הגברת הראשונה: הכירו את היהודיה העשירה בימי הרנסאנס

עסקים חובקי עולם, קשרים צמודים עם מנהיגי מעצמות, מזימות מתוחכמות והרבה מאוד כסף. זה אולי נשמע כמו תיאור הולם לרבים מחברי רשימת היהודים העשירים של 2017, אך למעשה, השורות האלה מתארות בקצרה את חייה של דונה גרציה – האישה היהודייה העשירה ביותר שחיה אי פעם.

היא נולדה ב־1510, אך סיפורה מתחיל כמעט 20 שנה קודם לכן, בשנת 1492 הרת הגורל, אז בעוד ספינתו של קולומבוס הגיעה לראשונה אל חופי העולם החדש, החליטו פרדיננד השני ואיזבלה הראשונה, מלכי ספרד הקתולים, על גירוש היהודים שחיו בקסטיליה ובארגון, וסירבו להתנצר. ההחלטה חורצת הגורלות קטעה את "תור הזהב" של הקהילה היהודית בספרד, אשר שגשגה שנים ארוכות. משפחתה של גרציה היא אחת מאלו שהצליחו לעזוב לפורטוגל השכנה, אך גם שם, בהפרש של שנים ספורות, הוחלט על גירוש כל היהודים ובהמשך על ניצורם בכפייה. אלה הפכו למה שמכונה היהודים האנוסים.

אל המציאות הזו נולדה גרציה בליסבון והוטבלה בשם ביאטריצ'יה דה לונה. בהגיעה לגיל 12, חשפו אותה הוריה לסוד המשפחתי, והיא החלה ללמוד את מנהגי היהדות. שש שנים לאחר מכן נישאה לדודה פרנסיסקו מנדס, ששמו האמיתי היה צמח בנבנשתי. הוא היה בן למשפחת סוחרי כסף, אבנים ותבלינים, שהתעשרה במיוחד בעקבות הגילוי "החם" של אותה תקופה – הפלפל השחור, שיובא מהודו והפך לסמל סטטוס עבור האצולה. בכל שנה רכשה המשפחה את הזכויות למסחר משליטי פורטוגל, ועסקה גם בהלוואת כספים באמצעות בנק מנדס, שבסיסו היה באנטוורפן (עיר שהפכה למקום מקלט עיקרי ליהודי ספרד המגורשים) ושהחזיק "סניפים" ברחבי העולם. עם מותו של פרנסיסקו, תשע שנים לאחר חתונתו, נותרה דונה גרציה בגיל 27 עם הון עצום ואימפריית עסקים חובקת עולם.

אילוסטרציה של דונה גרציה ואחיינה, יוסף נשיא | ציור של האמן ארטור שיק

לקוחות זהב

מה שיכול להעיד על היקף נכסיה וכוחה באותן שנים הוא רשימת לקוחותיה, שכללה את האדם החזק בעולם באותה התקופה – קיסר האימפריה הרומית הקדושה קרל החמישי, ששלט גם בספרד ובחלקים נכבדים מאירופה המערבית של ימינו. בין הלקוחות היו גם מלכי אנגליה וצרפת, סולטן האימפריה העות'מאנית ואפילו אפיפיורים. גם את עסקי הסחר המשיכה דונה גרציה לטפח, עד שהחזיקה צי ספינות שהקיף את האיים בשליטת הפורטוגזים, מכף התקווה הטובה ועד להודו. "במובן מסוים זה היה עסק של יזמות, היא ירשה וטיפחה אותו", אומרת נעמי קרן, שחקרה את סיפורה של דונה גרציה במשך יותר מעשור וחיברה את הרומן "לה סניורה", המבוסס על חייה.

"בתור אישה היא היתה יוצאת דופן באופן קיצוני. במאה ה־16 אישה היתה יכולה להיות עצמאית ולנהל את חייה כמו שהיא רוצה, רק אם מבחינה משפטית היא היתה אלמנה. קודם לכן היא היתה שייכת לאביה, לבעלה או לאחיה. אנשים ציפו יותר מכל שהיא תתחתן מחדש, ושבעלה ינהל את הכסף, אך ככל הידוע, היא לא התחתנה שוב מעולם".
"לרוע מזלה", לא היה פשוט להיות יהודייה באותה התקופה, גם אם כלפי חוץ שמרה על אורך חיים נוצרי. האינקוויזיציה שהחלה לפעול בפורטוגל, דחקה לבסוף את רגליה אל מחוץ לגבולות הממלכה, והיא מצאה עצמה בתחילתו של מסע תלאות בלתי נגמר להצלת משפחתה והאימפריה הכלכלית שלה.

"האנוסים חיו תמיד בפחד תהומי", מסבירה קרן. "המשחק עם הכסף היה כרטיס ההצלה שלה. היא כל הזמן נעה ברחבי היבשת בראש התא המשפחתי, שכלל אותה, את אחותה, את הבנות של שתיהן ושל שני האחיינים שלהן ועוד צוות של כ־30 משרתים, שרובם הגדול כנראה היו יהודים אנוסים. אם היא היתה נולדת כיהודייה וחיה ככזו, היא לא היתה נעה לבד, אלא כחלק מקהילה. אלו לא חיים אופטימליים, אבל גם לא דרמטיים כמו אלה שהיו לה – לרמות כל הזמן, להעמיד פנים ומצד שני לנהל כסף ולא לאבד אותו".

מהכלא לאיסטנבול

בזכות קשריה באנטוורפן הצליחה דונה גרציה לסגור את עסקיה בליסבון, ולצאת ממנה באונייה למסע ארוך, שהסתיים באימפריה העות'מאנית. זה לא היה פשוט. לפני שהגיעה לאנטוורפן, נאלצה לערוך משא ומתן מתיש כדי לאפשר את מעבר ספינתה דרך חופי אנגליה.
גם אנטוורפן, כפי שהתברר מהר מאוד, לא היתה מקום נוח ליהודים עם הון נכבד, ולאחר מות גיסה, שהוריש לה את חלקו בבנק המשפחתי, החלה לתכנן את עזיבתה. "הבריחות תוכננו היטב מראש, כי היה צריך להסית כמויות כסף אדירות ממדינה למדינה", מסבירה קרן. "כשקרל החמישי גילה שגרציה בורחת מאנטוורפן, הוא שלח סוכנים לכל רחבי היבשת כדי להחרים סחורות. במשך שנים המשפחה ניהלה משא ומתן להחזרתן. זה היה מאבק אדיר".

היעד הבא שבו עגנה גרציה היה ונציה, שם החלה לקיים אורח חיים יהודי בפרופיל נמוך, בעודה שומרת על זהותה הנוצרית שגוננה עליה. אך גם שם לא מצאה שלווה מפני רודפיה, וכבר החלה לתכן את בריחתה לנסיכות פרארה האיטלקית, כאשר מעשה בגידה קטע את התוכניות.

אחותה, בריאנדה, הלשינה לרשויות על יהדותה, והשתיים נעצרו. הקרע בין האחיות נבע מסכסוך ירושה שהתגלע לאחר מות בעלה של גרציה ושהדיו הגיעו עד לאחד מגדולי הרבנים, הרב יוסף קארו, שנדרש להכרעה בעניין.

כדי להיחלץ ממאסרה, פנתה גרציה לכל השליטים שלהם הלוותה כספים, אך אלה ראו במאסרה הזדמנות פז לחמוק מהחזר החובות וסירבו להירתם. אחיינה היה זה שהוציא אותה לבסוף מהצרה הזו, כשהגיע להסכם עם סולטן האימפריה העות'מאנית, שחייב את שליטי ונציה לשחרר את גרציה ולא לפגוע בעסקי הבנק וברכושה. היא עזבה את ארמונה הוונציאני ובפרארה החלה לקיים לראשונה אורח חיים יהודי פומבי. היא המשיכה לנהל ביד רמה את עסקיה והקדישה את זמנה לפעילות נמרצת בעולם היהודי. כך למשל, הקימה בזכות ההמצאה החדשה של גוטנברג בתי דפוס, שהוציאו לאור ספרי קודש והגות, כתגובת נגד לשריפות הספרים של האינקוויזיציה הנוצרית.

מספר שנים לאחר מכן עברה סוף סוף לאימפריה העות'מאנית, הרחק מזרועות האינקוויזיציה. הסולטן אימץ את היהודים לחיקו ואפשר לאנוסים לחזור ליהדות בגלוי. הוא עצמו בירך אותה בבואה לקושטא (איסטנבול של ימינו), וטקס מלכותי נערך לה ולפמליה שלה. היא החלה להשתמש בשמה המקורי – חנה נשיא, ויחד עם אחיינה המשיכה בקשריה הענפים עם שליטי התקופה ובעסקי ההלוואות. גם במקרה הזה, בחינה של הסדר הגעתה לקושטא, חושפת את כוחה והשפעתה האדירים, כמו גם את אופייה יוצא הדופן, מציינת קרן. "לפני שהיא עוברת לאימפריה העות'מאנית, היא דורשת ומקבלת אישור להמשיך ללבוש את המלבושים הוונציאניים. זה כביכול פרט קטן, אבל משמעותי – של אישה דעתנית שעומדת על שלה. היא לא רוצה לראות את עצמה מתוך מלבושים אחרים. זה אפילו גובל בחוצפה לדרוש דבר כזה מסולטן – שאת זקוקה לו ולחסותו, ובכל זאת היא דורשת. זה מעיד על האופי ועל העצמאות שלה מול העולם".

החיים הכפולים

בביתה החדש גרציה לא היתה צריכה עוד לחשוש מרדיפות האינקוויזיציה, וסייעה רבות לקהילות היהודיות ולאנוסים. באותה התקופה הצליחה בקושי רב להגשים את מבוקשו של בעלה המנוח וחילצה את עצמותיו מקברו בכנסייה בליסבון, כדי להביא אותן לקבורה בעמק יהושפט בירושלים.

היא פתחה בתי כנסת וישיבות ועסקה בפילנתרופיה אדירה – עשרות אנוסים ויהודים סעדו על שולחנה. "תופעת האנוסים הפורטוגזים היא ייחודית מאוד", מסבירה קרן. "אנשים מתנצרים בעקבות פחד מפוגרומים וממוות, ואחרי שפג הפחד, הם חוזרים ליהדות. הם נוצרים חדשים – שהתנצרו אך חזרו לחיים היהודיים. אבל בין כה וכה, אם התנצרת, אתה לא יכול לחזור אחורה, ואתה נתון תחת האינקוויזיציה", מסבירה קרן.

"היו אנשים שהפסיקו להאמין. זה הביא אותם לספקנות ולאטימות כלפי הדת. מצד שני, אלו שכן האמינו, חיו בפחד נוראי. הם היו חייבים להראות לציבור שהם נוצרים. הם הלכו למיסות ביום ראשון, אך במקביל לתפילות היו ממלמלים תפילה הפוכה. אלו מצבים של פיצול אישיות מטורף. כך גם לא היה אפשר לקיים בגלוי את המנהג היהודי של רחצה ביום שישי. היו מחכים שהמשרתים לא יהיו בבית, וגם אי אפשר היה להביא מים מהבאר בלי המשרתים, לכן הסתפקו במטלית לחה. לאחר מכן טשטשו את העקבות, כדי שלא יגלו".

החיים הכפולים האלו העמידו רבים מהיהודים בחצי האי האיברי בפני מצבים בלתי אפשריים. "אחד מיועציהם הבכירים של מלכי ספרד היה אנוס, וחי כלפי חוץ כנוצרי, בזמן שמשפחתו נחקרת באינקוויזיציה", מתארת קרן. "אביו מוצא להורג מולו על המוקד, ואשתו מובלת בתהלוכת הנידונים למוות, שאנשים מתהלכים בה שבורי גפיים. האיש הזה רואה את האנשים הכי קרובים לו במצבים מזעזעים ועדיין משחק את המשחק".

בול עם דמותה של דונה גרציה על רקע טבריה

גם בתוך הבית תמיד היה פחד שמישהו ינצל את המידע שמתגלה בו, כפי שקרה לגרציה כשאחותה חשפה אותה באיטליה. "פחדו שהילדים יפלטו משהו, וההנחה היא שבסביבות גיל המצווה סיפרו לילד שהוא יהודי. תארי לך ילד או ילדה כזאת, שמיום לידתם משרתות נוצריות מגדלות אותם, הם מתפללים עם הבתולה ומריה הקדושה, ואז מספרים להם, ומתברר שכל מה שהם יודעים זה שקר. אפשר להבין לבד מה זה עושה לנפש האדם. אתה יכול לסמוך רק על עצמך. עם הזמן הקשר לשורשים היהודיים הולך ומיטשטש, וגם גוברים הלבטים האם זה שווה את המחיר. במובן הזה, ההגעה לאימפריה העות'מאנית משמעותה חופש, כי שם יכולת להיות מי שאתה, להשיל מעליך את הצד הנוצרי. כמובן שרוב הזמן לא עשית את זה, כי פחדת על קרובי משפחה שנותרו מאחור".

מנוע כלכלי

למרות החיים בפחד, האנוסים ידעו "לעשות כסף". החיים הגבוליים שחיו, לא פה ולא שם, העניקו להם את האפשרות לנוע בחופש חברתי וכלכלי בין העולמות השונים, ולפתח קשרים עסקיים נרחבים. החיים על הקצה גם דחקו אותם לעיתים להיכנס לתחומי עיסוק חדשים ולחפש כל העת נתיבי רווח אלטרנטיביים. "יהודים תמיד שלטו בשפות, זה היה קריטי בחצי האי האיברי, שהיו בו גם נוצרים וגם מוסלמים", מציינת קרן. "זה לא עולם האינטרנט של היום, אך במובנים מסוימים אלו כן היו עסקים חובקי עולם. היו עושים עסקים גם עם מי שנלחמים בו. היחסים התנהלו בכמה מישורים, וגם אם היה חיכוך במישור אחד, זה לא הפריע למישור אחר".

לדבריה, החל במאה ה־16 האנוסים, במיוחד בפורטוגל, אך גם ברחבי אירופה, יצרו רשתות עסקים כל כך נרחבות, עד שהפכו לכוח כלכלי מרכזי שעליו נשענה הכלכלה שהתפתחה באירופה בעת החדשה, בדרך כלל בערי נמל. המעמד הגן על היהודים באופן חלקי, אך גם הביא עליהם רדיפות נוספות. כך למשל, עודדו האפיפיורים החל בסוף המאה ה־15 הגירה של יהודים אל עיר הנמל אנקונה, שעברה לשלטון המדינה האפיפיורית, כדי לפתח את כלכלתה ולאפשר לה להתחרות מול ונציה. עד אמצע המאה ה־16 חיו בעיר קרוב ל־3,000 יהודים, רבים מהם אנוסים מספרד ומפורטוגל. אך ב־1556, פרסם האפיפיור פאולוס הרביעי צו שהפך את המדיניות כלפי היהודים.

קרל החמישי. הלקוח המכובד בעולם

רכושם הוחרם, הם הושמו בגטאות ונאלצו להתכחש ליהדותם. אלה שסירבו, הוצאו להורג. המאורעות שזעזעו את הקהילה היהודית, לא עברו בשתיקה מצד דונה גרציה, שהכריזה חרם כלכלי על העיר, שהיתה יעד בינלאומי לפריקת סחורות. היא הגיעה להסכם עם נסיך העיר פיזארו, שלפיו כל הסחורות שהיו מיועדות לנמל אנקונה, יגיעו במקום זאת לעירו. החרם יצר חילוקי דעות בתוך הקהילות היהודיות, ועל אף שככל הנראה גרם לסגירת נמל אנוקה לזמן מה, התפוגג לבסוף. כך או כך, היוזמה הזו תרמה למעמדה של דונה גרציה בקרב יהדות אירופה.

היא לא היתה רק "טייקונית" שנהנתה מחיי פאר בארמונותיה, אלא גם דמות נערצת. הודות לפעילות הענפה שלה, היא זכתה לכינוי "לה סניורה". היא ניהלה רשת מסועפת של סוכנים שפעלו בחשאי כדי לסייע ליהודים אנוסים בעת בריחתם ברחבי אירופה – ממש כמו סוכנות ריגול מודרנית. הסוכנים של גרציה אף העבירו לה דיווחים שוטפים על ההתרחשויות הכלכליות והפוליטיות באותה העת. ה"מטה" היה בביתה, ועבר איתה בכל פעם שנאלצה לעזוב ממקום למקום. בנק מנדס ושלוחותיו בכל העולם סייעו להעברת כספים בסתר. כך יכלה גרציה לדאוג שיהודים לא ייאבדו את רכושם תוך כדי מנוסתם. לשם כך היא פיתחה שיטה להנפקת שטרות חוב בשם Lettre De Change, שבה השתמשה בעצמה כדי לשמור על רכושה במהלך מסעותיה.

מצפים לבואה

לאחר כישלון החרם באנקונה, פנתה גרציה לסולטן וביקשה לחכור ערים בארץ ישראל, והוא אכן החכיר לה או לאחיינה (מסמכים שונים מעידים אחרת) את טבריה וכמה כפרים בסביבתה. החוקרים חלוקים בדעתם לגבי המניע של גרציה – האם היתה ממבשרי הציונות 300 שנה לפני הרצל, או שמא מדובר באינטרס כלכלי בלבד.

קרן סבורה, לפי ארכיון המכתבים של האימפריה העות'מאנית, כי מדובר בעסקה כלכלית. "מהמסמכים עולה, כי גרציה אוספת לסולטן מיסים – מהדיג, מהאנשים שבאים לבתי מרחץ בטבריה, ובתמורה הוא מתחייב להעניק סכום כסף כדי לשקם את חומות העיר. מעלונים שפורסמו בקרב הקהילה היהודית באיטליה באותה התקופה, אנחנו יודעים שנכתב ‘בואו בספינות של מנדס'. היתה כוונה להקים תעשיית משי בטבריה, לצד תעשיית האריגים הקיימת בצפת. יש חוקרים שמגדירים אותה כציונית – כי הפרשנות שלהם היא שחכירת טבריה יצרה אוטונומיה יהודית. זאת פרשנות מרחיקת לכת, לטעמי. אם היא בכלל חשבה להביא אנשים, אלו בוודאי היו אנשים מהסוג שלה, שחיו כל הזמן בפחד, בזהות כפולה. לכן, כנראה שגרציה ביקשה לבנות מקלט ליהודים הנרדפים בעולמם באותה התקופה. טבריה בוודאי היתה אוטונומיה לאנשים כאלו".

מסעה הפתלתל של דונה גרציה הסתיים עם מותה ב־1569 בגיל 59, כנראה באיסטנבול. "הקסם הגדול של הסיפור שלה", מסכמת קרן, "הוא שמצד אחד אנחנו יודעים עליה המון ומצד שני יש חללים רבים". מעמדה הרם ידוע לנו כיום הודות להתכתבויות בין שועי העולם באותה התקופה, מסמכים ותעודות שנשמרו ובהם מופיע שמם. למרות שיותר מ־500 שנים מפרידות בין ימיה של דונה גרציה לעת הזו, היא עדיין מושא למחקר ברחבי העולם, והיא ומשפחתה זוכים להנצחה רבה בארץ – על גבי בולים, מטבעות מיוחדים ושמות רחובות.

הכתבה המלאה מופיעה בגיליון ינואר של פורבס ישראל

לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק