"אני יודע שהרוחות סוערות, שלאנשים כואב ושהם כועסים. גם אותי הסיטואציה מכעיסה. הייתי מעדיף לעמוד כאן ולספר על הסוכריות שהחלטתי לחלק לעם, אבל זו בדיוק ההתנהגות שגרמה לבור התקציבי שאיתו אנחנו צריכים להתמודד. כולם מבינים שצריכים לסגור את הגירעון, אבל רוצים שמישהו אחר ישלם אותו במקומם. לצערי אין ניסים בדברים האלה. אני לא אחלק כסף שאין למדינה".
הכתבה פורסמה בגיליון ספטמבר 2020 של פורבס ישראל
אם הציטוט הזה נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים. אם הטון המטיף והמתנצל מעלה פלשבק מטריד, תתכוננו לשידור חוזר. את הדברים הללו נשא לפני קצת יותר משבע שנים, שר האוצר דאז, יאיר לפיד, שהוביל מדיניות קשוחה ומרסנת על מנת לכסות את הגירעון האדיר בתקציב – אותו בור מפורסם שנפער בעקבות המיליארדים הרבים שהורעפו על הציבור בימים שלאחר המחאה החברתית של 2011.
הון תועפות פוזר בתקופה שקדמה לגזירות שהוביל לפיד. מחאת 2011 הוציאה המונים לרחובות. זאת היתה מחאה של מעמד הביניים, האנשים שעובדים קשה במירוץ אינסופי לגמור את החודש, ומרגישים שהמדינה לא מסייעת להם. בעקבות מכבש הלחצים של מחאת ההמונים הוקמה ועדת טרכטנברג, שהמלצותיה להוזלת יוקר המחייה כללו הוצאה ממשלתית מאסיבית של עשרות מיליארדי שקלים, בצורה של מגוון רפורמות והטבות מס משמעותיות – מימון חינוך חינם לגילאי 4־3 ומימון מלא לגנים הציבוריים, הפחתת דמי ביטוח לאומי, הענקת נקודות זיכוי במס, הגדלת מס ההכנסה השלילי ועוד מיני תופינים, שבסופו של דבר, לכל הפחות, עזרו למסמוס המחאה.
"אין ארוחות חינם"
מההישגים של המחאה, בעלות כוללת של 60 מיליארד שקל, נהנו כל המגזרים וכל שכבות האוכלוסייה – עשירים, עניים, חילונים, דתיים, חרדים, ערבים. כולם. אך החשבון הוגש בעיקר לאותו מעמד שיצא למחאה הזאת – מעמד הביניים. וכך מצא עצמו שר האוצר לפיד, שנישא למשרה הרמה על גלי אותה מחאה, משית שורה של גזירות על אותם אנשים שיצאו לרחובות ודרשו הקלה. העלאת מס ההכנסה לעובדים והמסים על המעסיקים פגעה בעיקר בהם. קודמו בתפקיד, יובל שטייניץ, תיאר במדויק את המצב, כשמיהר לגבות את תוכנית הגזירות: "אין ארוחות חינם", פסק.
עם שוך המשבר, כאשר הצמיחה תחזור והאבטלה תחל לרדת, יחלו פקידי האוצר להשחיז את סכיני הקיצוצים. את תוכניות המענקים, הטבות המס והמזומנים שמושלכים על ראשיהם של מיליוני ישראלים יחליפו גזירות כלכליות
ה"ארוחה" ההיא היתה יקרה. אז נדרש הציבור לכסות אוברדרפט של 39 מיליארדי שקלים – 4.2% מהתוצר השנתי. אבל זהו סכום נמוך מאוד יחסית לחשבון שיוגש לנו עם סיום משבר הקורונה. על פי נתונים שפרסם לאחרונה משרד האוצר במסגרת הדוח החודשי על ביצוע תקציב המדינה, העמיק הגירעון התקציבי ב־12 החודשים האחרונים לשיא של 8.1% מהתוצר – תהום תקציבית של 110 מיליארדי שקלים – פי כמה וכמה מאותו הבור בתקציב ש"התגלה" אז ושהוביל להנחתות הקשות ולגזרות הכלכליות. וכידוע, לא רק שעוד לא יצאנו מהמשבר הזה – אנחנו עדיין לא רואים את סופו.
המיקוד יגיע
התפרצות הנגיף והמגבלות החמורות שהטילה הממשלה הביאו להתכווצות השלילית החריפה ב־40 השנים האחרונות – 8% ברבעון השני של 2020. התוצר העסקי נפל ביותר מ־9%, הצריכה הפרטית ב־17%, היצוא התכווץ בלמעלה מ־7% והיבוא נחתך בשיעור גבוה כמעט פי שניים.
במהלך המשבר המחריף הזדרזה הממשלה להשיק תוכניות סיוע נרחבות בהיקף כולל של למעלה מ־100 מיליארד שקל במטרה לבלום את התפשטות הווירוס ולמנוע קטסטרופה כלכלית. תמיכה במערכת הבריאות, הטבות מיסוי, תוכניות מימון וסיוע לעסקים ועצמאיים, הגדלת תשלומי הרווחה, תשלום מענקים, הארכת דמי אבטלה, עידוד תעסוקה ועוד. וגם אם התוכנית לא מושלמת, וגם אם בשוליים נהנה ממנה גם מי שלא זקוק כלל לעזרה, אין כמעט ספק בדבר נחיצותה הדחופה של תוכנית התמיכה הגדולה בתולדות המדינה.
אין ויכוח גם על העובדה הבאה – הנסיקה בהוצאות הממשלה בעקבותיה, גם אם התקציב לתוכנית ינוצל רק בחלקו, תוביל להעמקת הגירעון ולגידול בהיקף החובות, שיתפחו לממדי ענק. עד סוף 2020 צפויה המדינה להוציא למעלה מ־80 מיליארד שקלים מעבר למסגרת התקציב. על פי תחזית מחלקת המאקרו של בנק ישראל עד סוף השנה צפוי הגירעון הממשלתי להעמיק לשיעור של יותר מ־13% מהתוצר. היקף החובות צפוי לזנק מ־60% בסוף 2019 ל־75% מהתוצר בסוף השנה הנוכחית. תשלומי הריבית על החוב התופח צפויים לגדול משמעותית ולהעיב על תקציבי המדינה הבאים, שנים רבות מהיום. וזה עוד התרחיש שלא משקלל ירידה בדירוג האשראי של ישראל, כפי שעלול לקרות לאור הכאוס הפוליטי והמחדל החמור בגרירת אישור תקציב המדינה. אם התרחיש יתממש, נשלם הרבה יותר, למשך תקופה ארוכה עוד יותר.
בשורה התחתונה, אם משקללים את כל הפרמטרים הללו ובוחנים את ההיסטוריה הלא רחוקה, לא קשה לשער שהגזירות הכלכליות בא יבואו. עם שוך המשבר, כאשר הצמיחה תחזור והאבטלה תחל לרדת, יחלו פקידי האוצר להשחיז את סכיני הקיצוצים. את תוכניות המענקים, הטבות המס והמזומנים הרבים שמושלכים על ראשיהם של מיליוני ישראלים ללא סינון או הבחנה – יחליפו גזירות כלכליות, העלאות מיסים וקיצוצים מאסיביים בהוצאות הממשלה, בתמיכה ובשירותים לציבור. אלה כבר יהיו ממוקדות הרבה יותר ויפגעו במגזר שנושא את המשק על גבו – מעמד הביניים העובד.
אין ברירה?
להבדיל ממסיבות העיתונאים הקודמות, שסבבו בעיקר סביב חבילות נדיבות של מענקים שמנים, דמי אבטלה מוגדלים והקלות מס נרחבות – בפעם הזו לא יהיו גזרים בסל. רק גזירות. גזירות כמו למשל עלייה גורפת בשעורי המע"מ – מס הגרזן שיקצץ ללא אבחנה בעשירים ועניים כאחד ויפגע בעיקר בשכבות הנמוכות והבינוניות; העלאת מס ההכנסה – שינכה מאות עד אלפי שקלים מדי חודש מכל המשתכרים מעל השכר הממוצע. בעוד שההחלטה הזו תהיה כמו מכה קלה בכנף לעשירים, ולא תורגש כלל בקרב האוכלוסיות שלא עובדות – היא תפגע פגיעה קשה בעיקר באלו המשתכרים מעל הממוצע, אך רחוקים מאוד מההגדרה של "עשירים". הורים צעירים למשל, שעובדים בהייטק, נהנים מדימוי מפנק, אך בקושי סוגרים את החודש.
החלטה על גידול במס החברות והמעסיקים לא תסב נזק רב לענקיות, כמו טבע או אינטל, המגלגלות מחזורים של מיליארדי דולרים וזוכות לשלם שיעורי מס אפסיים הודות לחוק עידוד השקעות הון – אלא דווקא לעסקים הקטנים והבינוניים, שאיכשהו שרדו את משבר הקורונה וההגבלות החמורות ובעתיד יספגו מכה כואבת נוספת.
גם העלייה "הבלתי נמנעת" בשיעורי מס הבלו שתגבה הממשלה על הדלק ובמיסוי על כלי רכב – האווז שמטיל עבורה ביצי זהב במשקל 40 מיליארדי שקלים בשנה – תוטל בעיקר על כתפיהם הצרות של אנשי מעמד הביניים, הנאלצים להתנייד ברכבם הפרטי, באין אלטרנטיבה אחרת בדמות תחבורה ציבורית זמינה ומתפקדת.
אין ברירה, יטענו בפנינו בשכנוע עצמי עמוק – ההטבות וההקלות המפליגות שהורעפו על הציבור במשך התקופה האחרונה גררו גידול חד בהוצאות הממשלה, חרגו הרבה מעבר לתקציב שאושר והעמיקו את הגירעון התקציבי באופן דרסטי. עשרות המיליארדים שגויסו למימון התוכניות האדירות העצימו את היקף החובות של המדינה – ועכשיו חייבים להדק את החגורה. ומה לעשות שאת החגורה מהדקים תמיד על הבטן, באמצע, איפה שהשומן נמצא, יתרצו לנו.
התחזית: סוער
"מנהיגות פירושה אחריות ואחריות פרושה לעשות את הדבר הנכון גם אם הוא לא פופולרי. זה פוגע באדם העובד, אני מקבל עלי את הביקורת באהבה והבנה אבל צריך לשים לב שבפעם הראשונה מזה שנים האדם העובד הוא לא הנפגע היחידי. קיצצנו גם לעשירים, העלינו את מס החברות והמס על מוצרי יוקרה, וקיצצנו גם את שכר הח"כים והשרים. הקיצוץ הפעם כולל גם סקטורים שנחשבו מחוסנים מבחינה פוליטית. מי שנחשב קרוב לצלחת כבר לא יושב שם". (שר האוצר יאיר לפיד, מאי 2013).
למרות שההיסטוריה נוטה לעיתים לחזור על עצמה – הפעם אולי כפארסה גדולה מתמיד – הסיכוי שבסבב הגזירות הקרב נשמע ציטוט כזה – שואף לאפס. בפעם הזו, להבדיל מהפעם הקודמת, הגירעון עמוק במיוחד וההבדל המשמעותי הוא האווירה הפוליטית מסביב שהשתנתה באופן ניכר.
בימים אלו, של מציאות פוליטית משברית ומתמשכת, הכוורת של מקבלי ההחלטות לחיצה פוליטית, מוכוונת סקטוריאלית ושברירית הרבה יותר. את השיעור הזה למדנו בתקופה האחרונה היטב מאופן ניהול משבר הקורונה, שהזניק את ישראל לצמרת המפוקפקת של המדינות האדומות עם שיעור הנדבקים והמתים מהגבוהים בעולם.
המבנה הפוליטי שהיה קיים בתקופה שבה לפיד היה שר האוצר, עם גוש ימין־חרדים מחורר ומפלגות חרדיות שהושארו על ספסלי האופוזיציה, אפשר לו לגעת – גם אם במידה מוגבלת מאוד –בסקטור החרדי, שבזכות כוחו הפוליטי הוא במידה רבה חסין קיצוצים בדרך כלל.
הפעם לא נראה שזה יחזור. במבנה הפוליטי הנוכחי ספק גדול אם נראה אפילו את קיצוצי הקצבאות שהרשה לעצמו לפיד בקואליציה נטולת חרדים, קיצוצים שהניעו עשרות אלפי אברכים אל שוק התעסוקה, ודחפו מעלה את שיעור ההשתתפות בכוח העבודה, לפחות באופן זמני (הקיצוצים בוטלו מזמן, מיד עם כניסתם של החרדים לקואליציה החדשה אחרי פיטורי לפיד).
מה שהיה אז בעולם נטול קורונה של פוסט המחאה החברתית, נראה היום כמו משחק ילדים ליד מה שצפוי בעתיד הלא ממש רחוק. חיסון לנגיף אולי נמצא "מעבר לפינה", כפי שהצהיר ראש הממשלה, אך על פי כל התחזיות – אחרי המבול הנוכחי צפוי להגיע מבול נוסף. והממטרים הכבדים ינחתו, כרגיל, בעיקר על ראשם החשוף של מעמד הביניים.
צילום התמונה הראשית: shutterstock
הכתבה פורסמה בגיליון ספטמבר 2020 של פורבס ישראל. לרכישת הגיליון לחצו כאן
