קריסת מערכות: "חולה שמוגדר קשה מחכה שש שעות לטיפול"

יוסי איבגי צועד במסדרונות הארוכים והמפותלים של בית החולים ברזילי באשקלון. אביו החולה שוכב על המיטה שלפניו, נאנק מכאבים, ואיבגי מוביל אותו בדרך הממושכת מחדר המיון העמוס אל מחלקת האשפוז פנימית א'. זה לא התפקיד שלו, כמובן, אבל כל אנשי הצוות עסוקים בהובלת חולים אחרים, ואבא שלו כבר אחרי שמונה שעות מתישות במיון. "כולם פה קורסים", הוא אומר בהשלמה. "הכי פשוט לצעוק, אבל אם לא נקבל את המצב בהבנה, מה זה יעזור?".

זה היה שבוע מטורף בבתי החולים ברחבי הארץ. חדרי מיון לא עמדו בעומס הפונים ומחלקות האשפוז דיווחו על תפוסה בלתי נתפסת. ביום שלישי נרשמו 185 אחוזי תפוסה בהדסה הר הצופים, 140 אחוזים בהלל יפה בחדרה ו-135 אחוזים בברזילי.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

חולה מונשמת שוכבת בחדר ההלם במיון. הטיפול בה כבר הסתיים, אבל עדיין לא התפנה לה מקום במחלקה. ליהי בקרמן, האחות האחראית, חסרת אונים. היא נאלצת להורות לאחת האחיות להשגיח עליה עד שימצא עבורה מקום. "זו אחות שנחוצה לי בחוץ", היא אומרת בתסכול. חמש אלונקות עומדות מחוץ למיון, "ואין לי לאן להכניס אותן כי הכול כאן מלא, גם במסדרון", היא נאנחת. "אנחנו הרי לא סוגרים את הדלת של המיון. הלחץ והמצוקה שאנחנו מתמודדים איתם לא מתרחשים רק בחורף, אפילו לא פעם בשבוע, אלא כל יום. אנחנו לא יכולים להעניק לחולים שלנו את הטיפול המיטבי בגלל מצוקת מקום".

צילום: רויטרס

18 מיטות יש בחדר המיון באשקלון, והן אמורות לשרת אוכלוסייה של כ-500 אלף איש המתגוררים בין אשדוד ליישובי עוטף עזה. מדי שנה פונים למיון 110 אלף איש. בממוצע, 300 איש מגיעים אליו ביום רגיל, והשבוע פקדו אותו 410 ביום. "מערכת הבריאות פועלת היום במצב של אי ספיקה אקוטית", אומר לנו בצער ד"ר אלי בן ואליד, מנהל המיון.

החורף מביא איתו, כמדי שנה, זנים של שפעת שהופכים לאלימים יותר ויותר. ואלו פוגעים בעיקר בקשישים, בילדים ובחולים כרוניים, שפשוט לא מסוגלים להתמודד עם המחלות שהם מחוללים. בשעה שהמרפאות של קופות החולים אף הן נאנקות תחת הלחץ, ומוקדי הרפואה הליליים שולחים רופאים לביקור בית רק אחרי שעות ארוכות של המתנה, הפנייה למיון היא רק שאלה של זמן.

"מקום בסדר גודל כזה לא אמור לשרת אוכלוסייה כל כך גדולה, ולכן חדר המיון שלנו עובד בעודף תפוסה גם בימים רגילים", מסביר ד"ר בן ואליד. "הפעם מדובר במספרים קיצוניים במיוחד, וכולם נפגעים. מגיע חולה שמוגדר קשה ומחכה שש שעות לבדיקת רופא. ואם הוחלט לאשפז אותו הוא צריך לחכות עד שהמחלקה תהיה מסוגלת לקבל אותו. מעבר לסכנה להידבקויות, אנחנו מדברים גם על חוסר יכולת להגיש שירותי סיעוד בסיסיים, שלא לדבר על שירות רפואי מורכב. כי אם אנחנו אמורים להעניק שירות לכמות גדולה יותר של חולים, ברור שכל חולה יקבל פחות".

היסטוריה של מצוקה

דלתות הברזל הכבדות שמובילות אל פנימית א' נמצאות מול חלונות רחבים הפונים אל הנוף. באופק מבצבץ ים כחול, לפניו המדשאות המוריקות של הגן הלאומי שממנו מזדקרים עמודי שיש עתיקים. אשקלון היא אחת הערים העתיקות בישראל, ששימשה בעבר כצומת דרכים עיקרי. היום היא הבן החורג של מרכז הארץ.

הסיפור המורכב של בית החולים ברזילי מספר את סיפורה של הפריפריה. רק שעה נסיעה מפרידה בין חדר המיון הגדול והמרווח של איכילוב לחדר המיון הקטן והמיושן של ברזילי. רק שעה וכאילו מדובר במדינה אחרת. זו אשקלון וזוהי הפריפריה, וכדי להגיע לכאן מתל אביב נאלצנו לחכות לרכבת שהתעכבה לא פחות מחצי שעה. התנצלות, פיצוי? הצחקתם אותנו. אם אתם רוצים להגיע לפריפריה, ועוד ברכבת, כנראה שאתם לא ממש חשובים. סבלנות, סבלנות, ואל תתלוננו.

ברזילי פתח את שעריו בקיץ של 1961, אחרי שנים בהן התושבים נאלצו להיטלטל בדרך לא דרך אל מוסדות טיפול אחרים. במהלך השנים הראשונות לקיומו גדל מספר המיטות בו בקצב מהיר. אלא שבמקביל גם האוכלוסייה המשיכה לגדול ונוצר צורך במענה ממשי למצוקת האשפוז. כבר בסוף שנות התשעים התקבלה החלטה ממשלתית להוסיף אגף חדש, והיא קיבלה משנה תוקף עם תחילת ירי הקסאמים לישראל והעובדה כי ברזילי, בית החולים הקרוב ביותר ליושבי עוטף עזה, היה הראשון לטפל בנפגעי הלחימה. בית החולים חייב להיות ממוגן נגד הירי, פסקו המומחים.

אז כמובן, לפני תחילת עבודות הבנייה, התגלו בשטח האתר קברים עתיקים. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן הורה על העתקת המבנה לשטח מרוחק יותר, חלופה שעלותה נאמדה בכ-130 מיליון שקל. הממשלה אישרה את המהלך ומנכ"ל משרד הבריאות התפטר בתגובה. רק לפני כשלוש שנים הורה נתניהו לשנות את ההחלטה ולהעתיק את הקברים ממקומם. עד שנמצא התקציב המתאים חלף זמן רב. "המיון החדש כבר היה יכול להיות מוכן לפני חמש שנים", אומרת בקרמן. "השאלה היא מה עומד מול מה: עצמות מלפני אלפי שנים או חיי אדם".

צילום: אלוני מור

דרך החלונות הגדולים של בית החולים אפשר לראות את הפועלים באתר. מתי יסתיימו העבודות? תלוי את מי שואלים. "בתחילת 2015", אומר לנו ד"ר חזי לוי, מנהל בית החולים. "בעוד שלוש שנים", אומר בפסימיות ד"ר בן ואליד. "בסוף 2014", מודיעה עובדת אחרת.
בינתיים קרוב לחצי מיליארד שקל הושקעו כאן. סכום בעזרתו יוקמו שתי קומות תת קרקעיות ממוגנות עם 350 מיטות אשפוז לשעת חרום. גם חדר המיון החדש של בית החולים יהיה כאן, עם 57 מיטות. פי שלושה מהקיבולת היום. בתכנון גם חדר לטיפול נמרץ ומחלקות אשפוז בקומות העליונות. רק לחדרי הניתוח לא נותר תקציב. 120 מיליון שקל חסרים. ומאין יבוא הכסף? מתרומות.

"לצערי אני לא יכול לבסס ציוד רפואי טכנולוגי מודרני או אפילו לשדרג את התשתיות ההנדסיות המיושנות בלי תורמים", אומר ד"ר לוי. "מאחר ובית החולים נמצא בפריפריה יש קושי בזמינות ובנגישות של שירותי רפואה, ויש גם קושי בגיוס תרומות, כי כולם הולכים לתל אביב לנד".

"זה רק טיפול טכני"

החודש מציין ד"ר לוי שנה כמנהל בית החולים. בתפקידו הקודם היה ראש מנהל הרפואה במשרד הבריאות, ועסק בהקצאות של מיטות ותקנים לבתי החולים בארץ, עם העדפה לפריפריה. "ההסכם האחרון מקצה 960 מיטות ברמה הארצית", הוא מסביר, "אבל זה לא פותר את כל הדרישות של המערכת שצמאה לעוד מיטות, לעוד כוח אדם ולתשתיות".

הפעם, מהצד השני של המתרס, הוא נתון בהתמודדות יומיומית: עם העומס, עם הקושי לגייס כוח אדם איכותי, ובעיקר עם בית החולים החדש שהולך להיבנות באשדוד. הוא יוקם על ידי חברת "אסותא", יפעל באופן ציבורי אבל יעניק גם שירותי רפואה פרטיים, בהיקף של עד 25% מהפעילות. עלות בנייתו 650 מיליון שקל והוא צפוי להתחיל את פעילותו בעוד כחמש שנים.

בית החולים באשדוד יפחית מהעומס בברזילי, אבל ד"ר לוי מתקומם מהעובדה שהוא קיבל אישור לפעול במתכונת שר"פ, שיסייע לו למשוך רופאים ואחיות מצטיינים. "כבר עכשיו אנחנו מתמודדים מול בתי חולים גדולים שמנסים לפתות את המצטיינים שלנו, ועושים ככל שביכולתנו להעניק תמריצים כדי שיישארו כאן אנשים איכותיים", אומר ד"ר לוי. "אנחנו נאלץ להילחם בהחלטת המדינה, ונצטרך להילחם כדי למשוך אלינו עובדים".

צילום: אלוני מור

אם נודה על האמת, המלחמות הללו לא מעניינות את החולים. ובצדק. הם רוצים טיפול. הנה, לאבא של יוסי איבגי נמצא אמנם מקום בחדר, אבל במסדרון של מחלקה פנימית א' ניצבות שורה ארוכה של מיטות המאוכלסות בעיקר בקשישים. 45 מיטות יש כאן בימים כתיקונים. היום שוכבים פה 66 חולים, ואם יגיע עוד אחד לא יימצא לו מקום.

אנחנו מלווים את סנדרה אבוטבול, האחות האחראית של המחלקה, לחדר הצוות. שעת צהריים מאוחרת עכשיו, והיא לא אכלה כל היום. כאן, רחוק מהחולים שזקוקים לתשומת הלב התמידית שלה, היא מרשה לעצמה לתת דרור לתסכולים. "הזקנה במסדרון גרה אצלנו", היא אומרת. "עוד ב-99' ברק אמר שהוא יוציא אותה, אבל הוא במגדלי אקירוב והיא עדיין כאן. נכון, יש ממדי בריאות טובים במדינה, אבל החולים נמצאים כאן, ושלא יהיו לאף אחד ציפיות. אנחנו עובדים תחת לחץ ועומס ומשתדלים לעבוד נכון, אבל זה רק טיפול טכני. וחולה לא זקוק רק לאנטיביוטיקה, אלא גם ליחס חם ולמילה טובה".

שקט בפנימית א'. כאן לא תמצאו בני משפחה שזועמים על כך שלא ניגשו ליקיריהם בזמן. נדמה שכולם עכשיו מאוחדים סביב המצוקה, וברור שהישועה לא תגיע גם אם תעלה מבית החולים קול צעקה. "יש הבנה לקושי", מסכימה אבוטבול. "חולה הוא אדם חלש והזעקה שלו לא תשמע".