מרגע שחזר לבית הלבן לפני שנה וחצי, טראמפ ביקש להוכיח שארה״ב עוד מסוגלת לנצח. הוא סגר את הגבול הפרוץ עם מקסיקו, הפעיל לחץ כבד על אמריקה הלטינית, ניסה להשיב לוושינגטון שליטה בשרשראות אספקה קריטיות, ולא היסס להתעמת גם עם יריבות גדולות וגם עם בעלות ברית מסורתיות. המבצע המוצלח בוונצואלה השתלב היטב בהעדפתו למהלכים חדים ומהירים שמשנים את הסטטוס־קוו לטובת ארה״ב.
ואז הגיעה המלחמה עם איראן. גם המהלך הזה, לפי טראמפ, היה אמור להסתיים בצורה ברורה: הפלת המשטר החשוך והקמה של משטר חדש, פרו-מערבי. שינוי כזה טומן בחובו דיבידנדים רבים עבור ארה"ב – ביחסי הכוחות במפרץ הפרסי, ובמאבק מול סין ורוסיה.
ההתחלה היתה מבטיחה – חיסול חמינאי על ידי ישראל הוביל לחגיגות של גולים איראניים ברחבי העולם ושל מתנגדי משטר בתוך איראן. ביחד איתו חוסלו במכת הפתיחה כ-40 בכירים איראנים, כולל מפקד משמרות המהפכה מוחמד פאכפור והרמטכ״ל עבד א-רחים מוסאווי, שמונו לתפקידיהם ביוני 2025 לאחר שישראל חיסלה את קודמיהם בעם כלביא.
האיראנים התאוששו מהר יותר הפעם ותוך שעות ספורות הגיבו בירי על ישראל ועל 12 מדינות נוספות, כולל טורקיה (החברה בנאט"ו) וקפריסין (החברה באיחוד האירופי). תחילה התעקשה טהרן שהיא מכוונת ליעדים אמריקאיים או צבאיים בלבד, אך בתוך זמן קצר עברה לפגוע גם במתקני אנרגיה וביעדים אזרחיים. ההרתעה של מדינות האזור ספגה מכה קשה. במשך שנים הן השקיעו מאות מיליארדים ברכישת מטוסי קרב ואמצעי לחימה אמריקאים, אך ברגע האמת אף אחת מהן לא מיהרה להשתמש בהם. במקום זאת, הן נשענו על ההגנה האמריקאית ואף על ישראל. לאחר המלחמה נחשף כי ישראל פרסה באיחוד האמירויות, לראשונה אי פעם, סוללת כיפת ברזל שהופעלה בידי חיילי צה״ל והֵגֵנה על המדינה המוסלמית מפני מתקפות איראניות.
ככל שנמשכו ההפצצות האמריקאיות-ישראליות, שלפה איראן את נשק יום הדין שעמד לרשותה גם ללא גרעין: סגירת מצר הורמוז. זהו מעבר ימי צר אך קריטי, שדרכו עובר כ-20 אחוז מהמסחר הימי העולמי באנרגיה.
בנקודה הזו, החל טראמפ להרגיש שהמלחמה מיצתה את עצמה. המהלומה הגדולה כבר הונחתה, איראן (לדעתו) הושפלה, והמסר האמריקאי הועבר. ככל שהורמוז נשאר סגור, מחירי האנרגיה עלו והשווקים נעשו עצבניים, כל יום נוסף של לחימה איים להפוך את ההישג הצבאי לנטל פוליטי וכלכלי. לכן ביקש טראמפ לנעול את הניצחון, להכריז שהמשימה הושגה, ולעבור להפסקת אש ולמשא ומתן. וכך, ב-8 באפריל, כחמישה שבועות לאחר פתיחת המלחמה, הוכרזה הפסקת אש בתיווך פקיסטן והחל מו"מ בין הצדדים.
להפתעתו של נשיא ארה"ב, למרות שאיראן ספגה מהלומות חזקות מהצבא החזק בעולם ומישראל, בטהרן יצאו מהמלחמה בהרגשה של ניצחון גדול: המשטר החזיק מעמד ומצא מנוף לחץ על הכלכלה העולמית בדמות מצר הורמוז. הוא מוסיף להחזיק במאות קילוגרמים של אורניום מועשר (או לפחות בגישה למקום בו הוא קבור), במאות צנטריפוגות שהוסתרו ברחבי המדינה ובלפחות 1,500 טילים בליסטיים.
טראמפ, מצדו, התקשה להבין כיצד משטר שספג מהלומות כאלה אינו מבין שהפסיד. בעיניו, מאזן הכוחות היה ברור: ארה״ב וישראל השמידו שכבה שלמה בצמרת האיראנית, ביחד עם רוב התשתיות הצבאיות ולכן מדובר היה בניצחון ברור. אבל בטהרן קראו את המציאות אחרת לגמרי.
מכאן נפתחו חודשים של משא ומתן בלתי נגמר, שבהם נפל טראמפ – גם הוא – בקונספציה המערבית המוכרת: האמונה שהלם צבאי יוביל לכניעה, שכסף יקנה ריסון, שהפרות קטנות אינן מחייבות מלחמה, ושאפשר להכריז על ניצחון לפני שהאויב הוכרע. איראן אינה חמאס, והמערכה נגדה אינה דומה לעזה: זו מדינה גדולה, עם עומק אסטרטגי, כלכלה, בריתות וצבא, אבל האמריקאים נתקלו באותם כשלים שהובילו את ישראל לקריסה הגדולה ב-7 באוקטובר.
אותה קונספציה, זירה אחרת
הכשל הראשון היה מוכר מדי לצופה הישראלי: השלכה עצמית. הנטייה להשליך על האויב את עולמנו הערכי והתפיסתי. כחברה דמוקרטית המקדשת חיים ושגשוג, הנחנו שגם האויב פועל לפי אותו היגיון. במשך שנים, סיפרנו לעצמנו שחמאס רוצה משילות, כלכלה ויציבות; שאם רק נספק עבודה וכסף יהיה לו מה להפסיד והשקט יישמר. אלא שלסיפור הזה לא היתה שום אחיזה במציאות. רבים בוושינגטון מניחים גם הם שהשלטונות האיראניים מייחסים לחיים, לשגשוג ולשקט את אותו ערך שמייחסים להם האמריקאים.
לכן, כשראה את ההרס שגרמו ההפצצות, הצהיר טראמפ פעם אחר פעם כי המהלומות שברו את איראן וכי ההסכם קרוב. כל כמה ימים שמענו הבטחות שהכניעה מעבר לפינה, שנותרו רק פרטים אחרונים, ושההפצצות המסיביות יובילו את טהרן לחתום. אלא שהשבועות חלפו, ההצהרות נערמו והכניעה לא הגיעה. בפועל, טראמפ מדד את המלחמה לפי הנזק שגרם ואת ההצעות הנדיבות לסיום המלחמה לפי הרווחה שיביאו לאיראנים, בזמן שהמשטר האיראני מדד את המצב לפי שאלה אחת בלבד: האם שרד.
האשליה האמריקאית לפיה משטר האייתוללות חושב במונחים של שגשוג כלכלי הולידה את האמונה שאפשר לקנות שקט בכסף. טראמפ שלח את סגן הנשיא ואנס עם ארנק פתוח כדי להשיג הסכם, ובתוך שבועות התהפכו יחסי הכוחות: במקום להמשיך לחנוק משטר חלש ומוכה, וושינגטון החלה לדבר על הקלות בסנקציות, שחרור נכסים קפואים ומאות מיליארדי דולרים לשיקום. כשהדמוקרטים השמיעו טיעון דומה סביב הסכם הגרעין, הרפובליקנים לעגו לתמימותם; שנים אחר כך אימץ ממשל טראמפ את אותו היגיון בדיוק. בפועל, משטר שהתקרב לנקודת שבירה קיבל בדיוק את מה שחסר לו: זמן, נזילות והבטחה שעמידתו תתוגמל. זה היה הדהוד ישיר של עוד תפיסה שגויה לפני 7 באוקטובר: ההנחה שכסף ימתן אויב אידיאולוגי, ושהוא יעדיף את רווחת אזרחיו על שיקום כוחו הצבאי.
כשהוא נאמן לאשליה הזו, ובשם ההתקפלות האיראנית שלא הגיעה, טראמפ עצר את צבאו וכבל את ידי ישראל. הוא נמנע מפגיעה רחבה בתשתיות אזרחיות – חשמל, מים, נמלים, תחבורה ותקשורת – אף שהן הזינו את מנגנוני הדיכוי ואפשרו למשטר להמשיך במלחמה. הנימוק היה הומניטרי ורצון לשמר בסיס כלכלי איתן למשטר החדש. אלא שגם כאן חזר הפרדוקס שישראל הכירה היטב: כדי להגן על אוכלוסייה הנשלטת בידי אויב רדיקלי, מדינות מערביות נמנעות ממהלכים הכרחיים להחלשת השלטון – ובכך מאריכות את המלחמה ואת סבלה של אותה אוכלוסייה. בשם הרצון להבטיח תנאים טובים יותר ביום שאחרי – נמנע טראמפ מלנקוט בצעדים הנדרשים להביא את אותו יום.
והיתה גם מדיניות ההכלה, המוכרת גם היא טוב מדי לישראלים. כאשר איראן שיגרה מטחים מוגבלים כדי לבחון את גבולות ההסכם, טראמפ, שהסתייג במופגן מחידוש הלחימה, התפתל. הוא עשה הכל כדי לא לראות בהם הפרה המחייבת גביית מחיר, אלא אירוע שניתן לספוג. הרצון שלא להגיב הוליד כמה פעמים את הטענה הנוחה שהירי בוצע בידי "גורמים סוררים" ולא בהוראת המשטר. אלא שעצם העלאת האפשרות הזאת הסירה מטהרן אחריות, אותתה שוושינגטון מחפשת תירוץ להימנע מעימות, ופתחה פתח לירי נוסף. כך נשחקה ההרתעה שהושגה בתחילת המערכה.
לאחר שטהרן שיגרה טילים לעבר ישראל בתגובה לתקיפה ישראלית בלבנון, לחץ טראמפ על ירושלים שלא להגיב ואף ביקש להציל את מסגרת ההסכם באמצעות פיצוי נוסף לאיראנים אם יימנעו מתגובה נוספת. הטילים האיראניים יורטו, איש לא נהרג, ולכן – לשיטתו – לא היה טעם להחריף. כך בדיוק התקבע בישראל במשך שנים טפטוף הרקטות מעזה: כל מטח נשפט לפי הנזק שגרם, לא לפי הכוונה שמאחוריו או המשמעויות האסטרטגיות של הפגיעה בהרתעה. כיפת ברזל הפכה ממערכת הגנה לתירוץ אסטרטגי לאי-תגובה, והאויב למד שמותר לו לירות כל עוד הוא נשאר מתחת לסף הכאב של הצד המשתוקק לחזור לשגרה.
לשיקול האסטרטגי הצטרף גם שיקול פוליטי-כלכלי שטראמפ מכיר היטב: הבורסה. מלחמה ממושכת במפרץ אינה נמדדת רק במספר המטרות שהושמדו, אלא גם במחיר הדלק בתחנות, בציפיות האינפלציה, בתשואות האג״ח ובמצב הרוח של וול סטריט. המשוואה היא ברורה: כשהאמריקאי הממוצע משלם יותר בתחנת הדלק – הוא מצביע למפלגה היריבה. מכיוון שבחירות האמצע מעבר לפינה, טראמפ שואף להרגיע את השווקים, ולהתפאר בהצלחות שטרם הושגו. זו אינה רק חולשה של טראמפ – זו חולשתן של דמוקרטיות שבהן מצב המדדים בבורסה מעיד על ההצלחה במלחמה כמעט כמו המצב בחזית.
כל הכשלים הללו נפגשו בנקודת התורפה שאויבי המערב מכירים היטב: קוצר הנשימה של החברה הדמוקרטית. טראמפ יצא למערכה גדולה בלי להכין את הציבור האמריקאי ליעדיה, למחירה ולמשך הזמן שיידרש כדי להשיגם. כל עוד נרשמו הצלחות מהירות, התמיכה החזיקה; כשהדלק התייקר, המשטר לא קרס והטילים המשיכו לעוף, נשחקה הסבלנות גם בקרב חלק מתומכיו. ככל שנשחקה הסבלנות, הונמך גם רף ההישג הנדרש: מ״שינוי משטר״ ל״שינוי משטר בפועל״ משום שהצמרת חוסלה; מ״חיסול האיום הגרעיני״ ל״פגיעה קשה״; ומהשגת סדר אזורי חדש להצגת פתיחתו מחדש של מצר הורמוז כהישג – אף שהמצר נסגר מלכתחילה בגלל המלחמה.
כך נראית מערכה בין מי שמשתוקק לסיים את העימות ולחזור לשגרה, לבין מי שמוכן להילחם ללא מגבלת זמן. ארה"ב של טראמפ פתחה במלחמה, עצרה לפני שעמדה במשימה, הכילה באופן מביש הפרות של הפסקת האש, הסכימה לשלם בעד שקט ועוד קראה לזה ניצחון. אלא שאויב רדיקאלי, כפי שלמדה גם ישראל, אינו מפרש הכלה כמתינות אלא כחולשה; הוא אינו רואה בהפסקת אש סוף אלא הפוגה להתארגנות לסבב הבא; והוא אינו נרתע מהחלפת מהלומות שאינן מסכנות את המשך שלטונו.
טהרן דוחקת את טראמפ לפינה
בחודשיים שלאחר הפסקת האש פירשה טהרן את הרצון האמריקאי להגיע להסכם כהוכחה שהלחץ עובד לטובתה וביטחונה העצמי התחזק. ההפרות נעשו תכופות ונועזות יותר: כטב״מים וטילים שוגרו לעבר ספינות ובסיסים, מצר הורמוז נסגר מחדש, ואיראן העזה לירות טילים לעבר ישראל בתגובה ללחימה בין ישראל וחיזבאללה בלבנון. בתחילה עוד ניסה טראמפ להכיל את הירי, למזער את משמעותו ולהציל את ההסכם, אך ככל שהאיראנים לחצו, הלך והצטמצם מרחב ההבלגה שלו. בסוף יוני שבה ארצות הברית לתקוף, וביולי הפכו פעולות התגמול למערכה לילית רצופה. האיראנים מצידם הרחיבו את הירי לכל מדינות המפרץ.
לזכותו של טראמפ יש לזקוף את העובדה שבשתי כהונותיו הוא זיהה נכון את האיום האיראני ופעל נגדו. הוא צדק שהסכם הגרעין אינו עוצר את איראן אלא רק דוחה את התקדמותה; הוא צדק שאיראן מבינה רק כוח; והוא צדק שהמערב איבד במשך שנים חלק גדול מן ההרתעה שלו. אלא שבשני המקרים הוא נעצר לפני שהשלים את המהלך. בהיעדר חלופה שכפתה על טהרן הסכם טוב יותר או פירקה את יכולותיה, הפרישה מהסכם הגרעין העניקה לה תירוץ להסיר בהדרגה את מגבלות ההעשרה. גם בכהונתו השנייה היה האינסטינקט שלו נכון: לפעול נגד המשטר שטבח בעשרות אלפים מאזרחיו ואיים על כל בנות הברית האמריקאיות באזור. אלא שגם הפעם טראמפ נעצר לפני ההכרעה, כשהוא מותיר את המשטר עם יכולת להשתקם ועם הוכחה נוספת לכך שהמערב תמיד מאבד סבלנות ראשון.
אלא שמכאן קשה לראות דרך נסיגה. טראמפ, שהבטיח להשיב את ההרתעה האמריקאית, אינו יכול להבליג בלי סוף ולהיראות כמי שנכנע ללחץ האיראני. מנגד, המשטר בטהרן אינו יכול לסגת בלי להודות שהכוח האמריקאי כופף אותו ולהסתכן בהשפלה מבית. לכן כל תקיפה גוררת תגובה, וכל תגובה מרחיבה את רשימת המטרות.
האיראנים מזכירים לטראמפ את האמת שהוא מתאמץ להדחיק וישראל למדה בדם: האויבים לא חושבים כמונו. מחווה אינה נתפסת אצלם כהזמנה לפיוס, אלא כהוכחה שהאלימות עובדת; איפוק אינו נדיבות מוסרית, אלא סימן לכך שהיריב פוחד ללכת עד הסוף; ומול אויב שאינו עוצר כל עוד הוא שורד, אין משמעות למבצע מרשים אם בסופו נשארים לאויב יכולת, רצון וזמן להתארגן לסבב הבא.
לכן, למרות שטראמפ היה שמח לסגור את המלחמה ולהמשיך הלאה, ההתנהלות האיראנית תאלץ אותו, במוקדם או במאוחר, להכיר בכך שהדרך היחידה להסדרה עוברת קודם כול דרך לחימה, קשה ואלימה ככל שתידרש.
