השמאל רוצה שאחמד יערבב את הטיח וישתוק

יש לי סימפטיה לתשדיר של משרד התמ"ת, עם אריק זאבי וצנצנת הריבה, שמעודד רכישת מוצרי מזון מקומיים. גם כי התשדיר עשוי באופן נעים ומנת הפטריוטיות שבו לא עטופה בדביקות מיותרת, וגם כי לקנות אוכל מדני, דפנה, דורון ויילנה – אלה רק חלק מגלריית הטיפוסים שזאבי מספר עליהם – זה נכון חברתית וסביבתית. אם יש תותים טובים בישראל, אין סיבה להטיס ריבת תותים מהקצה השני של העולם.

התשדיר מצא חן בעיני, עד שיום אחד שמעתי אותו תוך כדי הכנת חומר לתוכנית בגל"צ שהוקדשה לבעיות התעסוקה של המגזר הערבי בישראל. ואז שמתי לב: כולם נמצאים שם, ברשימת השמות הישראלים שמונה זאבי, רק אחמד איננו. וגם לא מוחמד או תאופיק. משרד ממשלתי מפיק תשדיר על עבודה ישראלית, ו-20% מהציבור הישראלי לא שם. לזה קוראים הדרה.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

למחרת שאלנו על כך בשידור את שרון קדמי, מנכ"ל משרד התמ"ת. הוא הודה שמדובר בפאשלה, נשבע שהיא נובעת מחוסר תשומת לב ולא מכוונת מכוון ושבפעם הבאה זה לא יקרה. אני מאמין לקדמי. הרי גם אני לא שמתי לב לעיוות הזה עד שהתיישבתי להתכונן למשדר ונחשפתי לנתוני התעסוקה הירודים של האזרחים הערבים, כולל אקדמאים מצטיינים. האפליה ברוב המקרים לא מכוונת, בוודאי לא מוצהרת. היא מתחילה במקום עמוק הרבה יותר: המעסיקים פשוט לא רואים אותם, את הערבים, בדיוק כפי שהתסריטאים שהגו את התשדיר של משרד התמ"ת לא העלו בדעתם שגם עבודה של אחמד זו עבודה כחול-לבן.

זאבי בקמפיין של משרד התמ"ת | צילום מסך

שוק התעסוקה הוא רק סימפטום. העיוורון של הציבור היהודי כלפי הערבי גורף ומסוכן הרבה יותר. הוא מגיע לשיאו עכשיו, בתקופת הבחירות. מפלגות הגוש המכונה מרכז-שמאל מתרוצצות סביב עצמן בניסיון נואש לגבש חזית חוסמת מול נתניהו, סופרות את הראשים שוב ושוב ומגיעות לאותם 35-40 מנדטים מתסכלים. כדי לשבור את הקיפאון הבינגושי הן לא פוסחות על שום רעיון: יחימוביץ' מנסה (או, מדויק יותר, ניסתה ללא הצלחה) לקרוץ למתנחלים וחרדים, לבני לליכודניקים שליברמן אינו כוס התה שלהם וכולם גם יחד שוכחים שאריק שרון וקדימה כבר חשבו על זה קודם, ושאול מופז יכול לספר להם איך זה נגמר.

אלא שלפיד, לבני ויחימוביץ' נראים כמו נהג שמסוגל לאותת ולהסתכל רק ימינה. הצד השמאלי של הכביש לא קיים עבורו. ומעבר לשמאל שכולם מנסים לברוח ממנו כמו ממגיפה, משתרעת ארץ לא נודעת, מאיימת ואפילה, ארץ שבה – מה אתם יודעים – יש ערבים. יותר ממיליון ורבע מהם. שם נמצא המאגר האלקטורלי האמיתי שעשוי לסייע לחסום את הימין, אבל המרכז היהודי מסרב לספור אותו. וכי איך אפשר לספור משהו או מישהו שאתה לא רואה?

קצת נתונים: בבחירות האחרונות שיעור ההצבעה בקרב האזרחים הערבים עמד על 53%. מבחינה אלקטורלית, מדובר באובדן נקי של 5-7 מנדטים שהיתה יכולה להיות להם השפעה דרמטית על מפת הגושים והחישובים הקואליציוניים. אבל לנתון המדכדך הזה יש משמעות עמוקה הרבה יותר מאשר חישוב המנדטים: הוא מעיד על הנתק המוחלט השורר בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, בין המדינה לחמישית מאזרחיה.

זה לא תמיד היה כך. רק לפני עשרים שנה – זה נראה כל כך רחוק עכשיו – שיעור ההצבעה בקרב הערבים עמד על 70%. לא שמצבם של האזרחים הערבים היה מושלם אז, אבל הם הרגישו שעדיין יש להם הכוח להשפיע. יצחק רבין שבר את הקרח והקים ממשלה שנשענה על תמיכת חד"ש והח"כים הערביים. אלא שרבין הלך, ומאז הכל השתנה, ולא לטובה. ב-99' זכה אהוד ברק לתמיכת יותר מ-95% מקולות הערבים במאבקו מול נתניהו, אבל מיד אחר כך הפנה לערביי ישראל עורף, ומאז הציבור הערבי הולך ומודר, הולך ומתייאש, הולך ומתנתק. הוא לא מגיע לקלפי משום שהוא לא מאמין שזה ישנה משהו. ממילא איש לא סופר אותו – לא ממשלת ימין וגם לא ממשלת "שמאל" – ממילא כולם מתייחסים אליו כאל ציבור של מצורעים שחלילה וחס מלחבור אליו או לרקום איתו ברית פוליטית.

בדיוק כשם שרמת התעסוקה הנמוכה במגזר הערבי פוגעת בכלכלה הישראלית כולה, כך גם אחוזי ההצבעה הנמוכים של הערבים הם הבעיה של כולנו, או לפחות של כל מי שלא מתלהב מהנהגה לאומית שכוללת את נתניהו, ליברמן, פייגלין ואלקין. אחוזי ההצבעה הצונחים של הציבור הערבי הם העונש של המרכז-שמאל היהודי המתנשא, המתנכר, העיוור. מנדטים יקרים הולכים לאיבוד רק כי איש לא מוכן להפנות את המבט לעברם, לתת להם תקווה. אחמד מתבקש לערבב את הטיח ולשתוק, אם יתנהג יפה אולי יטרחו להזכיר אותו בתשדיר השירות הבא של התמ"ת.

[email protected]

טורים קודמים של הכותב:

"איום על שטחים פתוחים" הוא איום על בני האדם

בדיבורים ישראל מתקדמת, במעשים פחות

בישראל של שלמה מעוז כולם שוחים בכסף