על חגיגת השכר של הסלבס והאטימות של הביטוח הלאומי

1. כחלק מעידן השקיפות, שבו כל שקל שיוצא מהקופה הציבורית חשוף לדיון ציבורי נוקב (אם כי לפעמים דווקא המיליארדים חומקים מתחת לרדאר), פורסמו לאחרונה הסכומים שמשרדי הממשלה השקיעו בשנים האחרונות במסעות פרסום והסברה. הסכום המצטבר בשתי הקדנציות האחרונות מבהיל: כ־120 מיליון שקל. אפשר לחשוב על כמה דרכים יעילות יותר להוציא כספי ציבור, מאשר לשלם לאלון אבוטבול כדי שיבשר לנו בשם בנק ישראל על הנפקת שטרות חדשים.

באווירה הנוכחית, כמעט כל תשלום לסלבס שמגישים את התשדירים או לרכישת שטחי פרסום נתפס כסוג של שחיתות ממשלתית. לפעמים זה נכון, אבל לא תמיד. לטעמי, צריך להבחין בין קמפיינים שמעבירים מידע חיוני לציבור, או מניעים אותו לפעולה, לבין כאלה שהתועלת היחידה מהם היא שיפוץ התדמית של השר או המשרד.

הקמפיין הזכור של רשות המים, שהובילה רננה רז עם הפרצופים הנסדקים, היה חיוני ואפקטיבי בשיאו של משבר המים. הוא גם הביא לחיסכון של כ־10% בצריכה של אותה שנה. ייתכן שהיה אפשר לצמצם עלויות – הקמפיין עלה 20.4 מיליון שקל, ורז קיבלה 270 אלף – אבל צריך לזכור שהוא נמתח על פני שנתיים, וכלל סדרה של תשדירים. כדאי גם לקחת בחשבון שלהקים מתקן התפלה שיפיק מי שתייה בכמות שנחסכה אז, עולה מיליארדים.

גם קמפיין ראש הדשא של המשרד להגנת הסביבה עם טל פרידמן היה ראוי: הוא יצר באזז והחדיר לשיח נושאים שעד אז היו נחלתם של קומץ ירוקים, כמו קנייה אחראית ומאופקת של מזון, חיסכון בחשמל ושימוש מופחת בנייר. הבעיה לא היתה בקמפיין, אלא בסכום המוגזם שקיבל פרידמן: 900 אלף שקל, שגרמו לרני רהב, הלוחם החברתי הידוע, להודיע שפרידמן שדד את הקופה הציבורית. לרהב אפשר לומר שני דברים: מי שהלקוחות שלו גרים בבית מזכוכית, מוטב שלא יזרוק סלעים; ובכל מקרה, עדיף להפנות את הטענות למי שמשלם את כספי הציבור – ולא למי שמקבל.

והשאלה שצריך להפנות למי ששילם לפרידמן היא: האם במחצית הסכום הוא לא היה מוכן לעשות את העבודה? 400 אלף שקל לא היו מוציאים אותו מהבית לכמה ימי צילום?
השאלה הזו מחזירה אותי לימים שבהם מגישי החדשות בערוצים המסחריים קיבלו שכר דמיוני, שגירד את ה־200 אלף שקל בחודש. גם אז תהיתי – האם תמורת 80 אלף הם לא יבואו להגיש את המהדורה? איזו עבודה חלופית מחכה להם בסכומים כאלה? התשובה ניתנה לאחרונה, כשיעקב אילון סיכם על הגשת "מבט" בערוץ 1 בשכר של כ־35 אלף שקל "בלבד" בחודש: מתברר שלא רק במחצית הם באים לעבודה – אפילו בחמישית.

אפשר לחשוב על דרכים יעילות יותר להוציא כספי ציבור מאשר לשלם לאלון אבוטבול כדי שיבשר לנו בשם בנק ישראל על הנפקת שטרות חדשים | צילום: מתוך יוטיוב

לשלם סכומים כאלה לטאלנט, אטרקטיבי ככל שיהיה, זה מוגזם – אבל אותי מרגיזים יותר דווקא הקמפיינים שמלכתחילה אין להם הצדקה. כאלה שאין בהם מידע חדש וחיוני, וגם לא ניסיון לגרום לציבור לשנות הרגלים. את 200 אלף השקלים ששולמו לאלון אבוטבול (שחקן נהדר, אז מה), כדי שיבשר לנו את מה שנטחן בכל מהדורת חדשות – שיצא שטר חדש – כבר הזכרנו. מופרך עוד יותר הוא הקמפיין שרץ לאחרונה מטעם משרד התחבורה, ומעודד אותנו להשוות מחירים בטיסות לחו"ל. מה השלב הבא – סרטון שמעודד להשוות מחירים בין שני דוכני עגבניות בשוק? יש טיפים שאפשר לקבל ממדור צרכנות בעיתון. בשביל זה לא צריך קמפיין עתיר תקציבים של משרד ממשלתי, אלא אם מה שבאמת מנסים למכור לנו זה את השר העומד בראשו.

2. בקדנציה האחרונה הצטמצם מספר שרי הממשלה, אבל לקראת הרכבת הממשלה הבאה אני מציע דווקא להוסיף תיק אחד: שר לענייני היגיון בריא. יש לא מעט חוקים ומערכות בישראל שעובדים כשורה, עד הרגע שבו הם נתקלים במקרה חריג, כזה שמחייב חשיבה מחוץ לקופסה – או אפילו, ישמור השם, סתם חשיבה.

קחו למשל את הסיפור של אבישג, שנחת ברעש על שולחן "יהיה בסדר", תוכניתנו בגל"צ. אבישג לוקה בטרשת נפוצה, מוגדרת כבעלת נכות של יותר ממאה אחוז ומוגבלת קשות בתנועה. בהתאם למצבה אושרה לה זכאות לרכב עם מעלון המותאם לנכים בכיסאות גלגלים. כיוון שהיא לא יכולה לנהוג, הזכאות לרכב מותנית בכך שתשיג אדם שיסיע אותה בעת הצורך. וכאן מתחילה הבעיה: על פי החוק, אותו נהג־לעת־מצוא צריך לענות לשני קריטריונים – קרוב משפחה מדרגה ראשונה, שמתגורר ברדיוס של עד שלושה קילומטרים מבית הנכה.

כבר בשלב זה ההיגיון אומר שרבים מהנכים יתקשו למצוא אדם שעומד בשני הקריטריונים גם יחד, אבל המקרה של אבישג מתסכל במיוחד: הוריה כבר הלכו מהעולם, ילדים אין לה, ויש לה אח אחד שמתגורר בצפון (היא גרה במרכז הארץ). מנגד, יש לה אחיינית שמתגוררת ממש באותו בניין, ומוכנה בחפץ לב לשמש כנהגת שלה בעת הצורך. אבישג ביקשה מהביטוח הלאומי להכיר באחיינית כנהגת הצמודה – אבל קיבלה בתגובה לאו מוחלט. החוק דורש קִרבה מדרגה ראשונה, ואין חריגים. אז מה אם החוק שרירותי לחלוטין ואין בו שום היגיון. אז מה אם התוצאה היא שנשללת מאבישג הזכות האנושית הבסיסית לצאת מביתה – שבו היא תקועה רוב הזמן בגלל הקושי להתנייד.

כשח"כ אילן גילאון, ראש שדולת בעלי המוגבלויות בכנסת, שמע את הדברים, העשן יצא לו מהאוזניים. גילאון התחייב לפעול לשינוי הסעיף המדובר בכנסת הבאה (אם ישב בה), ובינתיים פנה לשלמה מור יוסף, מנכ"ל הביטוח הלאומי, בבקשה שיבחן את המקרה החריג ויפעיל את חוק ההיגיון. כל עוד בממשלה אין שר שמופקד על זה, האחריות לגלות קצת יצירתיות ואנושיות מוטלת עליו.

– הכותב הוא מגיש התוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל