אוסף פרטי: בנו כלב

כרטיס ביקור

על כרטיס הביקור של בנו כלב (73), אספן אמנות ישראלית מהחשובים והמוערכים בארץ, מופיע רישום של הצייר רפי לביא, המתאר את בלק, דמותו של הכלב הפראי בסיפור "כתמול שלשום" של ש"י עגנון. כלב מספר כי ביקש מלביא להשתמש ברישום זה כדי לייצג אותו, בשל ההקשר האמנותי שהוא עורר בו לשמו.

האוסף

הקשרים ספרותיים ואסוציאציות אמנותיות, הם שמרכיבים, כמו פאזל גדול, את אוסף היצירות שצבר כלב החל משנות השישים ועד היום. שלושה דורות של יוצרים כלולים בו. עם הגוורדיה הוותיקה נמנים אביבה אורי, משה גרשוני, יצחק דנציגר, רפי לביא ומשה קופפרמן. בדור הביניים: יאיר גרבוז, פיליפ רנצר, לרי אברמסון ויעקב דורצ'ין. בדור הצעיר: חן שיש, טל מצליח, שי צורים, רועי מרדכי, אסף רהט ואמיר נוה.

רכישה ראשונה

״התמונה הראשונה שרכשתי הייתה ציור שראיתי בדרך לעבודה. זה היה ציור של שטיינהרט משנת 1928, שמתאר זוג בירושלים של תחילת המאה. נמשכתי לאווירת הניכור ולמתח בתמונה".

אהבה

"אני מבקר לעיתים קרובות בסטודיו של אמן כזה או אחר, הולך לתערוכות, רואה עשרות עבודות. יש לי חיישנים שהתחדדו עם השנים – והיצירות מאותתות לי. אני יוצר את ההקשר למשפט שקראתי בספר או ליצירות נוספות שבאוסף, ואז זה כמו אהבה ממבט ראשון: יצירות שאני מרגיש שאני חייב אותן, לא חשוב לי המחיר, אפילו אלווה ואקנה".

כסף

"רציתי להוכיח שגם עם מעט כסף אפשר להגיע לאוסף איכותי. אבל גם באוסף שלי יש 'חורים שחורים' של אמנים שאני אוהב, שיצירותיהם היו יקרות מדי. אספנות זה משחק של ילדים גדולים, אם אין לך כסף, שב בבית". 

תג מחיר

 "מחיר של יצירה הוא פונקציה של היצע וביקוש ללא קשר לאיכות או לחשיבות היצירה. זה כמו מניות. בעבר רכשתי יצירה של זריצקי. קניתי בזול, ערכה עלה, ואחר כך ירד. אבל מבחינתי זה לא חשוב."

כשלון

"כשאני קונה מאמן צעיר אני לא יכול לדעת אם ימשיך להיות אמן. קרה שרכשתי יצירות מאמנים שהתמסחרו בדרך. כיום אני קונה בפינצטה". 

קרוב ללב

כשנשאל מהי היצירה שרכש שהוא אוהב ביותר הוא מתחמק מהשאלה ועונה שהיצירה החביבה עליו היא תמיד הבאה שירכוש. כשלוחצים עליו לבחור, הוא שולף רישום של אביבה אורי. "אותה אמנית שמסוגלת לצייר כל דבר, עומדת מול נוף ומצליחה לפשט אותו לרמה של כמעט חתימה. יש כאן את החכמה הגדולה של הצמצום. אני יכול להסתכל בזה שעות ולדמיין את הנוף שהיא ראתה".

שווי האוסף

"אין לי מושג כמה שווה האוסף וגם לא מעניין אותי. הוא לא למכירה. שוויו הוא כנכס רוחני בלבד. אם הייתי מיליונר פילנתרופ, הייתי תורם אותו. אולם כיוון שאני רחוק מזה, השליתי את עצמי כי יימצא גוף, מוסד אקדמי או מוזיאון, שימצא עניין בהשאלה ארוכת טווח. אבל כנראה שהמוזיאונים היום מתעניינים יותר בקליפה, ופחות בתוכן. כל האוספים הגדולים והמפוארים – כמו אוסף חכמי ואוסף עמי בראון – מתפרקים, ונמכרים בחלקים".