שדות חרוכים: על גורלם של העסקים בדרום בעקבות המבצע המתמשך

בבנק ישראל ובאוצר מעריכים את הנזק לכלכלה בעקבות המבצע בירידה של כחצי אחוז בשיעור הצמיחה. במונחים כספיים מדובר בכחמישה מיליארד שקל – נזק כמעט לא מורגש לכלכלה המייצרת בטריליון שקל בשנה. אבל הסיפור הכלכלי האמיתי של המלחמה אינו במספרים הגדולים של המקרו־כלכלה. הסיפור הגדול הוא עשרות אלפי העסקים הקטנים והבינוניים, שמערכת הפיצוי שמבטיחה הממשלה רחוקה מלפצות אותם, ורבים מהם יצטרכו להיסגר או לשלם עוד זמן רב על נזקי הפגיעה בהם.

האוצר אינו מתיימר אפילו לכסות את כל הנזקים ומנסה להגיע לפשרה נוחה. עסקים שיבקשו לקצר דרכים באמצעות "המסלול הירוק" לפיצוי מהיר יצטרכו לוותר על מרבית הפיצוי. מי שיתבע במסלולים אחרים יצטרך להמתין חודשים ויותר עד לתשלום, וגם אז קטן הסיכוי לפיצוי מלא. על נזקים פיזיים לרכוש יינתן פיצוי מלא ככל הנראה, אבל קשה מאוד להוכיח את מלוא שוויו של נזק הנובע מאובדן לקוחות או מפגיעה במוניטין.

בלשכת העצמאים מצביעים על ניסיון המערכה הקודמת בעזה, "עמוד ענן": מתוך 44 אלף תביעות שהוגשו רק 14 אלף זכו לפיצוי כלשהו. זהו נתון מאכזב, גם אם מניחים שחלק משמעותי מהתביעות היו בלתי ניתנות להוכחה.

המהלומה הקשה ביותר נחתה על 14 הקיבוצים הפרושים לאורך גבול הרצועה ומכונים בשם הפיוטי "עוטף עזה". מרביתם הוקמו לאחר קום המדינה כדי לשמור על הגבול הדרומי מפלישה מחודשת של אלפי הפליטים שהסתופפו ברצועה. בשנות ה־50 התמודדו תושביהם, חקלאים אמיצים חדורי תודעה לאומית, עם המוני מסתננים פלסטינים שפשטו על שדותיהם כדי לגנוב רכוש וחיות משק, ועם חוליות פדאיונים שניסו ולעתים הצליחו לפגוע בחקלאים בשדה ובתושבים בשנתם.

תקופת הפדאיונים הסתיימה עם מבצע סיני בסוף 56', אבל הטרור חזר לשדות "העוטף". שיבושים בגלל איומי טרור, ירי קטיושות ומרגמות, ותנועה רבה של כוחות צבא הפכו ללחם חוקם של החקלאים בנחל עוז, בכפר עזה, בנירים, בכיסופים ובעין השלושה. אבל אפילו מי שהורגלו לחיות בצל טרור "מטפטף" לא התכוננו למה שמתחולל בשדותיהם בימים אלה ממש.

"פתאום ראיתי מחלקה של טנקי מרכבה מסתערת", מספר חבר כיסופים, "הם חצו את השדה במהירות עצומה, עולים על השטח הזרוע, על הצנרת, שוברים את הברמדים (מערכות ממוחשבות לבקרת השקיה)… נזק עצום. אבל מה אפשר לעשות? הם הסתערו לעבר חוליה שהגיחה ממנהרה".

היה זה אירוע חריג, אבל החקלאים על גבול הרצועה כבר התרגלו לעובדה שהשטחים שפרנסו אותם בעבר בעמל רב, הפכו לשטחי כינוס והיערכות לכוחות הלוחמים. "הם נוסעים איפה שהם יכולים, לאו דווקא איפה שצריך", אומר גדי ירקוני, מרכז משותף לקיבוצים כיסופים ונירים.

אין זה סוד שיישובי העוטף התרוקנו ממרבית תושביהם. ילדים ועובדים בלתי חיוניים נשלחו למקומות אחרים, חלקם עדיין לא החליטו אם ישובו לאחר המלחמה. מי שנשאר מתחזק את מה שאפשר: ברפתות ובלולים אי אפשר להפסיק לעבוד. משמרות החליבה צומצמו על חשבון פגיעה בהכנסות ובתקופה.

לשדות איש לא יורד מאז תחילת המבצע. "לפעמים הצבא אומר שיש לנו היתר לרדת לשדות, אבל איננו מבינים מה משמעות ההיתר, כשכל השטחים שלנו קרובים לגדר ונתונים לכל איום אפשרי. מצד אחד, חוסמים אותם בפני כניסת אזרחים שאינם גרים באזור, ומצד שני, מתירים לנו לרדת לשטח", אומרים הקיבוצניקים, ומזכירים שהשטחים החקלאיים נחשבים ל"שטחים פתוחים" שאינם מוגנים על ידי מערכת "כיפת ברזל", גם כשהם רחוקים מטווח המרגמות.

טנקים חולפים על פני מקשת אבטיחים בקרבת הגדר, השבוע. "הם נוסעים איפה שהם יכולים, לאו דווקא איפה שצריך" | צילום: רויטרס

מערכות ההשקיה האוטומטיות מאפשרות לחקלאים להמשיך להשקות את שדותיהם ללא צורך להגיע לשטח, אבל הפגיעה במערכות והעדר אפשרות לצאת לשטחים ולתקן אותן, גרמו לייבוש שדות ומטעים. "מטעי האבוקדו שלנו מתייבשים. הפרי נופל, ומה שיישאר על העצים כבר לא יהיה ראוי לשיווק", אומר ירקוני, "ייתכן שנשיג פיצוי על הגידולים שהלכו לאיבוד, אבל במקרה של מטעים, ההצמאה משפיעה גם על התנובה בשנה הבאה ואפילו על זו שאחריה. מי יפצה אותי? אנחנו עוד מתכתשים עם המדינה על תביעת פיצויים שהגשנו ב־2004".

מטעי האבוקדו רגישים במיוחד למחסור במים, אבל איתם מתייבשים בשדות העוטף גידולי שדה רבים כמו בטטה, צנונית ובוטנים. "כל העבודה פסקה, ולא רק בשדות. האזעקות התכופות אילצו אותנו לשתק גם את בית האריזה שבחצר הקיבוץ. הלקוחות בחו"ל מחכים לבטטות שלנו, אבל אנחנו לא עובדים כבר שלושה שבועות. אני מקווה שהם יבינו ובעונה הבאה נשקם את הקשרים איתם".

בעוד שבועיים יגיע הזמן לזרוע תפוחי אדמה וגזר. אם הטנקים לא ירדו מהשדות ולא יוסרו איומי הרקטות, המרגמות ומנהרות התקיפה, ילכו לאיבוד גם יבולי האביב.

11 מיישובי העוטף מאוגדים בחברה לאריזה ושיווק של התוצרת החקלאית, תחת המותג "דוד משה". הם מנסים להשתלב בקמפיין הנערך בימים אלה לעידוד הקנייה מיישובי הדרום, ולמרות השיתוק בשדות יש לדרור תנורי, מנהל המפעל האזורי, מה להציע ברשתות השיווק. "היה לנו מזל – בדיוק לפני שהתחילה המלחמה הספקנו לאסוף מהשדות תפוחי אדמה, גזר וצנוניות. רק הבטטות נשארו באדמה, ואין מי שיאסוף אותן", אומר תנורי.

יחסינו לאן

הרבה כוונות ורעיונות טובים היו בהמלצות שהגיש איש התקשורת רם לנדס לרפורמה ברשות השידור. אבל הצעת החוק שהוגשה לכנסת בעקבות ההמלצות לא התיישבה עם הכוונות המוצהרות של לנדס.

שתי הרעות החולות שזיהתה הוועדה ברשות המסואבת והבזבזנית היו ההתערבות הפוליטית בניהול, והסכמי העבודה ששללו מההנהלה את היכולת לנהל (גם כאשר ניהול הרשות הופקד בידי מנהלים ראויים). המעורבות הפוליטית הכניסה לרשות מנהלים חסרי כישורים, שחלקם מנהלים אותה גם היום. הסכמי העבודה מנעו כל אפשרות לייעל את הארגון, להכניס שיטות עבודה חדשות וציוד מתקדם, ולהתאים אותו לתפקידו החדש.

בעבר היה המצב נוח לפוליטיקאים, שזכו לאזכורים ולראיונות מחניפים. כמה משדרי הרדיו שמרו אומנם על יושרה מקצועית, אבל הערוץ הראשון – בעבר אמצעי התקשורת העוצמתי במדינה – נכבש לחלוטין על ידי הפוליטיקאים, איבד את מעמדו כאמצעי תקשורת חופשי ובהמשך איבד גם את מרבית צופיו.

הוועדה שבראשה עמד לנדס הכריזה על כוונתה לנתק את הערוץ מהשפעה פוליטית, אבל איכשהו הסתננו להצעת החוק (שהוכנה בהתאם להמלצות) סעיפים שנועדו לשמר את מעמדם של מנהלי הרשות כמריונטות. לשר הממונה על הרשות ניתנה אפשרות להשפיע בעקיפין על מינוי המועצה המנהלת את הארגון וכן סמכות לפטר בתנאים מסוימים את המנכ"ל. ועדת הכנסת שדנה בהצעה שהגישה הממשלה ניתקה את מנהרות ההסתננות שהותירה הצעת החוק לפוליטיקאים.

שאלת יחסי העבודה ברשות החדשה שתקום נותרה עדיין פתוחה. מחוסר יכולת לפתור את בעיית הסכמי העבודה הסבוכים וריבוי הוועדים ברשות, נאלצה הוועדה להמליץ על פירוק הרשות, שתועבר בקרוב לניהולו של כונס הנכסים הרשמי במשרד המשפטים. המשמעות היא פיטורי כל עובדי הרשות, בתנאי פרישה לא רעים יחסית, שהושגו בעקבות מו"מ מאומץ ובהתערבות יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן: מענק של 105 אלף שקל לכל מפוטר, תוספת של 130% על פיצויי הפיטורים הרגילים, והבטחת משכורת עד גיל הפנסיה לכל עובד מגיל 50 ומעלה. ובכל זאת, יש להניח שמרבית עובדי הרשות יבקשו להמשיך בעבודתם גם ברשות החדשה.

יו"ר ועד אגודת העיתונאים ברשות, חיקה גינוסר, מבטיח שהסכמי העבודה החדשים ברשות לא יהיו נטל כבד מדי: "ההסכם החדש יתבסס על הסכם שנחתם בעבר עם המדינה, לקראת הרפורמה הקודמת שלא יצאה לפועל. זהו ההסכם הכי מתקדם שנחתם אי פעם בשירות הציבורי. הוא מגן על העובדים מפני שרירות לב ומבטיח חופש ניהולי מלא להנהלה. מה שהיה ברשות בשנות ה־90 לא יחזור על עצמו".

אבל ועדי העובדים טרם אמרו את מילתם האחרונה: החוק קובע שמתוך 750 העובדים שתעסיק הרשות החדשה, רק 25% חייבים להיות עובדי הרשות הישנה. כלומר רק כ־190 מתוך 1,800 עובדים ימשיכו ברשות החדשה. "זה לא ריאלי וזה לא יקרה", מבטיח גינוסר. "ראשית, אני לא מבין איך הרשות החדשה תוכל להסתפק ב־750עובדים בלבד, ובנוסף, יש ברשות הישנה הרבה יותר מ־190 עובדים מוכשרים שיכולים וחייבים להיכלל גם ברשות החדשה. נפעל לכך שרוב עובדי הרשות החדשה יהיו העובדים הקיימים, בצד הכנסת דם חדש ועובדים צעירים יותר".