|
ארבעה חודשים לפני שזכתה בפרס נובל לשלום זימן פורבס ארה"ב את פעילת החינוך הפקיסטנית המתבגרת מלאלה יוספזאי לוועידת הפסגה השנתית השלישית שלו בנושא פילנתרופיה, שהתקיימה בספרייה הציבורית של ניו יורק.
לורן פאוול ג'ובס, פעילה בתחום החינוך וההגירה ואלמנתו של מייסד אפל סטיב ג'ובס ראיינה את יוספזאי מול קהל של כ־200 פילנתרופים מובילים, החולקים עניין בחינוך. "יש לי הזכות להציג בפניכם את האדם האמיץ ביותר שתפגשו אי פעם", פתחה ואמרה פאוול ג'ובס בתחילת דבריה, והמשיכה: "באוקטובר 2012, בעמק סוואט שבפקיסטן, סימן פעיל טאליבן חמוש ורעול פנים לאוטובוס של תלמידים לעצור. הוא עלה לאוטובוס, צעק אל הנערות המפוחדות 'מי זו מלאלה?', ואז ירה בנערה בת ה־15 בפניה. כל פשעה היה דברים שאמרה על האמונה שלה, כי זכותו של כל ילד לקבל חינוך.
הכתבה מופיעה בגיליון פברואר של מגזין פורבס ישראל
– לרכישת הגיליון חייגו 077-5273355
– לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
"האלימות הנפשעת של הטאליבן גרמה לקול ולמסר של מלאלה להתעצם פי כמה. במהלך השנה האחרונה היתה לי הזדמנות ללמוד טוב יותר מדוע לטאליבן, ולכל אלה השוללים מנערות את הזכות ללמוד, יש כל הסיבות לחשוש מהאישה הצעירה הזו. הם חוששים משום שזהו קול, כפי שתשמעו, שאי־אפשר להשתיק אותו. קול שלא יושתק. או כפי שאמרה לי חברה, שמצלמת סרט דוקומנטרי בנושא: 'הטאליבן ירו בנערה הלא נכונה'".
פאוול ג'ובס: מלאלה, ספרי לנו על ילדותך ועל המצב בעמק סוואט, אשר עיצבו את האופן בו גדלת.
"עמק סוואט הוא מקום יפהפה, עם הרים גבוהים, נהרות מרהיבים וגבעות שופעות עשב ירוק ועצים. תיירים הגיעו אלינו תמיד מכל רחבי העולם. חייתי עם הוריי בבית קטן מאוד, לא עשיר מבחינה כלכלית אבל עשיר בערכים. הלכתי בכל יום לבית הספר, עד שבאו לעמק הטאליבן, ושינו את חיינו: נאסר על ילדות ללמוד, יותר מ־400 בתי ספר נסגרו, נשים לא הורשו ללכת לשווקים, מספרות פוצצו".
"אבל הלמידה היתה חשובה מאוד עבורי. שאפתי להיות מישהי. רציתי שתהיה לי זהות. היו לי במצב ההוא שתי אפשרויות: האחת היתה לשתוק ולעולם לא לדבר, ואחר כך להיהרג בידי הטרוריסטים. האפשרות השנייה היתה לדבר בעד הזכויות שלי ואז למות. בחרתי בשנייה".
"בתשעה באוקטובר 2012 ירו בי, אבל זו היתה טעות גדולה של הטרוריסטים. עד אז פחדתי שהם אולי יוכלו לעצור בעדי, ודווקא הם הוכיחו שאיש אינו יכול לעצור אותי. החולשות שלי מתו ביום ההוא, ונולדה עוצמה. בסיכומו של דבר, אני חושבת שאני צריכה להיות אסירת תודה להם".
להגיע אל בעלי הסמכות
בעקבות הפציעה הוטסה יוספזאי לבריטניה, ואושפזה בבית החולים "קווין אליזבת" בברמינגהם. "זה בית חולים מצוין, עם רופאים ואחיות מקסימים", היא משחזרת. "הם דאגו לי מעולה, וכל הניתוחים הצליחו. היום אני הולכת לבית ספר נחמד, ולומדות איתי נערות מבריקות. כיוון שאני עסוקה, אני מחסירה הרבה שיעורים, אבל עושה כמיטב יכולתי להשלים הכל".
פאוול ג'ובס: את לא יכולה לחזור לפקיסטן?
"הייתי רוצה לחזור, וכבר פנינו לממשלה בעניין, אבל בינתיים זה לא בטוח".
פאוול ג'ובס: איך את מאזנת בין שיחות עם ראשי מדינות לשיחות עם החברות שלך? כיצד את מצליחה לנווט בין כל מה שכרוך בלהיות נערה מתבגרת לבין ההזדמנות המדהימה שנפלה בחלקך, להיות הדוברת של זכות הנערות להשכלה ברחבי העולם?
"את רוב הפעילויות למען החינוך אני עושה בסופי שבוע או בחופשות. אני לא מחסירה ימי לימודים, למעט אירועים חשובים, כמו זה של היום".
פאוול ג'ובס: הרעיון של "קרן מלאלה" עלה בדעתך עוד כשלמדת בבית ספר בפקיסטן?
"כן. זה עלה כבר אז, עבור ילדות שהועבדו בבתים ולא למדו. לאישה שהיתה מגיעה לעבוד בביתנו היו שלוש בנות קטנות, וגם הן עבדו אצלנו, כי לא היתה להן שום דרך אחרת להתפרנס".
"אבא שלי ניהל בית ספר באותו זמן. הוא נפתח ב־1994, ולמדו בו 1,100 תלמידים – גם בנות וגם בנים. אמרתי לו: 'אני לא יכולה לראות את הבנות הקטנות האלו עובדות אצלנו במקום ללמוד. הן צריכות לקבל חינוך חינם בבית הספר שלך'. אבא באמת קיבל אותן לבית הספר, והיום גם הן מקבלות מלגה מקרן מלאלה".
פאוול ג'ובס: יש לך הזדמנות יוצאת דופן לעצב את השיח בנושאים בעלי חשיבות קריטית לנערות בכל רחבי העולם, ומעצם היותך מי שאת, את מפנה את הזרקור לעבר מקרים של אי־שוויון ועוול. ספרי לנו מהם סדרי העדיפויות של קרן מלאלה.
"כשהגענו לברמינגהם לא ידעתי כיצד להניע מחדש את הקרן. התחלנו שוב לפני תשעה חודשים, ואמרנו שנתמקד בשני נושאים: האחד הוא להגיע אל בעלי הסמכות, ולדרוש מהם לבצע את משימתם. השני הוא לצאת ולפעול בשטח, לראות עם אילו בעיות מתמודדים ילדים, ואז לסייע להם לקבל חינוך והשכלה. בכל מקום המצב שונה, כך שיש למצוא פתרונות שונים".
"קרן מלאלה מעוניינת גם לזהות את הנערות שמדברות בקול רם על זכויותיהן. אנחנו מעוניינים לספק להן פלטפורמה רחבה, כדי שיוכלו לשאת את דבריהן בפני העולם כולו, ולתאר את הקשיים שאיתם הן מתמודדות".
פאוול ג'ובס: אלו תוכניות כבר הוצאתן לדרך?
"בחודשים האחרונים עשינו רבות. את הפרויקט הראשון יזמנו בעמק סוואט היפה שלי, בעיר הולדתי. התחלנו להעניק שם מלגות לנערות שסובלות מהעבדת ילדים, תמכנו כלכלית במשפחות שלהן, וכעת הנערות הללו זוכות לחינוך והשכלה".
"בירדן פתחנו תוכנית עבור פליטים סורים. בתי הספר שם היו באוהלים, ובכיתה אחת למדו גילאי חמש עד 13, עם מורה אחד. החלטנו לספק להם מתקנים הולמים, ולהעניק להם תמיכה".
"בקניה ביקרתי באזור מסאי מארה, והתחלנו לעבוד שם עם 'Free the children', שהוא ארגון מדהים. הם בונים בתי ספר ולא עוזבים אותם אחר כך, אלא אומרים: 'אנחנו רוצים לוודא שהתלמידים מגיעים לבית הספר'. הילדים לומדים שם במבנים ראויים, והוקמה גם מרפאה שדואגת לבריאותם".
"כשראיתי את זה, התמלאתי תקווה שמה שתמיד חלמתי – להקים בתי ספר טובים ולוודא שתתקיים בהם התפתחות לאורך זמן – אכן יקרה".
אסור לי לשנוא אותם
עדיין לא מלאו לה 18, אבל מלאלה יוספזאי כבר נושאת ונותנת עם שרים וראשי מדינות. "חשוב שהממשלות יהיו מעורבות בפרויקטים כאלה", היא אומרת. "כפי שאנחנו יודעים, רוב הממשלות מוציאות את רוב כספי התקציבים שלהן על ביטחון, ומפנות נתח קטן בלבד לחינוך. בפקיסטן, למשל, יותר מ־20% מתקציב הממשלה הולכים לביטחון, ורק כ־2% לחינוך".
"עדיין לא עבדנו הרבה עם ממשלות, אבל אני מקווה שנצליח לעשות זאת, ונממש את המטרות שלנו בשיתוף פעולה. לרוע המזל, יש בימינו הרבה סכסוכים, כמו בסוריה ובעיראק, ומצבה של פקיסטן מחמיר מיום ליום. זה מעורר דאגה גדולה בנוגע למה שעתיד לקרות ולמי שיוכל לספק פתרונות".
"אני מנסה בכל הזדמנות לבקש ממנהיגים פוליטיים להתכנס, לשבת יחד ולחפש פתרונות בדרכי שלום למחלוקות ולסכסוכים. זה יתרום לביטחון של כל מדינה. צריך גם לנסות להבין את הסיבות להתחזקותם של ארגוני הטרור".
פאוול ג'ובס: מה שמדהים אותי, לאחר שפגשתי את אביך ואותך, הוא שחרף העובדה שכמעט נהרגת, חרף העובדה שמשפחתך חיה בגלות, אין בליבך מרירות. אין שום כעס שמזין את עבודתך. היא מושתתת כולה על אהבה ועל חמלה.
"ראשית, אני לא ממש זוכרת שנוריתי. אני פשוט לא חושבת על זה. הדבר החשוב הנוסף הוא שאבי נמצא איתי, ואני חשה באומץ שלו. הוא משמש לי השראה. יש אדם נוסף, שאיננו מזכירים לרוב: אמא שלי. אמא מעודדת אותנו בכל הכוח להמשיך בפרויקט. היא מאמינה שאנחנו עושים את הדבר הנכון, ושאסור לנו לעולם לחשוש לומר את האמת".
"אם אני רוצה שהטרוריסטים יפסיקו להילחם, יסיימו את הסכסוכים ויפסיקו לשנוא, גם לי אסור לשנוא אותם, ואסור לי לנהוג בצורה אכזרית כלפיהם. זו הפילוסופיה שלי".
הכתבה מופיעה בגיליון פברואר של מגזין פורבס ישראל
– לרכישת הגיליון חייגו 077-5273355
– לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
|
