האותנטיות מעל הכל: המיזם שיכניס את התיירים למטבחים המקומיים

בין הנופים, האטרקציות המלונות (והשופינג), אחד המרכיבים החשובים ביותר בכל תרבות הוא האוכל המקומי. המאכלים המגוונים, דרכי הבישול, והטעמים המיוחדים מרכיבים חוויה שונה בכל מקום בכדור הארץ אליו תיסעו – ותשפיע רבות על החוויה התרבותית שלכם ועל הטיול בכלל. זה בדיוק מה שעומד בבסיסו של מיזם מסקרן במיוחד, שרוצה לשלוח את המטיילים למקום היחיד אליו לא נכנסו בטיול – אל תוך המטבח המקומי.

הכל התחיל כשסטף לורנס, סטודנטית אמריקאית וחובבת בישול מושבעת, שבה לארה"ב לאחר שהות ארוכה בבירת סין בייג'ינג, ממנה יצאה לטיולים רבים בכל רחבי דרום-מזרח אסיה. לורנס חשה מתוסכלת, בעיקר כי הרגישה שפשוט פספסה חלק גדול מהתרבות במקומות בהם ביקרה. היא אכלה במסעדות, ניסתה את מזלה בדוכני רחוב ובשווקים, ואפילו נרשמה לקורסים שהוצעו לה לבישול מקומי. ובכל זאת, היא חשה כי החוויה לא הייתה אותנטית לחלוטין. הכל הרגיש לה "מערבי" או מותאם לתיירים.

סטף לורנס ואשי ווי | צילום: מתוך אתר החברה

בגלל הלביבות הסיניות

"בכלל רציתי להכין לביבות סיניות (דאמפלינג)" לורנס משחזרת כיום. "זה היה הקש ששבר את גב הגמל". לאחר ששבה לארה"ב מבלי שלמדה להכין דאמפלינג כהלכתו, היא החליטה לעשות מעשה. היא שבה ללימודיה בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת בארקלי היוקרתית, שם פגשה את אשי ווי, סטודנטית אשר הגיעה לארה"ב מהודו. כמו לורנס, גם ווי אהבה במיוחד לטייל ולבשל, ובמהרה השתיים חלקו יחדיו את התסכול אשר הזכירה לורנס.

אז, הגו השתיים את "הכף המטיילת" ("Traveling Spoon"). הרעיון מאחורי המיזם פשוט: "לשדך" בין תיירים לבין טבחים מקומיים (מקצועיים או חובבנים), אשר יכניסו אותם למטבחם האישי, ילמדו אותם את רזי הבישול המקומי ויבשלו יחדיו במשך מספר שעות. הן הקימו את המיזם במהרה, והחלו לעבוד עליו בכל שיעור בו ניתנה להן ההזדמנות לעשות זאת: הן גייסו את המרצים (אשר נחשבים לכמה מהטובים בעולם) למעין מנטורים, אשר ייעצו והכווינו את המיזם בתחילת דרכו. הן הגישו עבודות חקר שוק בנושא, הציעו דרכי פיתוח אפשריות, וחקרו כל מאמר או הרצאה אשר נכתבו בנושא.

במהלך סדנה יישומית בלימודים, הן אפילו השיקו תכנית פיילוט לבחינת השירות, אשר יצאה אל הפועל בהודו בשנת 2012. מאז, המיזם הלך והתפתח ללא הפסק – וכיום ניתן למצוא טבחים אשר יארחו אתכם במטבח הפרטים בבתיהם ב-35 ערים שונות, ב-14 מדינות ברחבי אסיה כולה.

העיקר שיהיה אמיתי

בעידן המודרני כולם מדברים על שירות "מהיר" ו"מיידי". אך לורנס ו-ווי רצו לספק ללקוחותיהן רק דבר אחד: אותנטיות. החוויה הנלווית לכניסה לבית אמיתי במדינה, לראות את אורך החיים כפי שהוא, לבשל בכלים בהם משתמשים המקומיים הלכה למעשה וללמוד ממקור ראשון את שיטות הבישול השונות – אלו חוויות להן אין אח ורע במהלך טיול בתרבות רחוקה ושונה מזו המוכרת לתייר. לכן, הן מאמינות, כל תייר יוכל להפיק הנאה גדולה מההתנסות – גם אם אינו חובב בישול באופן קבוע. לדבריהן, גם הפידבקים מגיעים בהתאם: רבים מהלקוחות הגדירו את החוויה כ"נקודת השיא" של הטיול שלהם, לדבריהן.

אז אמנם כל אוכלוסיית התיירים היא קהל היעד של המיזם השאפתני, אך כיצד מצאו השתיים את ה"שפים" המקומיים, אשר יאותו לארח בביתם הפרטי את התיירים שמעולם לא פגשו? לורנס הפעילה קשרים רבים ופנתה למכרים מתקופת שהותה בבייג'ינג, אשר הכירו לה גם את בני משפחתם בערים נוספות ברחבי המדינה. לאחר שאלו העידו כמה נהנו מההתנסות, הגיעו פניות נוספות. לפתע החלה לורנס לקבל פניות מאנשים מרחבי המדינה כולה, אשר ביקשו לארח גם הם את התיירים בביתם.

אחת מהמארחות של "הכף המטיילת" | צילום: מתוך אתר החברה

אך לורנס ו-ווי שומרות על רמת בררנות גבוהה, ורק בודדים מצליחים להתקבל למיזם. בכל הזדמנות הן טסות למדינה אחרת ביבשת המזרחית, ובוחנות אישית את התנאים במטבחים השונים אשר רוצים להימנות גם הם עם רשימת המארחים הפוטנציאליים. הן בוחנות את התנאים במטבח, את רמת האנגלית של הטבח, את כישוריו, והכי חשוב – את מידת האותנטיות אשר הוא מציע. רק מי שזוכה לעבור את המבחן "מתקבל" – ורשאי להתחיל לארח את התיירים. הטבחים המארחים מקבלים כמובן גם אחוז נכבד מהכסף אשר משלמים התיירים, ואשר נע בין 30 ל-150 דולר לערב.

אך מרבית הטבחים המארחים לא עושים זאת עבור הכסף, אלא עבור החוויה. כך, למשל, הטבח ג'ימי אשר מתגורר בשנגחאי מארח תיירים מערביים בביתו בערבים בהם אינו עובד במשרתו הקבועה כטבח במלון ריץ קרלטון היוקרתי בעיר. במהלך עבודתו במלון, בישוליו מותאמים לחך התיירותית. אך כשהוא מארח תיירים בביתו, הוא מספר, הוא מקפיד על דרכי הבישול והטעמים אשר למד בילדותו. עבור התיירים אשר יגיעו לביתו, כך נראה, מובטחת חוויה עשירה ומהנה בהרבה מזו לה היו זוכים במלון – ובמחיר נמוך לאין שיעור.