הטייקון של המדינה: כמה שווה המותג "נוחי דנקנר"?

מאז הושלמה העסקה זכתה חברת האחזקות הגדולה והזקנה למיתוג מחודש, דינמי ומלהיב: החברה של נוחי דנקנר, האיש שמפליא לתפור עסקאות ענק נוצצות.

הנה הוא כובש את השליטה בסלקום מידיהם של משפחת ספרא וחברת התקשורת האמריקאית בלסאות'; משקיע עם תשובה בקומפלקס מלונות מגורים וקזינו ברצועה הלוהטת של לאס וגאס; רוכש 3% מהבנק הבינלאומי הענק קרדיט סוויס; קונה את כור, חברת ההשקעות הגדולה, ממשפחת ברונפמן; שוקל להשתלט על בנק לאומי; מעביר את חברת התעופה ישראייר מבעלותו הפרטית לחברה הציבורית; ורוכש את מעריב. דנקנר אינו הולך בקטנות.

בין העסקאות דוחקים היחצנים שלו בתקשורת לסקר את התרומות בשווי מאות מיליוני שקלים שהחברות בשליטתו מעבירות לארגונים ציבוריים. הופעותיו בציבור מתוכננות בקפידה ומעבירות מסרים ברורים ופשוטים על זהירות בניהול עסקי ומחויבות חברתית לאומית עמוקה. לעתים רחוקות אפשר היה לתפוס אותו בניסוח לא זהיר. ראיונות בתקשורת נראו כאילו נכתבו מראש, וליתר ביטחון אף שוכתבו ביד אוהדת בטרם ראו אור.

גם בימים שבהם הועם זוהרו של דנקנר והשליטה באי.די.בי החלה להישמט מידיו, הוא המשיך להשתמש בשירותיהם של בכירים בתחום הדוברות ויחסי הציבור. התקשורת התעניינה בגורלו האישי ובמהלכיו הרבה יותר מכפי שהתעניינה בגורלם של מחזיקי איגרות החוב של אי.די.בי אחזקות, העומדים לאבד יותר ממחצית מהשקעתם.

דנקנר | צילום: פול תמונות, טל שחר, ידיעות אחרונות

בתקופת המשבר נראה היה שדנקנר משלם מחיר יקר על המיתוג היוקרתי שרכש בעמל רב; בניגוד לחברות אלמוניות אחרות, לאי.די.בי היו פנים – פניו של דנקנר. כאשר פרצה מחאה נגד מחירי המזון ברשתות השיווק, מעטים ידעו לומר מי הם בעלי רשת מגה, אבל קל יותר היה לזהות את שופרסל, השייכת לאי.די.בי, עם דנקנר. דנקנר לא היה אחד הטייקונים, אלא הטייקון של המדינה.

בעבר, כאשר ביקשה התקשורת להלל את הצלחתו ועוצמתו של דנקנר, היא טענה שכל משק בית ישראלי הוא לקוח שלו בצורה זו או אחרת. כעת נאמרו הדברים לגנותו. בדיונים שהתקיימו בוועדות ציבוריות ובכנסת על בעיות כמו ריכוזיות ופירמידות עסקיות, ריחף שמו של דנקנר בחלל, גם כאשר לא הוזכר במפורש. דומה שחלק מהוועדות האלה הוקמו, במסווה של "טיפול בעיוותים בשוק ההון", אך ורק לכבודו של דנקנר, בניסיון לפגוע בעסקיו ולהקטין את מוטת שליטתו.

מחיר התהילה ופירות ההשקעה

דנקנר, אמרו יריביו וידידיו, משלם את מחיר התהילה שקצר בימי הגאות. אבל דנקנר לא משלם מחיר, הוא קוצר את פירות ההשקעה. מבקריו של דנקנר נוהגים לטעון שהוא מעולם לא יצר ערך בשוק, אלא רק סחר בערכים שיצרו אחרים.

הם השוו אותו לתעשיינים כמו סטף ורטהיימר, שהרים יש מאין תעשייה בשווי מיליארדי שקלים, ולאלי הורוביץ, שהפך את טבע ממפעל תרופות קטן לחברת ענק בינלאומית. אבל ההשוואה בלתי הוגנת: איש אינו מעלה טענה כזו נגד וורן באפט, המשקיע הנערץ בעולם, הנוהג, כמו דנקנר, להשקיע בחברות שהקימו אחרים.

אבל טעות לטעון שבאפט לא יצר מימיו ערך אמיתי למשקיעים. בעמל רב הוא הצליח לייצר עבור משקיעיו ועבור עצמו ערך עצום, באמצעות מיתוג עצמי מתוחכם. אל תתפעלו מהרושם הצנוע שמעורר באפט בראיונות ובכתבות פרופיל. נכון, הוא אינו נוסע במכונית הכי חדישה שהונו העצום יכול לקנות, והוא מתגורר כבר עשרות שנים בביתו הישן בנברסקה. אולם מאחורי חזות הסב מתקשה להסתתר אגו בגודל פרעוני.

הוא מצויד במכונה משוכללת של יחסי ציבור משומנת. כנס המשקיעים השנתי של חברת ההשקעות שלו, "ברקשייר הת'אוויי", אינו אלא אירוע פולחני, שאליו נוהרים מאמיני באפט מרחבי העולם כדי ליהנות מעצם הקרבה אליו. מושאי הפולחן הקפיטליסטי הם המותגים, והאלילים הם אנשים ממותגים: כוכבי רוק, שחקני קולנוע, דוגמנים או אנשי עסקים. המיתוג, כמו השקעה טובה, נושא פירות הנמדדים במונחים כספיים. ערכו של מותג-על כמו וורן באפט ניתן למדידה מדויקת, והוא מסתכם בעשרות מיליארדי דולרים.

כל אימת שמתברר שבאפט משקיע בחברה ציבורית, מזנק ערכה בשיעור שעשוי להגיע לעשרות אחוזים. הישראלים יכלו לעמוד מקרוב על עוצמת המותג לפני שבע שנים, כאשר איתן ורטהיימר פנה לבאפט וביקש ממנו לרכוש את השליטה בחברת ישקר. ורטהיימר החליט שהמשקיע האגדי הוא האיש הנכון לרכוש את החברה המפוארת, שייסד אביו סטף. על מנת להבטיח את העסקה הציע ורטהיימר מחיר של ארבעה מיליארד דולר תמורת 80% מהחברה, סכום הנאמד במחצית השווי שיכול היה לקבל בהנפקה לציבור.

באפט זינק על המציאה ולא התווכח כלל על המחיר. מקץ שבע שנים הוא שמח לרכוש חבילת מניות נוספת, במחיר כפול מהמחיר ששילם בעסקה הראשונה. וכך, המחיר ששילם ורטהיימר תמורת המותג וורן באפט, נאמד, על פי חישוב שמרני, בשני מיליארד דולר לערך.

באפט | צילום: רויטרס

קשה לערוך ניתוח דומה לשווי המותג "נוחי דנקנר". בניגוד לבאפט, הפעיל מאוד בשוק ההון האמריקאי, מיעט דנקנר לרכוש חברות בשוק ההון הישראלי. שתי העסקות החשובות ביותר שביצע היו רכישת השליטה בכור, באמצע 2006 ורכישת מעריב בתחילת 2011. הנסיבות שבהן בוצעו עסקאות אלה אינן מאפשרות לבודד את "אפקט דנקנר" וערכו למשקיעים.

אולם דווקא בתקופת השפל ניתן היה לראות כאילו יש לדנקנר חוקים משלו, והוא נמדד על פי אמות מידה שונות מהמקובל לגבי כל משקיע אחר. בינתיים נראה שהמרוויח העיקרי משווי המותג הוא דנקנר עצמו, בעוד במקרה של באפט נהנים כלל המשקיעים ב"ברקשייר הת'אוויי" מהילת המותג.

הנפקת חברים

המקרה הבולט שבו ניכרה עוצמת המותג של דנקנר, היה בגיוס ההון שערכה אי.די.בי אחזקות בפברואר 2012. החברה הייתה כבר במצב קשה, ודנקנר כבר החל להתמודד עם ההערכות שהחברה תצטרך בקרוב להכריז על "תספורת" לבעלי החוב שלה.

תשואת איגרות החוב האחרות של אי.די.בי נעה סביב 20%, והיא לימדה על חוסר האמון של השוק בדנקנר. מניית אי.די.בי אחזקות הייתה בשלבי קריסה מהירה. המחיר שנקבע למניה בהנפקה, 40 שקל, היה דומה למחיר השוק באותה עת. אולם זמן קצר לאחר מכן המשיכה המניה לצלול, ולקראת סוף השנה יכלו המשקיעים לרשום על השקעתם הפסד של 50% במחירי השוק. ובכל זאת הצליחה החברה לגייס 321 מיליון שקל בהנפקת מניות.

ההנפקה כונתה "הנפקת חברים", מכיוון שרבים בשוק ההון ובתקשורת סירבו להאמין שמשתתפי ההנפקה פעלו ממניעים עסקיים טהורים. מאידך, קשה לחשוב שכל המשקיעים, בהם מחו"ל, רכשו את המניות רק מתוך רגשי חברות או במסגרת "מסלקת טובות" פנימית.

גם ברשות לניירות ערך התפלאו על תוצאות ההנפקה. חקירה מאומצת העלתה חשד שדנקנר שילם לכאורה לברוקרים כדי שיגדילו את מחזורי המסחר ערב ההנפקה וישפרו בכך את תוצאותיה. הפרקליטות טרם החליטה אם יש מקום להגיש כתבי אישום בפרשה. אם נניח שהחשדות מופרכים, אפשר לייחס למוניטין של דנקנר לפחות את מחצית תמורת ההנפקה, כ-160 מיליון שקל.

דוגמה נוספת ל"אפקט דנקנר" אפשר היה לראות בחודשים האחרונים, כשנראה כאילו נושל איש העסקים מהמוניטין שצבר בשבע שנות השליטה בחברה. אך מתברר שכנגד כל הסיכויים, הוא הצליח לעורר אמון בקרב משקיעים ושותפים.

בתחילה היה זה המשקיע הארגנטינאי אדוארדו אלשטיין, שהסכים עם דנקנר על שותפות אשר במסגרתה יזרים לאי.די.בי מאות מיליוני שקלים בתמורה לשותפות בשליטה. זאת למרות יחסי הכוחות ומצבו של דנקנר, שאפשרו לאלשטיין לתבוע שליטה מלאה בחברה ואת הוצאתו של
דנקנר מניהולה.

עד ההצעה הבאה

כשהתגלעה מחלוקת בין השניים, מצא דנקנר את אלכסנדר גרנובסקי, משקיע יהודי-רוסי שגם הוא אינו מוותר על שותפות, אף שלכאורה אינו נזקק לדנקנר כדי להשתלט על החברה.

"אפקט דנקנר" אינו פועל רק בשוק ההון. גם בזירה המשפטית זוכה איש העסקים המיתולוגי ליחס שספק אם היה ניתן לכל משקיע אחר. אי.די.בי אחזקות היא חברה קורסת לכל הדעות. היא אינה מסוגלת לפרוע בטווח הנראה לעין חוב של שני מיליארד שקל. ובעלי החוב, רובם בעלי איגרות חוב, ייאלצו לוותר לפחות על מחצית מהסכום.

במצב עניינים רגיל, כלומר בחברה הנשלטת על ידי בני תמותה רגילים, היה ההסדר פשוט: בעלי החוב היו מוותרים על סכום של מיליארד שקל, ומקבלים בתמורה את הבעלות על החברה. בהמשך הם היו מנסים להחזיר לעצמם את יתרת חוב, באמצעות מכירת החברה או נכסיה.

אלשטיין | צילום: יקי צימרמן

אבל גם השופט איתן בורנשטיין נחשף למותג העל של דנקנר ומבין שחוקי המשחק שונים. הוא נזהר מהחלטה נמהרת, ושוב ושוב נעתר לבקשותיו של דנקנר לדחות את אסיפות בעלי החוב שמאיימים להדיחו. אף שדנקנר אינו בעל השליטה בפועל באי.די.בי, משתכנע השופט שבעזרת בעל השליטה הממותג יש לאי.די.בי, לבעלי מניותיה ולבעלי החוב שלה, סיכוי טוב יותר למצוא משקיעים מאשר בלעדיו.

בינתיים, עד 20 באוקטובר, זכה דנקנר להקפאת הליכים. עד אז איש אינו יכול להדיח אותו או לנשל אותו מהשליטה בחברה, שחדלה לפרוע חובות לנושים והחלה לשלם עשרות מיליוני שקלים למומחים מטעם בית המשפט, נציגי נושים, יועצים משפטיים, מעריכי שווי, מתווכים ואנשי יחסי ציבור מכל כיוון אפשרי.

ואחרי החגים? אל דאגה. דנקנר יגיע עם עוד הצעה יצירתית, שתשאיר אותו בתמונה, והזמן והכסף ימשיכו לזרום.

לידיעה באתר דה פוסט