכל קצות הקשת הפוליטית בישראל מוגדרים היחסים הקרובים עם ארה"ב כחשובים ביותר, גם כשנשמעת ביקורת קשה כלפי התנהלות האמריקאים, בעיקר בתקופת ממשלו של הנשיא הנוכחי. בין נתניהו לאובמה נרשמו לא מעט עימותים, אולם בתחילת הקדנציה השנייה של הנשיא, עת ביקר בישראל, נדמה היה כי דף חדש נפתח ביחסי שני המנהיגים. אבל המשא ומתן שניהלה ארה"ב מול איראן, מבלי לשתף את ישראל, ההסכם והתגובה הישראלית אליו – חשפו את עומק השבר ביחסים.
מוקדם עדיין לקבוע עד כמה ישפיע המשבר הזה לאורך זמן על יחסי ישראל־ארה"ב, על הסיוע הכלכלי ועל המטרייה הדיפלומטית שמאפשרת לישראל לתמרן בנוחות במערכת הבינלאומית – אולם אין ספק כי מדובר במשבר החמור ביותר מאז תחילתם של היחסים המיוחדים בין שתי המדינות, בתחילת שנות ה־70.
משבר חמור ביחסי ישראל – ארה"ב | צילום: רויטרס
הסולם של אובמה
"ישראל צריכה להפסיק את הריב הפומבי עם ארה"ב. עליה לפעול בשקט כדי לאחות את הקרעים, כי אין לנו תחליף ליחסים האלה", אומר לפורבס דני גילרמן, לשעבר שגריר ישראל באו"ם. עוד מוקדם לדבריו לדעת לאן פניו של ההסכם בין ארה"ב לאיראן, "אבל הקורבן המיידי הוא מערכת היחסים של ישראל עם ארה"ב והאמון הישראלי באמריקאים. ישנו תהליך מתמשך של פגיעה באמון, שהתחיל לפני שנים – יש תחושה בקרב בנות הברית של ארה"ב שזו אולי לא אותה ארה"ב חזקה של העבר". גילרמן, ששירת שנים לצד שר החוץ האיראני מוחמד ג'וואד זריף באו"ם, סבור כי הוא ורוחאני זיהו כי ארה"ב חלשה ואירופה משוועת לחידוש היחסים עם איראן.
גם האלוף (מיל') גיורא איילנד, מי שעמד בראש המועצה לביטחון לאומי בשנים 2003־2006, אומר בשיחה עם פורבס כי מעבר לחילוקי הדעות הלגיטימיים, ההתנהלות בין ישראל לארה"ב בעייתית. "אנחנו שומעים המון דיבורים מיותרים בפומבי, משני הצדדים. המשבר נובע משני דברים – פער במדיניות בין ממשל אובמה, שמעדיף הידברות, ובין נתניהו, שרצה ללחוץ את האיראנים. בנוסף, ישנה נטייתו של הנשיא האמריקאי שלא לשתף את בני בריתו, ולפעמים אפילו את אנשי ממשלו, בקבלת ההחלטות".
ד"ר טל פבל, מרצה למזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן, מזהיר שמתקפת החיוכים של רוחאני תסתיים בצורה עגומה מבחינת ישראל. "רוחאני הוא למעשה הסולם שהאמריקאים חיכו לו כדי לרדת מהעץ של התקיפה באיראן. כעת אנחנו עדים לתהליך של הוצאת האיראנים מהבידוד המדיני. אני חושש", מוסיף פבל, "שלמשבצת הבידוד עלולה להיכנס ישראל. ישראל פתאום נתפסת כמחרחרת מלחמה, כמשוגעת של האזור, ואילו רוחאני זוכה לתדמית של מתון ושקול".
ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, סבור שההסכם בין איראן לארה"ב זעזע את היחסים בין ישראל לארה"ב בשתי נקודות עיקריות. "ראשית, נחשף שהתקיים דיאלוג בין ארה"ב לאיראן ללא יידוע ישראל, והדבר התקבל בהפתעה, מה שפגע באמון הישראלי בממשל", הוא חורץ. "שנית, בהסכם יש חסרונות רבים שעולים על היתרונות ובהם בראש ובראשונה היעדר התחייבות לפירוק היכולות הגרעיניות של איראן". לדבריו, "בישראל התאכזבו מההסדר ואף חשים שארה"ב אינה דואגת לאינטרסים שלה".
לדברי הלוי, ישראל נותרה לבדה מול האיום הגרעיני, ועל כן יקשה עליה לנקוט פעולה עצמאית. "אני מאמין שישנה אפשרות של תקיפה, אבל ישראל תשלם על פעולה כזו מחירים רבים". להערכתו, שחקנים אחרים באזור "מאמינים אף הם שקיים סיכוי לפעולה ישראלית בקונסטלציה מסוימת, אך אין ספק שההרתעה הישראלית והמעמד של ישראל באזור נפגעו כתוצאה מהשתלשלות העניינים".
המון דיבורים מיותרים. איילנד | צילום: מתוך ויקיפדיה
ישראל, חשוב להדגיש, אינה בעלת הברית היחידה שמוצאת את עצמה מרוחקת מארצות הברית של אובמה. מדיניותו האזורית של הנשיא כללה גם נטישה של בעלי ברית קרובים, כמו נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארק, גרירת רגליים בנושא סוריה למגינת לבן של מדינות המפרץ וירדן, וגם קרע גלוי עם בעלת ברית ותיקה אחרת באזור – סעודיה. הסעודים אותתו כבר באוקטובר על חוסר שביעות רצונם מממשל אובמה בטיפולו במשבר בסוריה, ודחו, בצעד חסר תקדים, הצטרפות למועצת הביטחון – אולי המועדון היוקרתי ביותר עבור מדינות – בתואנה כי מדובר בגוף חסר שיניים שזקוק לרפורמה. ההתקרבות האמריקאית לאיראן היא מסמר נוסף בארון היחסים של שתי המדינות.
גם הלוי סבור שהסעודים מודאגים מאוד מההתקרבות בין איראן לארה"ב ורואים בהסכם ובאופן שבו הושג התפתחות חמורה מאוד. "הסעודים מבינים שהיחסים עם ארה"ב הם עדיין החשובים ביותר עבור הממלכה", הוא אומר, "ושגם ארה"ב רואה בהם כמי שיכולים להשפיע עדיין על הכלכלה העולמית באמצעות הנפט, אך יש משבר אמון. זה מקרב אותם לישראל מבחינת האינטרס המשותף".
ד"ר פבל סבור כי מדינות האזור מביטות בחוסר אמון על התנהלותו של אובמה במזרח התיכון. "עוד לפני חידוש השיחות עם איראן, אובמה איבד מהקרדיט שלו במדינות ערב", הוא קובע. "הוא נטש את מובארק, שהיה בן ברית קרוב יותר מ־30 שנה, התחייב לתקוף בסוריה והתקפל. עכשיו פוגעת ההתקדמות במסלול האיראני בבנות ברית ותיקות. היום כשאובמה אומר שהאופציה הצבאית על השולחן, מי יכול להאמין לו?"
לתוך הסדקים האלה משתחל רוחאני במיומנות והופך אותם לקרעים. מדינות המפרץ, שתופסות את האיום האיראני כמסוכן ביותר לקיומן, אולי אפילו באופן חריף יותר מאשר ישראל תופסת איום זה, הגיעו לנקודת רתיחה, והיחסים שלהן עם ארה"ב, המדינה שבעבר הלא רחוק שלחה מספר פעמים צבא כדי להגן על ביטחונן, הגיעו לשפל קשה מאין כמותו.
יעד נוסף במדיניות האיראנית, שעליו מדברים פחות אבל גם בו רושם רוחאני הישגים, הוא פגיעה ביחסים המיוחדים של ארה"ב עם מדינות אירופה. ואכן, במהלך השיחות בין איראן למעצמות התגלעו חילוקי דעות בין ארה"ב לצרפת, שבלחץ הסעודים הביעו דעה שונה ואף עיכבו את ההגעה להסדר. פרופ' דוד מנשרי, מומחה לאיראן ונשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, סבור שמדובר בפרס הגדול בשדה המדיני עבור האיראנים – "המטרה העיקרית של איראן היא לסדוק את הברית הטרנס־אטלנטית".
השינויים הטקטוניים הללו של יחסי ארה"ב עם העולם, ובמשתמע גם יחסי ישראל עם העולם, הם תוצאה של המהלך האיראני של ניהול המו"מ וצעדי הנורמליזציה ביחסים עם "השטן הגדול". רוחאני הוא אמנם רק שליחו ופקודו של המנהיג הרוחני עלי ח'אמנאי, אולם הרקע האישי שלו ויכולותיו הדיפלומטיות הן שעושות את ההבדל, ומביאות לאיראנים הצלחה והישגים במקומות שבהם אחמדינג'אד יצר עימות ומשברים.
כל המרואיינים לכתבה מסכימים כי לפחות בחצי השנה הקרובה השיגה לעצמה איראן חסינות מפני תקיפה. "הקושי הישראלי הוא כמובן לא צבאי אלא דיפלומטי, בהיעדר גיבוי אמריקאי לפעולה מסוג זה", מנתח גילרמן ואילו איילנד טוען כי "איראן הופכת לשחקנית לגיטימית, כזו ששולחת נציג לשיחות על עתיד סוריה ומתערבת יותר בנעשה בלבנון ובעזה".
באחד מנאומיו האחרונים חגג רוחאני את הלגיטימציה האיראנית החדשה. "ניסו לבודד אותנו – ומי עכשיו מבודד בעולם?", אמר בנימת ניצחון לתקשורת האיראנית.
אין תחליף ליחסים עם ארה"ב. גילרמן | צילום: רויטרס
השיח' הדיפלומט
חסן רוחאני נולד ב־12 בנובמבר 1948 כחסן פרידון (fereydoun) בסורקחה, עיירה בצפון איראן, מזרחית לעיר הבירה טהרן. משפחתו התנגדה לשלטונו העריץ והחילוני של השאה, ובגיל צעיר נשלח ללמוד במסגרות דתיות־שיעיות. בגיל 13 כבר נשלח לסמינר בעיר קום המקודשת לשיעים באיראן.
בשנים 1969־1972 למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת טהרן. רוחאני נאלץ לממן את לימודיו בכוחות עצמו, דבר שהשפיע רבות על עיצוב אופיו, כפי שהעיד על עצמו שנים מאוחר יותר. את התואר השני והדוקטורט השלים יותר מ־20 שנה לאחר מכן בגלזגו, סקוטלנד, כבר בתור בכיר במוסדות השלטון האיראניים. הנושא של עבודת הדוקטורט שלו היה "הגמישות של השריעה (ההלכה האסלאמית) בהקשר לניסיון האיראני".
לאחר לימודי התואר הראשון החל לעסוק בפעילות פוליטית אינטנסיבית שכללה מסעות ברחבי איראן תוך הטפה נגד שלטון השאה ובעד מורו האייתוללה ח'ומייני. פעילות זו אילצה אותו להימלט מאיראן לצרפת עם ח'ומייני ב־1977, מאימת הסאוואכ, המשטרה החשאית השנואה של השאה.
ב־1979, בעקבות המהפכה נגד השאה, חזר רוחאני לאיראן כחלק מהפמליה של ח'ומייני, ומיד מונה לתפקידים בכירים במשטר והוא בן 31. בין התפקידים שמילא היה: מזכיר המועצה העליונה להגנה בזמן המלחמה עם עיראק; מפקד ההגנה האווירית של איראן בשנים 1985־1991; סגן מפקד הכוחות המזוינים של איראן ב־1988־1989; יועץ לביטחון לאומי של הנשיא אכבר האשמי רפסנג'אני; סגן יו"ר הפרלמנט ב־2000-1996; ומזכיר המועצה לביטחון לאומי במשך 16 שנה, עד שנת 2005, כנציגו האישי של המנהיג העליון ח'אמנאי.
גולת הכותרת של כהונתו כמזכיר המועצה לביטחון לאומי היתה מינויו לאחראי על המו"מ עם המערב בסוגיית הגרעין האיראני בשנים 2005-2003. בתקופת מערכת הבחירות הוקלט רוחאני כשהוא מתרברב על כך שהצליח להערים על נציגי בריטניה, גרמניה וצרפת באותו מו"מ. רוחאני אמר שמדינות אלה התחייבו להעניק מטרייה דיפלומטית מול ארה"ב תמורת הבטחותיו להפסיק את המרוץ לגרעין ולאפשר פיקוח חמור יותר במתקנים השונים. "בתקופתי זינקה כמות הצנטריפוגות באיראן מ־150 ל־1,700", נשמע רוחאני בהקלטה. בהזדמנות אחרת במהלך מערכת הבחירות הטיח בו מראיין טלוויזיה איראני כי הביא להפסקת פרויקט הגרעין האיראני באותן שנים. התשובה של רוחאני היתה ניצחת: "אני הפסקתי את התוכנית? אני השלמתי אותה".
רוחאני עזב את תפקידו זה עם כניסתו של אחמדינג'אד לתפקיד הנשיא, בשל חילוקי דעות בין השניים. הבדלי הגישה בין שני הנשיאים האיראנים עומדים כיום במרכז המהלך הדיפלומטי המחודש בין ארה"ב לאיראן – בעוד שאחמדינג'אד התאפיין בסגנון מתריס כלפי המערב, שכלל הכחשת שואה ונאומי שטנה נגד ישראל כמו גם הכרזות פומביות על זכותה של איראן להעשיר אורניום, מוביל רוחאני קו שזיכה אותו עוד בימיו כמזכיר המועצה לביטחון לאומי בתואר "השיח' הדיפלומט". רוחאני מאמין בהנמכת הלהבות עם המערב כדרך להשגת המטרות האיראניות המיידיות – הסרת הסנקציות שחונקות את הכלכלה האיראנית והסדרת היחסים עם המערב בסוגיית הגרעין. אין זה אומר שרוחאני מוביל דרך הפוכה לזו של אחמדינג'אד בכל הנוגע לפרויקט הגרעין – למעשה, פרויקט זה אינו מצוי בסמכות הנשיא אלא בידיו של המנהיג הרוחני האייתוללה ח'אמנאי – אולם רוחאני בוחר בעיקר בטון שונה במו"מ עם המערב, ובייחוד עם ארה"ב ובריטניה, שנתפסות כיום כחוליה החלשה במאמץ הבינלאומי להביא להפסקת המרוץ האיראני ליכולת גרעינית־צבאית.
לאחר שהתפטר הפך רוחאני למבקר קולני של התנהלותו של אחמדינג'אד כנשיא. בשנת 2006 כתב למגזין טיים כי "איראן גרעינית תערער את הביטחון באזור, תוביל למרוץ חימוש ותוביל לבזבוז עצום של משאבים". אחמדינג'אד מצדו האשים את רוחאני שהוא מרגל עבור האירופים.
ההבדלים בין שני הנשיאים אינם מסתיימים כאן; בשונה מאחמדינג'אד, שנתפס כעממי, רוחאני הוא אינטלקטואל שפרסם יותר מ־20 ספרים, רובם בתחום הדת והמשפט. הוא שולט בפרסית, ערבית ואנגלית ובעל שליטה מסוימת בצרפתית, גרמנית ורוסית, ואף כתב מאמרים אקדמיים רבים בפרסית, בערבית ובאנגלית. בחייו האישיים הוא נשוי ואב לחמישה ילדים, אחד מהם מת בנסיבות מסתוריות, יש הסבורים שנרצח ואחרים טוענים שהתאבד.
לא לאביב איראני
בבחירות 2013 זכה רוחאני ביותר מ־50% מהקולות, במה שנתפס כבחירה מתוכננת מראש של ההנהגה האיראנית, במטרה לתקן את הנזקים שעשה אחמדינג'אד בסגנונו הבוטה. 680 מועמדים נרשמו לבחירות. המועצה לשמירה על החוקה, הגוף רב העוצמה שקובע בין היתר מי רשאי להתמודד בבחירות, צמצמה את הרשימה לשמונה מועמדים, שניים מהם פרשו לפני יום הבחירות. הבוחר האיראני נדרש לבחור בין שישה מועמדים, שחמישה מהם נצבעו בצבעים שמרניים עזים, ואילו רוחאני, כמי שעבד תחת נשיא איראן לשעבר רפסנג'אני והנשיא הרפורמיסט מוחמד ח'תאמי, תפס את המשבצת המתונה יותר.
הקול השמרני התפצל בין חמישה מועמדים, וכך הפך רוחאני, תלמידו של ח'ומייני והאיש שנשא בתפקידים בכירים בממסד מאז המהפכה לפני 34 שנה, לתקווה הליברלית של האיראנים, שמיליונים מהם התנגשו עם כוחות הביטחון בהפגנות ב־2009 לאחר בחירתו של אחמדינג'אד לקדנציה שנייה.
הסכם היסטורי. ג'ון קרי ושר החוץ האיראני זריף | צילום: רויטרס
"הדבר שממנו חוששת ההנהגה האיראנית יותר מכל הוא הנוער האיראני. באיראן כבר היו כמה ‘אביבים' בהיסטוריה, ובניגוד למדינות ערב, מהפכות אינן דבר זר לאיראנים", אומר פרופ' מנשרי. "ב־1979 האיראנים הדיחו את השאה על שלושה דברים – לחם, חירות וכבוד. אלה אותם דברים שחסרים להם היום ושבגינם הם יצאו להפגנות גם ב־2009 כששאלו ‘איפה הקול שלי' ו'איפה כספי הנפט שלי'".
י', בכיר לשעבר במערכת הביטחונית ומומחה לאיראן, מוסיף נדבך נוסף לחשש האיראני. "בארה"ב חיים כיום כמיליון פליטי משטר איראנים, בעיקר בקליפורניה. הם מפעילים 28 תחנות טלוויזיה שמשדרות גם לאיראן. מדובר בקהילה מבוססת ביותר – רופאים, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים. זוהי קבוצת לחץ על מעמד הביניים האיראני שמקנא ורוצה חיים כאלה לעצמו". לדבריו, המשטר לעולם לא ייפול עקב התערבות חיצונית אלא רק מבפנים. "האיראנים מפחדים ממהפכת קטיפה כמו שהתרחשה בצ'כוסלובקיה כשנפל המשטר הקומוניסטי", הוא אומר.
רוחאני התמודד בבחירות תחת הסיסמה "מודרניזציה וחוכמה", בקוראו לפתוח את המו"מ עם המערב ולהעמיד את הכלכלה בעדיפות עליונה. לאחר שניצח צוטט כאומר: "הניצחון הוא ניצחון החוכמה, המודרניזציה והמודעות – על פני הפנאטיות וההתנהגות הרעה", ברומזו על קודמו בתפקיד אחמדינג'אד יותר מאשר על מי שהתמודד מולו בפועל.
רוחאני נכנס לתפקיד ב־2 באוגוסט 2013. בטקס השבעתו במג'ליס, הפרלמנט האיראני, אמר, בפנותו אל העולם, כי "הדרך היחידה לאינטראקציה עם איראן היא באמצעות דיאלוג המבוסס על בניית אמון וכבוד הדדי כמו גם הפחתת האנטגוניזם והאגרסיביות. אם אתם רוצים את התגובה הנכונה", הוסיף, "אל תדברו עם איראן בשפת הסנקציות, אלא בשפה מכבדת".
חודש לאחר מכן כבר טס הנשיא הנבחר לניו יורק כדי לשאת נאום במליאת האו"ם. רוחאני טען בנאומו כי ארצו "אינה מהווה איום על העולם" וכי פרויקט הגרעין הוא למטרות אזרחיות בלבד. רוחאני הצהיר אז כי בכוונתו להשיג הסדר כולל בסוגיית הגרעין עם המערב בתוך שלושה עד שישה חודשים.
האם הבחירה של הציבור האיראני ברוחאני היא תוצר של שינוי משמעותי שעובר על החברה האיראנית, וכתוצאה מכך גם על ההנהגה? פרופ' מנשרי סבור שכן. "רוחאני הוא מועמד אמצע שמקובל על הממסד האיראני ואשר שווק לציבור האיראני הרחב כמי שיביא לשינוי אמיתי בחברה", הוא אומר. לדבריו, רוחאני נבחר כדי "להחזיר את ערך הריאל, המטבע האיראני שעבר פיחות דרמטי, ולהשיב את ערך הדרכון האיראני, לאחר שהמדינה היתה בבידוד מדיני מתמשך". להערכת מנשרי, איראן כנה בכוונותיה ביחס להסדר שנחתם ומוכנה לשלם בעצירה מסוימת של הפרויקט הגרעיני, כדי לצאת מהבידוד הכלכלי והמדיני שכפה עליה המערב.
ההסכם ועונשו
הרוח החדשה שנשבה מכיוון איראן לא הותירה את נשיא ארה"ב אדיש. אובמה אפילו ניסה לקבוע פגישה עם עמיתו האיראני, אולם רוחאני סירב להיפגש עמו – מהלך שנתפס כמשפיל עבור המעצמה הגדולה בעולם. מאוחר יותר הסביר רוחאני כי נהג כך מאחר שלדעתו נדרש זמן כדי להיערך לפגישה מסוג זה. בשיחת טלפון שקיימו בסוף אותו חודש הסכימו השניים כי צריך למצוא פתרון כולל לסוגיה, והדרך לשיבה למסלול הדיפלומטי נפתחה. שיחת הטלפון הזו הובילה גם להפגנות באיראן שבהן צעקו המפגינים "מוות לאמריקה".
לדברי מנשרי, בניגוד לתפיסה הרווחת, עבור האיראנים המחיר היקר יותר לתשלום הוא התחממות היחסים עם האמריקאים ולא עצירת פרויקט הגרעין. "איראן היא מדינת סף עם ידע לייצר פצצה. הפסקת הפרויקט זה דבר הפיך. אבל תמונה של שר החוץ זריף עם עמיתו האמריקאי קרי היא כזו שתרדוף אותו פוליטית כל חייו".
החוקר מאיר ג'בדנפר מהמרכז הבינתחומי בהרצליה מסכים כי השמרנים יהוו בעיה עבור ח'אמנאי. "באיראן כבר מבקרים את ההסכם עם האמריקאים", הוא אומר. "ח'אמנאי מכשיר את דעת הקהל בכך שהוא מחריף את הטון נגד ישראל, ולהערכתי גם יגביר את קצב המעצרים וההוצאות להורג של אנשי האופוזיציה". ג'בדנפר סבור כי לישראל כדאי להוריד פרופיל ולא לכנות בפומבי את ההסכם כ"טעות היסטורית". לדבריו, "תקיפת ההסכם מחזקת את ח'אמנאי, שמוכיח לשמרנים שההסכם טוב לאיראן כי ישראל מתנגדת לו, וכן שההסכם יוצר קרע בין ישראל לארה"ב, ממש חלום שהתגשם עבור המנהיג הרוחני. אני דוגל בדרך של הנשיא שמעון פרס, שאמר שמה שקובע זה המעשים ולא הדיבורים, ולכן נחכה ונראה כיצד מיושם ההסכם".
ראש המוסד לשעבר הלוי סבור שההסכם נותן לאיראן לגיטימיות ומחזק את מעמדה, מה שעשוי להוביל גם למעורבות שלה בהסדר בסוריה, בעוד שישראל תצפה בנעשה מהצד. "בסוף נובמבר התראיין רפסנג'אני, הנשיא לשעבר של איראן ואחד האנשים החזקים ביותר בה, לפייננשל טיימס וטען שההתפתחויות האחרונות מוכיחות שאיראן גדולה על ישראל", הוא אומר, "רפסנג'אני אף קבע ש'דג קטן לא יכול לאכול דג גדול'. ישראל נתפסת כחלשה ומבודדת ואילו איראן כחזקה ובעלת השפעה באזור".
בישראל נתפס רוחאני כמי שמייצר מראית עין של רפורמיסט, אך בפועל מדובר באדם שמרן לא פחות מאחמדינג'אד. כראיה לכך מצביעים על דוח של ארגונים לזכויות אדם באיראן שפורסם באוקטובר, המצביע על כך שמכניסתו של רוחאני לתפקידו ועד לכתיבת הדוח הוצאו להורג באיראן פי שניים יותר אנשים מאשר בתקופה המקבילה ב־2012, 125 בני אדם לעומת כ־60.
לא פחות שמרן מאחמדיניג'ד? | צילום: רויטרס
דוגמה אחרת לחשש כי ההבדל בין הנשיאים עשוי להיות קטן משניתן לחשוב הגיעה בראיון שערכה רשת CNN עם רוחאני. כשנשאל הנשיא האיראני האם הוא מאמין שהשואה קרתה, זאת בהמשך להכחשותיו של קודמו בתפקיד, התחמק רוחאני ואמר כי אינו היסטוריון אלא פוליטיקאי.
מנשרי סבור שתשובתו זו של רוחאני היתה טעות שבאה דווקא ממי שעבר הכנה לקראת הראיון וידע שיישאל בנושא. לדבריו, רוחאני שילם על כך מחיר – בנסיעתו לארה"ב תכנן לשלב פגישה עם ראשי יהדות איראן בארה"ב, אולם לאחר התחמקותו בפומבי מהנושא הרגיש הפגישה בוטלה.
ובכל זאת, נראה שהנשיא האיראני הנוכחי עשוי להתגלות כנאור מקודמו, לפחות בתחומים מסוימים. לדברי ד"ר פבל, המתמחה באינטרנט ובטכנולוגיות מידע במזרח התיכון, בהנהגה האיראנית נשמעות כיום הצהרות לגבי הליכה לקראת ליברליזם ביחס לרשתות חברתיות ולסוגיות הנוגעות לשימוש באינטרנט במדינה, "אולם זה עדיין ברמה ההצהרתית", הוא מדגיש. "לגבי שינוי אמיתי בנושא – נצטרך לחכות ולראות".
הגרעין הקשה
האם איראן של רוחאני נענית לדרישות המערב? דוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שפורסם בנובמבר קבע כי איראן הפסיקה להרחיב את היקף העשרת האורניום שלה והקפיאה בנייה של מתקן המחקר באראכ, המופעל בעזרת מים כבדים.
האיראנים והאמריקאים שבו לשולחן המו"מ לאחר שנים של דיונים עקרים שלוו בשלוש חבילות של סנקציות כלכליות שפגעו קשות בכלכלה האיראנית. הפעם, בניגוד לימי אחמדינג'אד ובזכות גישתו של רוחאני, הושג הסדר. "כמו סוחרים טובים גררו האיראנים את השיחות לכמה סבבים כדי להשיג כמה שיותר מהאמריקאים – ובסופו של דבר חתמו על ההסכם", מנתח פרופ' מנשרי.
ב־20 בנובמבר נשבר הקרח גם בין איראן לבריטניה עת התקשר ראש הממשלה הבריטי דיוויד קמרון לרוחאני, שיחת טלפון ראשונה מסוגה זה עשור. לדברי דובר הממשלה, בשיחה שיבח קמרון את רוחאני על "הצעדים שנקט מאז שנכנס לתפקידו", והשניים הסכימו "להגביר מאמצים לשיפור יחסי שתי המדינות". קמרון גם הסכים כי בשיחות ז'נבה היתה התקדמות רבה.
"עצם החתימה על ההסכם היא הישג עצום לאיראנים. שפת הגוף של לחיצת הידיים בז'נבה בין שרי החוץ המערביים ושר החוץ האיראני והחיוכים מכל עבר היו מחזה הזוי", סבור גילרמן. "מדובר במדינת טרור שמעורבת בכל העולם בפעילויות טרוריסטיות ומשטר מדכא, ופתאום מקבלת כרטיס חבר למועדון הדמוקרטיות. עוד לא קרה שום דבר מיוחד עם ההסכם וכבר חיוכים. אסור לשכוח שהאיראנים הגיעו לז'נבה בגלל הסנקציות הכואבות וכתוצאה מפרויקט הגרעין שלהם. אין ספק שבסיבוב הזה איראן ניצחה".
"לאיראן יש יכולת פנומנלית לנצל משברים לטובתה", מנתח פרופ' מנשרי. "רוחאני נוהג לומר משפט קבוע – ‘צריך תמיד לקחת בעיה ולהפוך אותה ליתרון'. לצערי, בישראל הפכו את המשפט והצליחו לקחת יתרון כמו האיום האיראני על העולם ולהפוך אותו לבעיה שלנו".
לדעת האלוף (מיל') איילנד, ישראל צריכה כעת להקפיד על שלושה דברים – "הדבר הראשון הוא שלא להתערב בקונגרס", הוא אומר, "כדי שלא להצטייר כמי שמתערבת בהחלטות הממשל ואף בקהילה הבינלאומית; הדבר השני הוא שישראל תדרוש שהאיראנים יעבירו את האורניום המועשר למדינה שלישית כדי שזו תסב את האורניום למוטות דלק ובכך לא ניתן יהיה לבצע שימוש צבאי באורניום המועשר; והדבר השלישי הוא להקפיד על מסגרת זמן של חצי שנה שנקבעה בהסדר, כדי שאיראן לא תגרור רגליים".
"איראן מדינה לחיצה ולחוצה". פרופ' מנשרי | צילום: גיל לופו
ג'בדנפר דווקא רואה בהסכם האמריקאי עם איראן הישג. "ההסכם מונע בצורה אפקטיבית מהאיראנים להעשיר אורניום בזכות פיקוח חסר תקדים על המתקנים, והאיראנים עצמם יירתעו מלרמות את העולם כדי שמשטר הסנקציות לא יוחרף. כל מה שהם השיגו בינתיים זו הפשרה של כסף ששייך להם מלכתחילה".
לדברי פרופ' מנשרי, "איראן היא מדינה לחיצה ולחוצה, ולמרות האידיאולוגיה ההחלטות האלה מוכתבות מהמצב הכלכלי הקשה בה. עם זאת, באיראן יש יותר מקול אחד, והשמרנים שם עדיין לא מוכנים לשמוע על נורמליזציה עם האמריקאים או על ויתור בסוגיית הגרעין, והם יהוו אתגר יותר קשה לרוחאני מאשר עמיתיו למו"מ מהמערב".
"האמריקאים ינסו לרצות את ישראל, וגם את סעודיה, ולא יוותרו בקלות על הקשרים המיוחדים עמן", מעריך י', הבכיר לשעבר במערכת הביטחון, שעסק רבות בנושא האיראני, "עם זאת, איראן לעולם לא תוותר לחלוטין על פרויקט הגרעין שלה. היא תסכים להשהות, או להשהות למראית עין, אבל האופציה הגרעינית היא תעודת הביטוח של המשטר מפני פלישה – והיא לא תוותר עליה".
לסיכום, מזהיר הלוי שאל לאיש לחשוב על התערבות בפוליטיקה האמריקאית כדי להשפיע על ההסכם עם איראן. "הסדר הביניים בין ארה"ב לאיראן מסתיים במאי, כמה חודשים לפני בחירות האמצע בארה"ב", הוא מציין. "כל ניסיון ישראלי לבחוש בבחירות ולנסות להפעיל לחץ על האמריקאים ייתקל בזעם, משני צדי המתרס הפוליטי. חזרה על מה שהתרחש בבחירות 2012, כשהיתה תמיכה ישראלית באחד המתמודדים, עשויה לגרום נזק בלתי הפיך ליחסים עם ישראל".
|
